המחלוקת בנושא קביעת רגע המוות

כל הפוסקים מסכימים שלאחר מות האדם מותר, ויש הסבורים שאף מצווה, לתרום איברים חיוניים להצלת חיי הזולת. הסוגיות ההלכתיות הנוגעות לנתיחת המת, לפגיעה בשלימות הגופה, ולקבורה חלקית, כולן נדחות מפני פיקוח נפש של הצלת חולים הזקוקים לאיברים החיוניים. גם עניין תחיית המתים איננו נושא לויכוח הלכתי, שכן הקב"ה בוודאי יכול להחיות את כל מי שיחפוץ, גם אם לא יישאר שום דבר מהגופה ביום תחיית המתים. כמו כן כולם מסכימים שאסור להנציל איברים מאדם שלא הוגדר כמת, ואפילו רגע אחד לפני שהמוות נקבע באופן וודאי ובלתי הפיך, שכן אסור לקרב מותו של אדם אפילו ברגע אחד, ואפילו הוא גוסס.

המחלוקת העיקרית בין הפוסקים בימינו נוגעת לקביעת רגע מותו של האדם — האם רגע זה נקבע לאחר מות המוח והפסקת הנשימה העצמונית, או לאחר הפסקת הנשימה והפסקת פעילות הלב כאחד. מועצת הרבנות הראשית לישראל, בתקופתם של הרבנים שפירא ואליהו, קבעה פה אחד שהמצב המוגדר כמות המוח הוא מותו של האדם, מכיוון שמצב זה גורם באופן מוחלט להפסקת הנשימה באופן קבוע ובלתי הפיך, ולדעתם מות האדם על פי ההלכה נקבע בהיעדר נשימה עצמונית באופן בלתי הפיך. כדעה זו סבורים רבנים נוספים. על פי עמדה זו ניתן להנציל את כל האיברים החיוניים להצלת חיי הזולת. לעומתם, הרב אלישיב סבור שמות האדם נקבע לא לאחר הפסקת פעילות הנשימה בלבד, אלא לאחר שנפסקה גם פעילות הלב, ולפיכך כל עוד הלב פועם מוגדר האדם כחי. כדעה זו סבורים עוד רבנים. על פי עמדה זו לא ניתן להנציל כמעט שום איבר חיוני בתנאים רגילים, פרט להנצלת כליות, שיכולות להישאר חיוניות גם כחצי שעה לאחר מות הלב.