נגישות

מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה

טיפול סייעות בתלמידים בעלי לקויות פיסיות מורכבות

[DISPLAY_ULTIMATE_SOCIAL_ICONS]

26 בפברואר 2016

הרב המשיב: אחר

שאלה:

שלום רב
אני מנהלת בית ספר לחינוך מיוחד לתלמידים בגילאי 21- 6.
בית הספר משרת תלמידים שנכותם הראשונית היא נכות מוטורית והם זקוקים לתמיכה מתמשכת על מנת ללמוד ולממש את הפוטנציאל התפקודי שלהם. ביניהם תלמידים עם שיתוק מוחין, ניוון שרירים, פגיעות ראש ומחלות ותסמונות שונות. נכותם רב בעייתית ויכולה לבוא לידי ביטוי בתחום הקוגניטיבי, ביכולת הלמידה, בתחום הסנסומוטורי, בתחום התפתחות השפה ובתחום החברתי-הבין אישי.
התלמידים הינם נכים היושבים על  כסאות גלגלים, תלמידים בעלי תסמונות רפואיות אשר מונעות מהם את היכולת לטפל בעצמם וזקוקים לסיוע בכל תפקודי היום יום, כולל סיוע בשירותים והחלפת חיתולים.
האם סייעת אישה יכולה לבצע תפקיד זה ברמה ההלכתית?
בתודה מראש

תשובה:

 

תשובת הרב אשר שקאני:
מותר לסייעת אשה לטפל בתלמידים נכים, שזקוקים לסיוע תפקודי, גם בנגיעות של תמיכה ועידוד, ובלבד שלא תעשה כן לשם חיבה, ולכתחילה יש לנסות ולבקש שהחלפת חיתולים וכד', יעשה אך ורק על ע"י איש ולא ע"י אשה[1].


[1] הנה מבואר בש"ך (סימן קצה סק"כ) שהמנהג פשוט שרופאים ישראלים ממששים הדפק של אשה, אפילו אשת איש או עובדת כוכבים, אע"פ שיש רופאים אחרים עובדי כוכבים. וכן עושים שאר מיני משמושים, ע"פ דרכי הרפואה. ושכה"ד דעת הרמב"ם והרמ"א (בסימן קנז). וכן כתב הכרתי ופלתי (סימן קצה סק"ו) שמעשים בכל שהרופאים ממשמשים בדפק ושאר מיני משמוש שמדרכי הרפואה אפי' לאשת איש. והסכימו עך הש"ך הרבה מהאחרונים.

גם מרן החיד"א בספרו כסא דוד (דרוש כה לשבת הגדול עמ' תנג) כתב ליישב בדעת מרן הבית יוסף, שכל שעושה שלא בדרך תאוה וחיבה גם להרמב"ם אינו אסור אלא מדבריהם, ולפ"ז מותר לרופאים ישראל למשש דפק ישראליות ונדות וגויות דבעיבדתיה טריד וצורך רפואה ואינו דרך תאוה. וכן פשט המנהג וכמ"ש הש"ך. וכ"כ בשו"ת אגרות משה (אה"ע ח"א סימן לג ד"ה ומה שהקשה). ומעתה נמצא שכל טיפול רפואי הוא מותר מדינא.

רק מה שיש לדון הוא בנוגע למגע גופני סיעודי שאין בו צורך רפואי ישיר, והוא נועד בעיקרו לתמיכה הרגעה ועידוד גרידא, בחולים הנמצאים במצב קשה, אלא שבמגע זה אין שום אלמנט של חיבה וקירבה נפשית, וכל כולו נעשה אך ורק למטרת סיעוד ותו לא.

טיפול בחולה מעים

הנה כתב השלחן ערוך (יורה דעה סימן שלה סעיף י) בחולי מעים אין האיש משמש את האשה, אבל האשה משמשת את האיש. ומקורו בשמחות (פרק יב), וכתבוהו הפוסקים. וכתב הבית יוסף (שם) שהטעם ברור, דכשהאשה חולה חיישינן שהאיש יבא עליה על כרחה, אבל כשהאיש חולה לא חיישינן שיבא על אשה הבריאה בעל כרחה, דכיון שהיא בריאה והוא חולה יכולה היא שתנצל מידו.

דעת הדרכי משה

והדרכי משה (שם אות ד) כתב, וצ"ע דאם כן מאי שנא חולי מעים דנקט, בכל חולי נמי שייך האי טעמא, ולכן נראה לי דטעמא משום גנאי ופריצות, שיותר יש פריצות וגנאי כשאיש משמש לנקבה בקינוח ודברים כאלו [ר"ל שעומדת בכל שעה לעשות צרכיה ומגלה את עצמה, והוא רואה את פירועה. דרישה אות ד], מנקבה המשמשת לאיש, כי יצרו של איש גדול משל אשה, וטעם זה מוכח בש"ע (סימן שנב סעיף ג). והסכימו עמו הב"ח והש"ך (שם סק"ט). ע"ש.

הדרישה בהסבר דברי הבית יוסף

והדרישה (אות ד) כתב ליישב קושיית הדרכי משה, שלדעת בית יוסף נראה דנקט חולי מעים, משום דאין דרך לשמש עם מי שיש לה שאר חולי, שירא מפני חליה שלא יבא עליו. וראה בפרישה שם (אות יח). יעו"ש.

הבנת הט"ז

והט"ז (שם סק"ה) כתב, ולי נראה הטעם דבחולי מעיים צריך החולה הרבה פעמים להיות לו לסיוע לקום לעשות צרכיו, ונמצא שיבא האיש המשמש לאשה חולנית כזאת לידי קושי, כיון דמתעסק בגופה תמיד, משא"כ בשאר חולי שא"צ להקימה ולסעדה כ"כ, אבל אשה לאיש בכל גווני מותר, כי אין כח באיש להתקשות בעת ההיא.

מרן החיד"א

וכתב מרן החיד"א בברכי יוסף (שם סק"ה) נראה דאף שהוא חולי מעיים ותבא האשה לידי הרהור לא חיישינן, דהאשה אינה מצווה על השחתת זרע, דלא מפקדא אפריה ורביה, כמ"ש התוספות (יבמות יב: ד"ה שלש, נדה יג. ד"ה נשים), ומשום הכי הגם שתבא לידי הרהור והשחתה, אין כאן איסור. ומטעם זה פסק הש"ע (יו"ד סימן שנב סעיף ג) דהאשה כורכת איש מת, דלא חיישינן להרהור דידה, אבל האיש אסור לכרוך אשה מתה, דיבא לידי הרהור והשחתה, דחמירי באיש.

וא"ת סוף סוף היכי שרינן לאשה לשמש לאיש בחולי מעיים, שמתוך דאשה לקראתו ומתעסקת בבתי גואי יבא לידי הרהור והשחתה, וי"ל דכיון שהוא חולה אין יצרו מתגבר, ותש כחו, כמ"ש הרב תרומת הדשן (סימן רנב). ועמ"ש בט"ז בדין זה. ועמ"ש הרמב"ן (נדה יג.). ודוק.

ובשבט יהודה לגאון רבי יהודה עייאש (סימן שלה ס"ק טו) כתב בכוונת הבית יוסף, דכיון שהוא נוגע בה בקינוח במקומות המכוסים איכא למיחש טפי לעבירה, דמשא"כ בשאר חלאים שאינו משמש אותה בתשמיש של צנעא רחוק הדבר שיבוא עליה. ומה שמבואר בש"ע (סימן קצה סעי' טז-יז) שאסור לשמש את אשתו נדה, ומשמע התם דבכל חולי יש לחוש, יש לומר דשאני אשתו דגייס בהדה ובכל דהו אתי לידי עבירה, אבל אשה דעלמא דלא גייס בהדה ליכא למיחש אלא בשימוש גדול כגון קינוחי. וא"ת דמכל מקום איכא למיחש להרהורא כמבואר כיוצא בזה בש"ע (סימן שנב ס"ג) שהאיש אינו כורך ומקשר את האשה, והיינו טעמא התם משום הרהור וכמ"ש הש"ך (שם סק"ב), ויש לומר דהתם נמי הקישור והכריכה הוו שימוש מגונה טפי, דנוגע בגופה ובבשרה ובמקומות המכוסים. ועי"ל אעיקרא דדינא דמרן הב"י אין כוונתו לחלק בין חולי מעיים לשאר חלאים, דה"ה בכל החולאים, ולרבותא דסיפא נקט חולי מעיים, דאעפ"כ האשה משמשת את האיש. וכן נראה עיקר להחמיר, ודלא כהאחרונים הב"ח הש"ך והט"ז דמקילין בשאר חלאים דאין לנו ליכנס בספק עבירה, ולכן אמרי' נזירא סחור סחור וכו'. ע"כ.

אם אשה אסורה להסתכל בערוה

ואם אשה שייכת באיסור הסתכלות בערוה, עיין באגרות משה (אה"ע ח"א סימן סט) ובשו"ת יבי"א ח"א (או"ח סימן ו אות ב ובמילואים שם) ובשו"ת שבט הלוי ח"ז (סימן קצז אות ב) ובשו"ת אז נדברו חי"ב (סימן מה) ובשו"ת משנה הלכות ח"ה (סימן רכב) ובאוצר הפוסקים (סימן כג סק"א) ובשו"ת ויען דוד ח"ז (אה"ע סימן יד) ובחשוקי חמד (נדה יג.) ובשו"ת שבט הקהתי ח"ד (עמ' קצ) ובספר ש"ע המדות ח"ב (סימן ד סעיף ל עמ' רע) ובשו"ת מעין אומר חי"ב (סימן מט). ואכמ"ל.

טיפול בחולה שתש כוחו

ואיך שיהיה, לכל הדעות מותר לאשה לטפל באיש, אפילו במקומות הצנועים, ובלבד שהוא חולה שתש כוחו, דבכה"ג ליכא למיחש דיהיה יצרו גובר עליו. והא דכתב השלחן ערוך (אבן העזר סימן כא סעיף ה) שאסור להשתמש באשה כלל, היינו באדם בריא אבל בחולה שתש כוחו שרי. וכן כתב הגרי"י נויבירט בנשמת אברהם (סימן שלה ס"ק כה). ע"ש. ומן האמור יש ללמוד לנ"ד שגם מגע סיעודי שנועד בעיקרו לתמיכה והרגעה, יש להתיר בחולה שתש כוחו. ועיין בשו"ת משנה הלכות חי"ד (סימן קי). וע"ע בשו"ת מעין אומר חי"ב (פרק ב סימן סג).

הרגעת כאבים יש בו ספק הצלה

וראה באגרות משה (ח"ד מאו"ח סי' קא אות ג) שאצל חולה גם צער וכאב בעלמא אפשר לגרום לו סכנה מצד חולשתו. יעו"ש. וכ"כ הגרשז"א זצ"ל בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק לב סעיף כג, ובהערה קנז) שגם כאבים עלולים לסכן חיי האדם, ולכן מסתבר שבכל הרגעת כאבים יש בו משום ספק הצלה של חיי שעה. וכן הוא דעת הגרי"ש אלישיב שליט"א במלכים אומניך (עמ' קל) שכאבים חזקים ביותר ובלתי נסבלים הם קרוב לפקוח נפש, כי האדם עלול לרדת מדעתו כשנתקף בכאבים עזים. יעו"ש. ועיין בספר חזון עובדיה שבת ח"ד (עמ' רמב).

לבישת כפפות להיכר וחציצה

ובצירוף נגיעה בהפסק מפה או כפפות לתוספת היכר וחציצה, יש לומר דשפיר דמי לכו"ע, וכמו שכתבו המגלת אסתר והלב שמח (בספר המצוות שם) שאף לדעת הרמב"ם אינו אסור מהתורה אלא בקריבה של בשר, אבל בלאו הכי אסור מדרבנן. והובאו דבריהם בשו"ת שמש צדקה (חיו"ד סימן סד). וכ"כ המהרש"ם ח"ד (סימן קמט). ע"ש. וע"ע חזקת טהרה (דרך קצרה ס"ק סג) ובמורה דרך שם. וכיוצא בזה כתב התפארת צבי (במקור חיים ס"ק ס"א) וראיתי מורים שהורו בנדון זה להניח בגד דק על הדפק ואז מותר לבעלה הרופא למשש הדפק על אותו הבגד המפסיק. ע"כ. ועיין בפ"ת (סימן קצה ס"ק יז) ובספר חזקת טהרה (ס"ק סו). וכ"כ בספר בדה"ש (סימן קצה ס"ק טו, ביאורים סט"ז ד"ה אסור וכו') בדעת השו"ע. ע"ש. וכ"כ בשו"ת חלקת יעקב (חיו"ד סימן צט). ע"ש.

מגע לשם תמיכה משפיע על מצבו של החולה

וכן כתב בשו"ת מעשה חושב חלק ז' (עמ' רי אות ח) שבמקרה של חולה סופני, שאינו מסוגל כמעט לתפקד, כאחד האדם, וכל המגע הגופני שבינו לבין המטפלת הוא באמצעות כפפות, ונעשה אך ורק לצורך שירות וסיעוד, ואין זה דרך חיבה וקירבה כלל ויש בו גם תועלת רפואית אין מקום לאסור. ואע"פ שאין מדובר בטיפול רפואי של ממש, אלא בטיפול לשם תמיכה והרגעה וכד', מ"מ יש לטיפול זה השלכות רפואיות על מצבם של החולים. ע"ש.

[print_link]

שאלות נוספות