לשון הרע והוצאת דיבה בעיתונות

דבר ידוע שאסור לספר בגנות חבירו אפי' אמת גמור וזהו לשה"ר ואם יש בסיפור תערובת של שקר הוא בכלל מוציא שם רע ועוונו גדול הרבה יותר (ח"ח כלל א' סעיף א')

בזה שאותו ממונה העביר את הפרסום לממונים עליו בודאי עבר על איסור לשה"ר (והוצאת ש"ר לטענתך שהפרסום שקרי). אלא שאם אותו ממונה אמר את הדברים לפחות בפני שלושה אנשים ואחד מהשלושה הלך והעביר הלאה את הדברים, על אותו אחד מהשלשה אין איסור של לה"ר משום שכל דבר שנאמר בפני שלושה סופו להתפרסם ולהתגלות. ומקור הדברים מהרמב"ם פרק ז' מהלכות דעות הל' ה'.

ולפי"ז בנידו"ד בודאי שהממונה שהעביר את הדברים לממונים עליו נושא באחריות לפרסום הדברים בעיתונות, משום שכל מילתא שנאמר בפני שלושה סופו להתגלות ולהתפרסם.

ויעוין בהמשך דברי הרמב"ם שאחד מן השלושה ששמע אפי' שלא עובר איסור לה"ר בזה שמספר, עכ"פ כל ההיתר הוא דוקא אם סיפר באקראי ולא בכוונה, אבל להעביר את הדברים ולגלותם ברבים בכוונה תחילה אסור.

ובנידו"ד בודאי שאותם ממונים ששמעו את הדברים יש עליהם איסור לה"ר כי להעביר לעיתונות זה נקרא לפרסם את הדברים בכוונה וזה אסור.

ואע"פ שהדברים בין כך יתפרסמו עכ"פ סובר הרמב"ם ללכת לספר את הדברים בכוונה זה מעורר מדנים ושנאה ויש בזה איסור.

לסיכום: הממונה עבר על איסור לה"ר בזה שהעביר את הנתונים לממונים עליו, ויתרה מזו נושא גם באחריות לפרסום הדברים ברבים (עיתונות) וגם אותם השומעים ששמעו ממנו והעבירו לעיתונות גם הם עברו על איסור לה"ר בזה שהיתה להם כוונה תחילה לפרסם את הדברים ולעורר מדנים.