כיבוד הורים
שמעתי מכמה רבנים שיש מקרים שלא צריך לשמוע בקול ההורים כמו למשל: בת שהוריה לא מסכימים עם העובדה שתצא לשרות לאומי מחוץ לבית, ובחור בן
נגישות
my name is XX, I'm 42 and I live in Italy. In July 2002 I was diagnosed with ALS/MND, a rare neurological disease that attacks motor neurons bringing to complete disability and death. As you probably know, neuromuscular diseases require at a certain stage to take advantage of external devices, both non-invasive and invasive, such as ventilators, BIPAPs, and so on in order to survive lungs failure. My question is: according to Jewish Medical Ethics and Halacha do I have the right to choose of NOT being attached to one of these machines, or of being attached to a machine and not to another one (e.g. because I judge the other one too invasive), even if this choice would result in a non-survival ending? The Rabbi in my town was very sympathetic to me, but he coudn't give an answer to such question. Please note that I am aware that the issue crosses the "Advance Directives" topic, which is subject to local legislation in every country, but I am now interested in the Jewish perspective. I would like to read something on this subject too, and maybe you can suggest some book or lecture on this. Your response and help will be greatly appreciated Shalom
First of all we wish you well and that your condition will stay stable and even enjoy the benefits of developing treatments now in the experimental stage.
Secondly, Please convey to your local Rav the words of the Poskim who deal precisely in your case, and discussed in the Nishmat Avraham (Yoreh De'ah, 339b, paragraph 2 section v). That section dels with your questions exactly – of prolonging or not prolonging the life of an ALS patient.
The quote in Hebrew:
א5. חולה ALS. בשנת תשמ"ט שאלתי את הגרש"ז אויערבאך זצ"ל בנוגע למחלה מסויימת (ALS) שגורמת לשיתוק איטי של שרירי הגוף, החל מן הידים והרגלים, ובמשך הזמן מתפשט וכולל יותר ויותר שרירים עד שהאדם נעשה משותק לחלוטין בלי שום אפשרות להזיז שום שריר, לא בפנים ולא בגוף. הוא נשאר בהכרה מלאה וצלולה, שומע ומבין כל מה שמדברים אליו ויודע את הנעשה בסביבתו, אך אינו יכול לדבר או להגיב כלל, לא בגופו ולא בשום תנועה של הפנים או אפילו של העפעפיים. התגובה היחידה שנשארת לו היא תנועות העיניים וכך הוא יכול לענות "כן" או "לא" לשאלות ששואלים אותו. יחד עם זאת, בחלק מן החולים, ישנה רגישות-יתר בשרירים ובפרקים כך שכל נגיעה בכל מקום שבגוף גורמת לכאבים עזים. במשך הזמן נחלשים גם שרירי החזה ואז, בחוסר אפשרות להשתעל, מקבל פעם אחר פעם דלקת ריאות. לבסוף, גם שרירי החזה משתתקים לגמרי ואז בחוסר אפשרות לנשום הוא נפטר – בהכרה מלאה וצלולה – אלא אם כן מחברים אותו למכשיר הנשמה, כי אז יכול הוא לחיות חודשים רבים. למחלה זו אין שום טיפול ידוע ברפואה ורוב החולים נפטרים תוך שנתיים עד שלוש.
ושאלתי את הגאון זצ"ל:
שאלה א. בזמן שקודם לשיתוק מלא של החזה והפסקת הנשימה, כשהחולה מקבל דלקות ריאות חוזרות, האם חייבים לטפל בו כל פעם באנטיביוטיקה עם דקירות חוזרות לתוך הוריד כדי לדחות את הקץ. עלי להדגיש שבשלב זה אינו יכול לאכול ולשתות (מאכילים אותו דרך זונדה או באמצעות צינור שהוכנס לקיבתו דרך דופן הבטן), אינו שולט על הסוגרים וממילא זקוק לקטטר בכיס השתן וכו', ושוכב במיטה ללא כל אפשרות לזוז או לבטא את מה שהוא רוצה. וכל זה בזמן שעדיין יכול להרגיש כאב ככל אדם, אך ללא אפשרות להגיב (ולמעשה בגלל רגישות יתרה של השרירים והעצמות, בחלק מהחולים, כל תזוזה או דקירה עלולה לגרום לכאבים קשים).
שאלה ב. ואם נאמר שכן חייבים לטפל בו עדיין, מה יהיה כשמפסיק לנשום, האם אז חייבים להנשים אותו בהנשמה מלאכותית כדי שימשיך לחיות בצורה כזאת אולי עוד כמה חודשים, או האם "שב ואל תעשה" עדיף. והגאון זצ"ל כתב 101: אבל מ"מ הואיל וסו"ס החיים של המשותקים הם רעים ומרים, וגם יש אשר טוב להם המות מהחיים, לכן בכגון דא מסתבר שאין חייבין לעשות מעשה של נתוח בקום ועשה ובפרט בנידון דידן שגם עצם ההצלה אינו אלא ספק, עכ"ל. וכן הרבה פעמים זכיתי לשמוע מהרב זצ"ל על נושא זה, והיה נראה לי שגם כאן בשאלה ב אין חייבים לחבר אותו למכונת ההנשמה לאור הסבל הרב והבלתי מתואר – נפשית ופיזית – של חולה כזה. אך בעיקר אני מסופק לגבי שאלה א, האם גם בשלב זה מותר להימנע מטיפול באנטיביוטיקה תוך ורידית לאור אותו סבל הרב בו נמצא החולה ר"ל.
והסכים אתי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל בנוגע לשאלה השניה שמותר לא לחברו למכונת ההנשמה. ולגבי השאלה הראשונה כתב לי הגאון זצ"ל: נלענ"ד דבאנטיביוטיקה (דרך הפה) שפיר צריכים ליתן לו, אולם דקירות ושאר דברים המצערים אותו צריכים לשאול אותו (כשיודע לומר הן או לאו), ואם רצונו להימנע, אפשר שצריכים לשמוע בקולו, ועכ"פ לא לחלל שבת, עכ"ל. וראה במנחת שלמה (שם) שכותב הגאון זצ"ל: רבים מתלבטים בשאלה זו של טיפול בחולה גוסס, יש סוברים דכשם שמחללים שבת עבור חיי שעה כך חייבים להכריח את החולה על זה כי הוא אינו בעלים על עצמו לוותר אף על רגע אחד, אך מסתבר שאם החולה סובל מכאבים ויסורים גדולים או אפילו סבל נפש חזק מאוד, חושבני שאוכל וחמצן לנשימה חייבים ליתן לו גם נגד רצונו, אבל מותר להמנע מתרופות הגורמות סבל לחולה אם החולה דורש את זה. אולם אם החולה ירא שמים ולא נטרפה דעתו רצוי מאד להסביר לו שיפה שעה אחת בתשובה בעולם הזה מכל חיי עולם הבא, וכדמצינו בגמ' סוטה כ ע"א שזה "זכות" לסבול ג' שנים מאשר למות מיד, עכ"ל. וברור שבכל מקרה ומקרה צריכים לשאול פוסק מובהק.
The sources are also available in the English version: Abraham S. Abraham, Nishmat Avraham, Vol.2 Yoreh Deah, Artscroll Mesorah Publications 2003.
שמעתי מכמה רבנים שיש מקרים שלא צריך לשמוע בקול ההורים כמו למשל: בת שהוריה לא מסכימים עם העובדה שתצא לשרות לאומי מחוץ לבית, ובחור בן
מהי התופעה של פיצול אישיות ואיך היהדות מתיחסת אליה ? מה הדרך שהיהדות מציעה לרפא אותה ? האם זו מחלה של שנות העשרים או שידוע
שלום רב, אני בת 24, בהריון כרגע בשבוע 17 וחצי בהריון ראשון (ביום כיפור אהיה בשבוע 18 וחצי בע"ה). אני סובלת מתת פעילות בלוטת התריס
בעקבות התפשטות נגיף הקורונה נסגרו מקוואות. מדוע מקוואות לנשים לא נסגרו כפי שנסגרו המקוואות עבור ציבור הגברים? בעקבות התפשטות נגיף הקורונה נסגרו מקוואות. מדוע מקוואות