עמדת ההלכה לחולה נוטה למות

דודתי, בת 91, חלתה בדלקת ריאות חריפה, הנובכת מאי ספיקת לב, ומאושפזת כעת במצב קשה בבית חולים. כבר פעמיים במהלך אשפוזה (מזה שלושה שבועות) היא חוברה למכונת הנשמה ושוחררה ממנה, לאחר שיפור בתפקודה הנשימתי. היא מתקשה מאד בנשימה עצמונית (כאשר מנתקים אותה ממכשיר ההנשמה). בפעם השלישית, כאשר גלתה קשיי נשימה והרופאים רצו לחברה מחדש למכשיר ההנשמה היא סימנה בידה שאינה רוצה שיחברוה בשלישית למכונה והרופאים נעתרו לבקשתה. אנו, בני משפחתה, ובמיוחד בתה ובנה, מעונינים לדעת מה ההלכה פוסקת לעשות במקרה כזה? האם להיעתר לבקשת החולה לא לחברה למכונת ההנשמה ובכך אולי לקרב את מותה? או שמא עלינו לדרוש מהרופאים שיחברוה למכונה למרות בקשתה שלא יחברוה, כי היא סובלת מאד בזמן חיבורה למכשיר ההנשמה? יש לציין, שטרם היותה חולה במצבה הנוכחי תמיד דברה על כך שאינה רוצה לסבול ייסורים מיותרים כאשר יגיע יומה למות, ושאינה רוצה שיאריכו את חייה תוך גרימת סבל לה ולסובבים אותה. היא ציינה את גילה המבוגר, ואמרה שחיה די והותר, מילאה את תפקידה בחייה, ושהיא מוכנה להסתלק מן העולם. "צוואה בחיים" בצורה כתובה היא לא השאירה. יש לציין גם שבמהלך שלושת השבועות האחרונים, היא שוחררה לביתה ליום אחד, כאשר הרופאים חשבו שהיא מוכנה לכך, אולם תוך 24 שעות היא אושפזה שנית, עם הרעה במצבה. בספק צחוק ספק רצינות היא אמרה לנו: "כבר הייתי שם למעלה (ז.א. בשמיים) וכבר ראיתי את הדלת לגן עדן נפתחת בפני, ואז פתאום אלוקים סגרו לי את הדלת ולא נתן לי להיכנס ושלח אותי חזרה לעולם החיים. למה???" אודה על תשובת הרבנים המלומדים על שאלתי/שאלתה של דודתי. בברכה,