פרסום ברבים של טעות רופא בטיפול

בראש ובראשונה צריך לבדוק האם הטעות בטיפול נבעה מרשלנות פושעת ומזלזול, או מחמת טעות בשיקול הדעת. אם הדבר נבע כתוצאה מטעות בשיקול הדעת ודאי שיש איסור גמור לפרסם זאת, וכל שכן ברבים, שהרי הרופא התכוון לתועלת המטופל ורק טעה באבחון. דבר זה ניתן לבירור על ידי רופאים אחרים שיגידו מה הם היו עושים מול אותם נתונים, והאם הטעות שהרופא עשה היא טעות גסה, והם לא היו נוהגים כמוהו [ספר 'חפץ חיים' הלכות לשון הרע כלל י'- פרט שני].

אם התברר שהיתה כאן רשלנות פושעת מצד הרופא אפשר לספר אם בכוונת המספר לתועלת- שאנשים לא יינזקו, ולא לשם נקמנות או שמחה לאיד. אבל אם ישנה אפשרות להוכיח את הרופא ולדבר איתו פנים אל פנים, והדברים יועילו שלא יישנו שוב, ודאי שיש איסור לספר אם אפשר להגיע לאותה תוצאה על ידי שיחה ישירה עם הרופא [ספר 'חפץ חיים' הלכות לשון הרע כלל י'- פרט שלישי]. אם קרוב לודאי שהדיבורים לא יועילו, מותר לספר לאחרים. וכל ההיתר לספר הוא דווקא בדבר שנראה על ידי המספר עצמו ולא בשמיעה מאחרים [ספר 'חפץ חיים' הלכות לשון הרע כלל י'- פרט ראשון],

הגם שזה יגרום לפגיעה ישירה בפרנסת אותו רופא, כמבואר בשו"ע חו"מ סי' ש"ו סעיף ח': 'והמקיז דם שחבל והסופר שטעה וכו' וכל כיוצא באלו האומנים שאי אפשר שיחזרו ההפסד שהפסידו, מסלקין אותם בלא התראה שהם כמותרים ועומדים עד שישתדלו במלאכתם הואיל והעמידו אותם הציבור עליהם.

ויעויין ברמ"א [חו"מ סי' ש"ו סעיף ח'] שפוסק שאם לא הוחזק בדבר שלש פעמים לא מסלקין אותו, ולכן למעשה נראה שאפשר לומר לציבור שכדאי להתייעץ עם רופא נוסף ולא להסתמך רק על חו"ד של אותו רופא בלבד. מצד אחד אנו לא פוגעים בפרנסתו של הרופא ומאידך גיסא לא ייגרם נזק לציבור על ידי זה.

חשוב לדעת כי הזכות של המטופל לבקש ולקבל חוות דעת נוספות מעוגן גם בחוק הישראלי וגם בכללי האתיקה של ההסתדרות הרפואית.