עד היכן הוא בודק – וההשוואה למקור יצירת הוולד (הסוגיה ביומא פה)

הרב הלפרין שלום,
הגמרא ביומא פה ע"א, מנסה להתאים בין מח' "עד היכן הוא בודק?" למח' בתחום האמבריולוגיה – "מהיכן הולד נוצר".
הגמ' מנסה ליצור קורלציה בין חוטמו לראשו, ובין לבו לטבורו (לפי גירסת רש"י).
למעשה ניתן להבין את המחלוקת בעניין היצירה בשני אופנים:
1.      מח' פיזיולוגיות הניתנת להוכחה, "מהיכן הולד נוצר?". ובעניין זה נחלקו בעבר. ישנה מסורת מאת הפילוסוף אלקמיאון מקרוטונה (325 לפנה"ס) שכתב שהולד נוצר מטבורו, וישנה מסורת מלקטניוס (מאה 6 לפנה"ס) שהראש הוא האיבר הראשון שנוצר בעובר. בהתאם לכך, חשבתי שזו המחלוקת.
2.      מח' פילוסופית. מתי לעובר יש מהות עצמית. האם מטבורו – ברגע היצירה, ורק דלת נעולה בפניו, או כשהוא יוצא מרחם אמו. הפסוק התומך ב"מראשו" – "ממעי אמי את גוזי", כוונתו שהעובר נגזר מאמו ונפרד. ומתי היא פרידתו – בשעה שיוצא ראשו מהרחם, יצא ראשו אמרינן "משמים קא-רדפי לה". לפי שיטה זו, לכולי עלמא העובר נוצר מטיבורו. ואכן במקורותנו לא מצאתי בשום מקום שהעובר נוצר מראשו. ראה מסכת שמחות, חיבוט הקבר, פרק א, הלכה א.
מכאן חשבתי לפרש את הסוגיה באופן הבא: לפי פירוש 2 לעיל, מדובר במחלוקת האם יש לעובר נשימה עצמונית אם לאו. כל עוד הוא מטבורו נוצר ועדיין מחובר לרחם, אין לו שם "אדם", כיוון שאין לו נשימה עצמונית – הוא מחובר למכונת הנשמה. לעומת זאת, כשהוא יוצא אז יש לו שם אדם, מכיוון שהוא נושם בכוחות עצמו.
כמובן, שמכאן עולה השאלה – סוגיה דערכין – מדוע מחללים שבת עבור עובר, הרי הוא לא נושם עצמאית. ונוכל לדון בסוגיה זו גם כן. ולדבר על ההבדל בין מי שיש לו חזקת חיות לבין מי שאין. ולשאול האם המציאות כיום השתנתה. שכן, גם לבן-שמונה אנחנו מחללים שבת, שלא כבעבר.
אשמח לדעתך?