קרישת דם ומירוסו

במשנה במסכת יומא כתוב שאחרי שחיטת הפר וקבלת דמו, כיון שהייתה הפסקה בהקטרת הקטורת נתנו לאחד הכוהנים שימרס את הדם כדי למנוע קרישה.
לפי מה שידוע לי הקרישה היא במגע הדם עם האויר החיצון המריסה רק גורמת שחלקים גדולים יותר מהדם יחשפו לאויר והיא רק מאיצה את הקרישה.
חשבתי שאולי המריסה גורמת שלא תווצר קליפה של דם קרוש.

אין ספק שאבותינו במקדש ידעו מה הדבר הנכון
ולו רק מנסיון מעשי

הידוע לכם באופן טבעי מה קורה עם דם ששוהה בלי תנועה תוך כמה זמן יקרוש
ואם תנועה מתמדת (אולי בלי הגברת החשיפה לאויר) יכולה לעצור או למנוע את הקרישה?

האם ייתכן שהשאלה בטעות יסודה? שאין קשר בין מנגנון הקרישה ונוכחות חמצן, והקרישה נובעת משרשרת תהליכים הגורמים להצמדות הארתרוציטים. המירוס גורם לניתוק הקשרים ביניהם וכך לא מתפתחת הקרישה.
 אודה לך אם תוכל להחכימני בנושא זה. כבעבר גם עתה הדברים יובאו בשם אומרם.
בתודה ובברכת שנה טובה וחג שמח
בכבוד רב
ובברכה