בגדרי פיקוח נפש בשבת

בגדרי פקוח נפש בשבת

הרב יצחק שיף

האם מותר להעדיף את מצוה השבת על פני המצווה שבפניו

אחר שנתבאר שאין איסור בזה שמכניס עצמו לחלול שבת, יש לעיין, האם חייב הוא לקיים את המצוה בע"ש ולהכניס עצמו לחלול שבת, או שיכול לומר שברצונו לשבות בשבת ולא לקיים המצוה של ע"ש – כי חמורה מן מצות אלו.

הנה ב"חיי אדם" כלל ס"ח בענין זהירות במצוות כתב, דאם יש לאדם מצוה לקיימה היום, ומצוה חמורה הימנה למחר, ויש באפשרותו לקיים רק אחת מהן, לא אמרינן בזה אין מעבירין על המצוות; אלא יקיים את החמורה מחר: כגון באיש צבא שיש לו פקודה ללכת למשמר בערב יוכ"פ – ואז לא יוכל להניח תפילין ולקרא ק"ש. אמנם יש באפשרותו להחליף את המשמר ליוכ"פ ואז לא יוכל לצום – מוטב שילך בעיוכ"פ ויבטל ק"ש ותפילין, בכדי שיצום ביוכ"פ.

ומעתה קשה על השו"ע (סי' רמ"ח שפסק כריב"ש והתשב"ץ שמותר להפליג בע"ש לדבר מצוה אף שיחלל שבת באיסור דאורייתא), מדוע לא עדיף לקיים העשה של שבת מאשר המצוה, העומדת לפניו?

ונראה לומר שדין ההפלגה בע"ש אינו דומה כלל לנידון החיי אדם, דהתם באיש צבא עומדות לפניו שתי מצוות ועל אחת מהן הוא אנוס, דגם אם לא יניח תפילין יש לו פטור של אונס, וגם אם לא יצום ביוכ"פ יש לו פטור של אנוס והנידון הוא איזה מצוה לקיים – בזה אמרינן שיתפוס את החמורה, משא"כ הכא הרי עומדת לפניו בע"ש מצוה המוטלת עליו ואינו אנוס עליה כלל, א"כ הוא חייב לקיימה, ואף שעי"ז יכנס לחלול שבת – מ"מ באותו זמן הוא אנוס, וכיון שמפליג לדבר מצוה לא גזרינן בזה שיראה כמתנה לחלל את השבת, ומפני כן אסור לו לדחות את המצוה המוטלת עליו כיון שאינו אנוס בה כלל.

וכן מצינו בענין עוסק במצוה פטור מן המצוה בסוגייא במסכת סוכה כח,ב, שמותר להטמא לקרובים בערב פסח אף שאח"כ לא יוכל להקריב קרבן פסח – מצוה חמורה שהיא בכרת, דכיון שמצוה של טומאת קרובים היא ראשונה העומדת בפניו אינו רשאי לדחותה, ומצוה שניה נידונית רק כרשות, כמבואר בראשונים שם.

ולפי"ז אפילו אם המצוה העומדת בפניו בע"ש היא רק מדרבנן והחלול יהיה בדאורייתא (לפי שיטת השו"ע) ג"כ מותר להפליג, כיון שבמצוה הוא מחויב ועל השבת הוא אנוס. [ועיי' בשדי חמד שם לענין צום גדליה שג"כ נקט סברא זו שיצום בצום גדליה כיון שכעת הוא מחויב בה ואח"כ אם לא יוכל לצום ביוכ"פ הוי אונס. אמנם שם אם יאכל בצום גדליה הרי הוא עובר איסור בקום ועשה ובנדון שלנו הוא רק ביטול בשוא"ת]. אמנם בשבת עצמה (כשעומדת בפניו מצוה, ואם יעשה יצטרך אח"כ לחלל שבת באונס) יש לומר שהדין שונה, דכיון שבשבת הוא כבר מחויב ועומד במצוות של שבת לא אמרינן שיקיים את המצוה הקלה יותר, כיון שהוא כבר מחויב במצוה של שבת החמורה ומדוע יעשה מצוה קלה יותר.

ומעתה בנידון דידן:

א. במצות העומדות לפניו בערב שבת – אף אם זו מצוה דרבנן, חייב לקיימה, אף אם אח"כ יצטרך ליסע לבי"ח בשבת, מפני שזו חובה המוטלת עליו בשעה זו קודם השבת ואין הוא פטור מלקיימה, ואף שלא יוכל לשבות – הוי אנוס, ודמי לעוסק במצוה דפטור מן המצוה, אף שהשנייה חמורה יותר. (ואין בזה איסור של נראה כמתנה לחלל שבת כפי שביארנו לעיל, ובפרט שדעת השו"ע לפסוק כריב"ש ותשב"ץ, דאפילו היכא שמכניס עצמו לסכנה ובודאי יחלל שבת – ג"כ לא גזרו לדבר מצוה).

ב. כשבשבת עומדת לפניו מצוה שאם יקיימה יצטרך אח"כ לחלל שבת, אף אם מותר לו להכניס עצמו לחלול שבת, כיון שאין המצוה בעצמותה גורמת זאת, כפי שביארנו לעיל – מ"מ יפסיד את העשה של שבת, ומכיון ששבת חמורה משאר מצוות – עדיף שיקיים שבת, [ואף שמקיים מצות "והשבותו לו" בזה שמרפא את החולים – מ"מ לא המצוה דוחה את השבת, אלא חשיבות חיי החולה היא שדוחה, וזו לא מצוה בפני עצמה שעבורה נעשה חשבון מצוות אם לשמור שבת או לעשות מצוה קלה יותר]. ואף שבין כך יחלל הרופא אח"כ שבת בטיפול אצל החולים – בבית חולים, מ"מ כל רגע ורגע מקיים עשה בזה ששובת, ומדוע יקיים מצוה קלה בעוד שיודע שאח"כ יצטרך בגלל זה ליסוע ובזמן הנסיעה אינו שובת.

ג. אם החלול שבת יהיה רק באיסור דרבנן והמצוה העומדת לפניו בשבת היא דאורייתא (כיבוד אב ואם, או טיפול בחולה שאב"ס – "והשבותו לו" וכדומה) יתכן ובזה עדיף לקיים מצוה דאורייתא המוטלת עליו אף שמדרבנן אינו שובת.