בעיה לדיון: שמור עור המת לטיפול בחולי כוויה

פרופ' מנחם רון-וכסלר

שימור עור המת לטיפול בחולי כויה

הערת העורך:

 

השאלה העומדת לפנינו לדיון היא האם מצב זה של לקיחת עור מת ושימורו לצורך הטיפול בחולי כויה קשים נכלל באיסור הכללי של "ניתוחי מתים".

 

השאלות ההלכתיות הקשורות בבעיה שלפנינו הן :

א. האם המצב הנדון הוא בגדר פקוח-נפש והחולה "בפנינו" ?

ב. מה דינו של עור המת מבחינת איסור הנאה, חיוב קבורה ?

א. לדעת רוב הפוסקים נדחים האיסורים הקשורים בניתוחי מתים בפני פקוח-נפש. אכן, הדבר נכון דוקא אם החולה המסוכן הוא בפנינו, כפי שקבע הנודע-ביהודה (תנינא, חיו"ד, סי' ר"י), או לפי הרחבת המושג "לפנינו" ע"י החזון איש (אהלות, סי' כב, אות לב) : "ואין החילוק בין איתא קמן לליתא קמן, אלא אם מצוי הדבר…" (וראה בספר אסיא, עמ' 215-202).

בנידון דידן אין ספק שהמצב הוא בגדר פקוח נפש, ובהיותו מצוי באופן סטטיסטי, וצפוי, לצערנו, בזמן מלחמה – מתאים הוא לגדר "בפנינו" לשיטת החזו"א.

ב. הבעיה שלפנינו, לדעתי, קלה יותר להיתר מנתוחי מתים סתם, שהרי מדובר בלקיחת שכבה דקיקה של עור, באותה שיטה שעושים גם לחיים כשיש צורך בעור לאותה מטרה. והנה ביחס לאיסור הנאה מעור המת – מצינו מחלוקת בין הראשונים : תוס' זבחים עא, ב, ד"ה ובטריפה, וכן תוס' נידה נה, א, ד"ה שמא (בתירוץ שני) וכן תוס' סנהדרין מח, א, ד"ה משמשין – סוברים שעור המת מותר בהנאה, וכן פסק הרשב"א (בתשובות ח"ב, סי' שמ"ה). לעומתם התוס' נידה שם (בתירוץ ראשון) ור"ת בתוס' סנהדרין שם, סבורים שעור המת אסור בהנאה. עוד מצינו שיטת הר"ן (בחידושיו לחולין דקכ"ב), דכל דבר מן המת שגזעו מחליף ואינו מטמא – אינו אסור בהנאה, ובודאי העור החיצון הוא בגדר זה.

כמו-כן יש לצרף את סברת הרב אונטרמן (קול תורה, ניסן-אייר תשי"ג) ביחס להשתלת קרנית העין וניתוח פלסטי ממת לחי, שהחיבור לחולה החי מחזיר את הקרום לחיותו – וה"ה הכא.

וכן יש מקום לצרף את סברת הרב פרנק (שו"ת הר צבי, חיו"ד, סי' רע"ז), שהרכבת קרום הקרנית ממת לחי היא שלא כדרך הנאה. והרבה פוסקים סבורים שלא כדרך הנאה במת אינו אסור מן התורה, עיי"ש.

ואולי יש מקום לצרף גם סברתו של הרב פיינשטיין (נועם, כרך ח', תשכ"ה, עמ' ט) בענין ביופסיה ולפרוסקופיה במת, שכיון שנעשה כדרך שנעשה בחיים אין הוא בגדר איסור, ואולי ה"ה הכא, שכאמור הדרך זהה למה שעושים בחיים.

ובענין חיוב קבורה – לא מיבעי לשיטת המל"מ (אבל יד, כא) שמצות קבורה היא דוקא בראשו ורובו, הרי שבלקיחת חלק מהעור אין בטול המצוה, אלא גם לשיטת האחרונים, שגם בכזית חייב בקבורה, כבר כתב הרב אריאלי לנועם, (כרך ו', עמ' פב ואילך), על פי הסברה שאחרי החיבור הופך החלק המת להיות חי, יש לומר דלא שייך בזה איסור טומאה, קבורה והנאה (ומוכיח מבן השונמית שהחיה אלישע – ראה נידה ע, ב ותוס' שם, וכן תוס' ב"מ, קיד, ב ד"ה אמר ובשטמ"ק שם, בשם רבנו פרץ).

אכן, עדיין תישאר הבעיה מה דינו של המת בתקופה שבין הסרת העור להשתלתו בחולה כויה הזקוק לכך מבחינת קיום מצות עשה של קבורה (לפי הירושלמי רפ"ז דנזיר – שאם שייר ממנו לא עשה כלום) וכן מה, דינם של קרובי המת מבחינת דיני אנינות – שנמשכים כל זמן שלא נקבר כולו (ראה מאמרו של הרב אריאלי, נועם, שם).

שוב ראיתי שדן בשאלה זו הרב ש. ישראלי, תחומין, א', 247-237, ומסיק להיתר.