מבנה האנטומיה הנשית – בעקבות מאמרים באסיא

שלום הרב

במאמרך שהתפרסם ב'אסיא': 'דיאפרגמה – דעת הגרש"ז אויערבאך לפני חזרה ולאחריה', המחשת באמצעות איור את אופן השימוש במוך עליו נחלקו ר"מ וחכמים. לפי האיור, המוך חוסם את הכניסה לרחם.

בתגובתך למאמרו של הרב יואל קטן: 'עוד על דעת הגרש"ז אויערבאך זצ"ל בעניין הדיאפרגמה', כתבת שהאורך הממוצע של הדופן העליונה של הוגינה מן הפתח ועד צואר הרחם הוא 7.5 ס"מ.

צרוף שני הנתונים האלה מוליך למסקנה שלאחר הנחת המוך, המקום הפנוי בנרתיק היה לכל היותר כ 6 ס"מ. ומכיון שאורך השמש גדול יותר, אזי המשמעות היא שהדישה היתה, במובן מסוים, שלא כדרך תשמיש רגיל.

שאלתי הראשונה היא, האם מסקנתי זו נכונה.

הרקע לשאלתי זו הוא בכך שבדיונים ההלכתיים על המוך לא מצאתי מי שהעיר במפורש על כך שהדישה עצמה אינה דישה רגילה לגמרי. (מצאתי רק את האמירה שהזריה היא על המוך)

בנוסף אציע לפני הרב פירוש אחר לאופן השימוש במוך, ואשאל אם הפירוש הזה נראה לרב אפשרי מבחינת המציאות.

הפירוש שאציע הוא שהמוך לא חסם את פתח הרחם אלא היה מונח בעומק הנרתיק, ומכיון שהזרע הגיע אליו, הזרע 'נקלט' בתוכו ובכך איבד את יכולת התנועה. לפי הפירוש הזה, הדישה היתה רגילה.

שאלתי השניה היא, האם הפירוש הזה עשוי להיות מציאותי וסביר. בפרט, האם יכולה האשה (עליה ואליה דיבר רבי מאיר) להניח מוך בעומק הנרתיק ולאחר מכן להוציאו.

תודה,

י ר