ראשית, השאלה היא במקומה! קיום מצוות, גם כזה הנעשה מתוך חשש/אי נוחות, הוא קיום מצוות שאנו מחוייבים לשמור עליו ואסור לנו לגרום לביטולו. וכבר אמרו חז"ל (סוטה כ"ב ע"ב) "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה". ובודאי אסור לגרום או לסייע ליהודי לעבור עבירות.
עם זאת, קשה מאוד לדעת מה תהיינה השלכות הטיפול על שמירת המצוות של המטופל: אולי הטיפול יגרום לו לעזוב את שמירת המצוות, ואולי לא? ואולי דוקא 'אי טיפול' יגרום לו לעזוב, כי שמירת מצוות שנעשית רק ממקום של חשש/מה יגידו, בסופו של דבר לא יכולה להחזיק לאורך זמן, ודוקא הטיפול יאפשר להגיע לקיום מצוות ממקום בריא יותר ובר-קיימא?
ולמעשה, מבחינה הלכתית, נראה שאין בעיה לטפל, ומכמה טעמים:
א. בשאלות של 'לפני עיור' הכלל הוא שככל שיש רק ספק האם ייגרם מכשול, אפשר להקל. ראה בחפץ חיים (הלכות לה"ר כלל ט' בהגהה), ובשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' מא, וח"ח סי' קצ) מקורות רבים.
וכל שכן בעניננו שהחשש שהטיפול יגרום לו לעזוב את שמירת המצוות, אינו חשש ברור, ויתכן גם להפך, וכאמור.
ב. באופן נוסף כתב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל (כתבי מעדני ארץ עמ' פו), שאין איסור לפני עיור אלא בנתינת 'חפצא דאיסורא' לנכשל, אבל נתינת דבר היתר שעל ידו יוכל הלה לעשות איסור, אינה בכלל איסור לפני עיור, אלא אסורה רק מדרבנן, ומשום כך מקילים להשאיל לחשוד על השביעית כלי עבודה המיוחד לאיסור ולהיתר. והגרש"ז זצ"ל הוכיח כן גם ממה שמותר לרפא את החשוד בעבירות, למרות שעל ידי שיבריא יוכל להמשיך לעבור עבירות. מכאן ראיה, שאם ה'חפצא' הוא היתר (והיינו ה'רפואה'), נוהגים להקל מאוד. עכ"ד. וכך הדבר בעניננו, שעצם הטיפול הוא 'דבר היתר'.
ג. אמנם יש שהחמירו גם בספק אם ייגרם מכשול (ועל כל פנים כאשר יש ספק שהנכשל יעבור על איסור דאורייתא), אבל בעניננו הרי יש למטופל אפשרות לקבל טיפול רגשי במקום אחר, ואין כאן 'תרי עברי דנהרא'.
וביחס לאיסור דרבנן של 'מסייע', נראה שכשאין לפנינו אלא ספק לא ברור, וגם אין כאן סיוע ישיר למעשה האיסור, יש להקל [ראה בשו"ת מהרש"ם ח"ב סי' קפד, שאין איסור מסייע אלא כשהאיסור נעשה מיד].
ושוב מצאתי שהגר"י זילברשטיין שליט"א נשאל בנדון דומה, והורה שאם ברור שעל ידי הטיפול ייגרם חטא, אין לטפל, אבל אם הדבר רק בגדר חשש, מצוה לרפא ולטפל, ולהשתדל לדאוג לכך שהמטופל לא יגיע לידי חטא ולא יפרוק עול [חשוקי חמד יבמות ס"א ע"ב].
