בדיני מת ו"גברא קטילא"

הרב צבי שכטר

בדיני מת וגברא קטילא

א. המקור בחומש למושג גברא קטילא

ב. הגדרת ענין החיות בהלכה

ג. הגדרת מיתה באבר אחד

ד. ענין האברים שהנשמה תלויה בהם

ה. מות שום אחד או כל אחד ואחד מהאברים שהנת"ב

ו. הגדרת גוסס

ז. מתים חפשים

ח. איסור רציחת אחרים ומאבד עצמו לדעת

ט. מסקנת הדברים

י. לחלק בין הגדרת ענין המות באדם ובבהמה

יא. הצעה לקבוע רגע המות בכח-תנועה מאוחד

יב. ענין הנשימה

יג. חובת הטיפול בזה שכבר מת מוחו

יד. לקבל לב שהוסר מחולה בשעה שכבר מת מוחו

 

והנה אם נתפוס ונאמר שזה שכבר מת מוחו דינו כמת בתורת ודאי, אף דכל אברי המת אסורים הם בהנאה, מכ"מ יש להתיר אי' זה במקום פיקו"נ, אך אם נתפוס שאין דינו כמת אלא כגוסס, נמצא שבשעה שלקחו הרופאים ממנו את לבו, עברו אאי' רציחה, ובזה יש להסתפק אם מותר לחולה אחר ליהנות מהלב הזה, מאחר שהוסר מהחולה האחר באופן של רציחה. וכמה מחכמי הדור טוענים, שהלא בין כה וכה יסירו הרופאים את לבו של זה, שהרי אצל הרופאים יש רשימה ארוכה של חולים הצריכים להשתלת לב, ואם ימאן חולה זה מלקבל את הלב הזה, הלא יתנוהו למישהו אחר, וא"כ אולי יש להתיר ליקח הלב הזה, מאחר שאין כאן אפילו גרם רציחה.*6 ובפשוטו הי' נראה דאין היתר זה כ"כ פשוט, דהרמב"ם כתב (בפ"ה מיסוה"ת ה"ה) שאם אמרו להם עובדי כוכבים תנו להם אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו, נהרוג כולכם, יהרגו כולם ואל ימסר להם נפש אחת מישראל. ועיי"ש בכס"מ שהרמ"ך הקשה, דלא ידענו טעמא מאי, דהא מסיק בגמרא דמשו"ה אמרינן בשפיכת דמים יהרג וא"י, דסברא הוא, מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, והכא – ליכא האי סברא, דהא יהרגו כולם והוא עצמו, ומוטב שיהרג הוא עצמו ואל יהרגו כולם. ועיי"ש בכס"מ שתי', דלאחר שהוקשה נערה המאורסה לרוצח, ובנערה המאורסה מאי דאמרינן יהרג וא"י אין זה עוד מכח הך סברא לחוד, אלא מדין יהרג וא"י, אזי ממילא ילפינן מהך היקשא גופא – מדהוקש רוצח לנערה המאורסה, דאף במקום דלא שייכא הך סברא דמאי חזית, נמי יש לנו לומר שיהרג וא"י בשפיכת דמים 23 .

ועד"ז יש להבין הגמ' דר"פ איזהו נשך (סב.) שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותים שניהם – מתים, ואם שותה אחד מהם, מגיע לישוב, דרש בן פטורא, מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו, עד שבא ר"ע ולימד, וחי אחיך עמך, חייך קודמין לחיי חברך, ועי' מנ"ח (מצוה רצ"ו) שכתב (לענין דין יהרג וא"י) ודוקא אם כופין אותו לעשות מעשה, אבל אם כופין אותו שיניח לזרוק א"ע על התינוק, א"צ למסור נפשו, כיון דלא עביד מעשה, ואינו מחוייב להציל חברו בדמו, כי אדרבא, מאי חזית דדמא דחבריה סומק טפי, אדרבא דמא דידיה סומק טפי, כ"כ התוס' בסנהדרין וביומא בפשיטות… וכבר כתבתי בשם הספר תוספת יוה"כ דהרמב"ם לא ס"ל לחלק בין עושה מעשה ובין אין עושה מעשה. ואני תמה על רבותינו בעלי התוס', שכתבו דבר זה לסברא, והיא אינה מוסכמת לבעלי הש"ס, דמבואר בפרק איזהו נשך שנים שהיו מהלכין וכו',… והנה לבן פטורא אף דאינו עושה מעשה כלל בחברו, וגם חברו ימות והוא ג"כ, מכ"מ אסור להחיות עצמו, וכו'. ושמעתי בביאור ענין זה מכב' מו"ר הגרי"ד הלוי סאלאווייטשיק, בשם הגר"ח ז"ל, דאף ר"ע מסכים בזה – ביסוד הענין – עם בן פטורא, שאסור לאדם להחיות את עצמו עי"ז שמת חברו, אלא דהכא מיירי – שביד אחד מהן הי' קיתון של מים, שהמים היו שלו, ונמצא שחייו שלו לא היו בסכנה כלל, ולפיכך מותר לו לשתות את המים. אבל אילו היו שנים מהלכין במדבר, וקיתון מים של הפקר מונח לפניהם, אזי בכה"ג אף ר"ע הי' מסכים לדינא עם בן פטורא – שמוטב שימותו שניהם 24 , כי בכה"ג סכנת נפשותיהם כרוכות הן זב"ז, ועי"ז שהאחד שותה נמצא מחיה את נפשו ע"י מות חברו, וזה אסור.*7

ולכאורה הי' נראה לומר דהוה"נ בנד"ד, דאם נתפוס שהחולה הזה למרות שכבר מת מוחו, עדיין דינו כחי, א"כ נמצא שהחולה השני המקבל את לבו, מחיה את נפשו ע"י מיתת חברו, וזה אסור אפילו אליבא דר"ע.

 

(מקור: אסיא מט-נ (יג, א-ב), תמוז תש"ן, עמ' 137-119)

 

 

* . כעין זה מצינו ב"בן שמונה" חי, שהקזת דמו או חבלה בו בשבת איננה אסורה מן התורה אלא נחשבת כ"מחתך בשר" (שבת קל"ו ע"א. ורמב"ם, הלכות מילה, פ"א הי"ד).  – העורך.

*2 . ראה ב"ק סוף דף לד ע"ב, רש"י ד"ה "בצריך לכלבו". ומבואר שם שגם לדעת רש"י יש איסור נוסף על צובע בהקזת דם, ורק בנצרר הדם אע"פ שלא יצא נזקקין לאיסור צובע למ"ד שחובל חייב רק אם צריך הדם לכלבו. ולפי"ז מיושבת קושיית ר"י על רש"י בכתובות ה ע"ב, תוס' ד"ה "דם מיפקד פקיד". וכן למד החת"ם סופר (בחידושיו לכתובות ה ע"ב, ד"ה "או דילמא") בדעת רש"י מסברא דידיה, אך לא ציין למפורש ברש"י ב"ק לד ע"ב. -העורך.

1 . וכ"כ הרמב"ם (בס' אגרות הרמב"ם, מהדורת קאפח, מוסד הרב קוק, תשמ"ז, עמוד קס"ד), כבר ידעת השקפתו [של גאלינוס, שהי' רופא יווני שחי בתקופת התנאים] באברים הראשיים שהם שלשה, הלב והמוח והכבד.

2 . הרמב"ם כתב רפ"ב מהל' ממרים, ב"ד גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך, ודנו דין, ועמד אחריהם ב"ד אחר, ונראה לו טעם אחר לסתור אותו, הר"ז סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם, אינך חייב ללכת אלא אחר ב"ד שבדורך. כלומר, דהא דבעינן שיהא הב"ד השני גדול בחכמה ובמנין בכדי לבטל דברי הב"ד הראשון, היינו דוקא כשתקנו תקנה או גזרו גזרה, אבל לא בדרשת דינים דאורייתא. ומקורו של הרמב"ם הוא בירושלמי ריש שביעית, שהביאו התוס' ר"ה (ט.) ד"ה ור"ע – בשעה שאסרו למקרא סמכו ובשעה שהתירו למקרא סמכו. ועיי"ש בכס"מ שהקשה, וא"כ אמאי לא פליגי אמוראי אתנאי… ואפשר לומר שמיום חתימת המשנה קיימו וקבלו שדורות האחרונים לא יחלקו על הראשונים וכו'. ומשמע קצת דעפ"י דין אין הבדל הלכתי בין תנא לאמורא. ואילו לפי"ד החזו"א י"ל דז"א, דסוף האלף הרביעי הי' בערך בסוף ימי רבנו הקדוש, (אם נתפוס את החשבון המקובל, ששנת 240 למספרם לפי ספרי ההיסטורי'), ודוקא עד הזמן ההוא היה בכחם של חכמי התורה לקבוע הלכות מחודשות.

2א .  וכה"ג עי' פירושי הגר"א לתפילת חנה (הוצאת הר"ר שלמה ברעוודה, בני ברק, תשמ"ז) עמ' קל"ה, וכמ"ש (פסחים קיח.) הני כ"ו כי לעולם חסדו נגד כ"ו דורות שזן בחסדו, והוא עולם התוהו כמ"ש (בע"ז ט.) שני אלפים תוהו, שאח"כ התחיל התורה, ב' אלפים תורה, וכמש"כ (בראשית כ') אלה ת"לדות ה"שמים ו"הארץ בהבראם. תהו עד אברהם (הברא"ם אותיות אברהם), ובחורבן אחר ד' אלפים חזר לתהו וכו', ובזמן הבית היו קוצרים (דברי תורה) בכל יום וזורעים מחדש, אבל בזה"ז אין עולם ניזון אלא מספיחים. ועיי"ש עוד לעיל בעמ' קל"ד, ואדם אין לעבוד את האדמה… כשהאדם מהיר ומצליח במלאכתו, אז משקה אותם, משא"כ בלא"ה אז היא שותה ממנה מה שהקשו אותם הראשונים ונשאר בה וכו', וכ"ה בתורה, שעתה אין אנו מקבלים שום דבר חדש בתורה כמו בזמן ביהמ"ק אלא מה שאנו מוצאים כתוב בספרי הראשונים, ובזמן ביהמ"ק היו משקים לתורה… וזו היא השקאת התורה, משא"כ עתה מלכה ושריה וגו' אין תורה, ואין לנו אלא ספיחי הראשונים… וכמו הזרע שזורעין בקרקע, שהאדם זורע בקרקע ומביא לה זרע ממקום אחר, וכשאין אדם טורח בה אז היא נזרעת מעצמה ספיחין ומאכלת לאדם כשאין אדם שיכול לטרוח בשבילה, וכ"ה בגלות ואדם אין לעבוד וכו' עד שיבוא משיח כמש"כ וכו'.

3 . וכן הביא הרמב"ם (שמה עמוד קס"ה) מספרו של גאלינוס, שיתכן שיתגלה הלב… או יעקור בכללותו… ונוהג רגיל הוא בזה בזמן השחיטה שעושים בהם כן, ורואים את הבע"ח שכבר (עקר לבו והונח במקום הקרבנות (והיינו ענין עורות לבובין, שהיו מקריבים את הלב להע"ז, כ"ה בהערות מהר"י קאפח שמה, ודלא כדברי הרידב"ז הנ"ל), והבע"ח נושם וצועק צעקות חזקות ובורח, עד שיגבר עליו אבדן הדם, ואז ימות. זה לשונו [של גאלינוס]. התפלאו נא… היאך נוכל להאמין לו בסיפור הזה… ואולי ייאמר לו עוד, כיון שאין מותו נגרם אלא מריבוי יציאת הדם, יתכן שאילו החזקנו קצוות אותם העורקים שהדם יוצא מהם בידינו זמן ממושך, היה מתמיד הבע"ח להחיות גם כשהוא בלי לב, וזה תמוה וכו'. ובהערות מהרי"ק שמה ציין למחלוקת האחרונים בדין זה דניטל הלב.

4 . ובאמת יש לבאר אחרת לגמרי בדעת אלו החולקים על המשכנ"י, דדוקא בניטל הלב הוא דס"ל דהויא הבהמה כמתה, שהרי תפקיד הלב בבע"ח הוא להזרים את הדם בעורקים, ואם ניטל אבר זה אף שעדיין מרוץ-הדם ממשיך עוד על כמה דקות, אין לזה חשיבות של זרימת הדם, מאחר שכבר הותחל ליפסק, ועומד לישפך וליפסק לגמרי. אך נראה שאפשרות זו עדיין קיימת היא בנוגע להגדרת מות הבע"ח, שתלוי במיתת שום אחד מהאברים שהנת"ב.

*3 . בכה"ג לא ייחשב כמת אלא כחי ע"פ דברי הגר"א באליהו רבה לאהלות פ"א משנה ו' שמגוייד נחשב כחי "מפני שדעתו צלול" אע"פ ש"אינו יכול עוד לחיות". הרי שאדם הנמצא בהכרה ("דעתו צלול") מוגדר כחי ללא כל קשר למצבו הפיזיולוגי ובאפשרותו להמשיך ולחיות בדקות הקרובות. ואם כן אין לדמות מות מוחי למוח של אבר אחד שהנשמה תלוייה בו, והאדם עדיין בהכרה. – העורך.

5 . ואל תתמה על כך, שהרי בין כה וכה דעת רש"י לקידושין (עח 🙂 שגוסס אינו יכול להקנות ולא ליתן גט, עיי"ש בתוד"ה לא, וכן דעת הר"ר יואל מבונ"א, הו"ד ברא"ש שמה (פ"ר סי' ט"ז), ומסתמא החולה הזה בין כה וכה יהיה דינו כגוסס – אפילו נתפוס שאין דינו כמת ממש, וכאשר יתבאר בהמשך דברינו.

6 . ובמק"א (עי' בית יצחק, שנת תשמ"ה, במאמרנו בגדר האיסור דטומאת כהנים, אות ה'. ועיי"ש הערה 8), הבאנו דעת הג"ר חיים עוזר והג"ר אלחנן וואסרמן ז"ל, שגדר אי' הכהן ליכנס לאהל הגוסס הוא לא מכח החשש שמא ימות עליו בפתע פתאום, ונמצא שנטמא הכהן. אלא גדרו, הואיל והגוסס "עומד למות", [אשר זהו כנראה גדרו של הגוסס] אסור לכהן להתקרב למת, או לאחד ש"נוטה למות", למרות מה שאיננו נטמא בכך. והואיל וכן נתעורר אצלנו ספק, לפי דעת הני תרי גאוני, בכהן שאביו גוסס הנוטה למות, אם מותר לבן להיות אתו באהל אחד, דהא דהכהן מותר ומצווה לטמא לז' הקרובים, קיי"ל בשו"ע (יו"ד שע"ג ס"ה כרמ"א) דהיינו דוקא לצורך הקבורה, אבל כאן, כל זמן שאביו חי, לא שייך לומר שבנו הכהן עוסק ומטפל בקבורתו, שהרי עדיין חי הוא, ואם נתפוס (כנ"ל) שאין האיסור בגוסס מטעם חשש שמא ימות ברגע זה, אלא שאסור כבר עכשיו להיות עם זה, שעומד למות, אולי י"ל שאף בבנו יש לאסור, דהמתיר לטומאת כהנים (דהיינו הטיפול וההתעסקות בקבורת המת, אשר הוא חלק מניהוג האבלות), לא נוהג אלא לאחר מות אביו. ועיין.

7 . ועי' אור אלחנן (תולדות הג"ר אלחנן וואסערמן) ח"א, עמוד ערב: בימים האחרונים לחייה (של אשתו, שמתה מחולי הסרטן), כשאיבדה הכרתה לא הניח לרופא היהודי ד"ר נכומובסקי שיזריק לה במו ידיו נסיוב רפואי, כי חשש אולי היא כבר במצב של גסיסה, וכשהרופא עמד על כך שהזריקה חיונית – הורה לו שיזמין לצורך זה את האסיסטנט הנכרי שלו עכ"ל. הרי משמע שלא ידע בבירור לקבוע זמן הגסיסה עפ"י דין. וכהוראת הגוה"צ ר' אלחנן ז"ל, הורה לנו גם כב' מוהר"ר מרדכי גיפטער שליט"א, בזמן שהי' חותני [כב' מוהר"ר אהרן ישעי' שפירא ז"ל] גוסס, והי' מוטל למשכב – ישן בקומא – בבית החולים הר סיני, ורצו בני משפחתו להפכו קצת על המטה – בכדי להקל עליו מן הייסורים, והורה להם הגאון הנ"ל שידקדקו לבקש מאחת האחיות הנכריות אשר שמה, שיעשו הן כן.

8 . והשוה לשון הרמב"ם בפיהמ"ש לאהלות (פ"א מ"ו) שהגוסס הוא אדם "הנאבק בתהליך המות" הרי להדיא דס"ל שהוא ענין של תהליך. וענין זה של "תהליך המיתה", דבעינן שימותו כל האברים שהנת"ב, נראה שהיא היא דעתו של כב' מוהרר"א סאלאווייטשיק שליט"א, עי' אור המזרח, ניסן, תשמ"ח (עמ' 299).

9 . ואף דאמרי' בגיטין (כח.) דרוב גוססים למיתה, ומתבאר – דמיעוטם אינם מתים, ולפי דברינו לכאורה זהו דבר שא"א להיות שאם כבר מת אחר מהאברים שהנת"ב, היאך שייך שיתרפא ויחיה. ואם נרצה להחזיק בהגדרה זו של "גוסס", מן ההכרח נצטרך לומר דכל שאנו משערים שכבר מת אחד מאלו האברים שהנת"ב, דיינינן ליה כגוסס, וא"צ ידיעה ודאית בכדי לקבוע מצב של גסיסה, ובכה"ג הוא דשייך להיות שמיעוט גוססים לחיים, שבמיעוט המקרים בהם שיערנו שכבר פסק לחולה זרם הדם מאחד האברים שלו שהנת"ב, יוצא לבסוף שטעינו, ומדנתרפא וחי' – הוכיח סופו על תחילתו שבאמת לא הי' גוסס – כאשר שיערנו.

ועי' משנה דערכין (ו 🙂 שהגוסס אינו נערך, ויש להסתפק בזה, מה יהי' הדין אם מישהו נדר ערכו של גוסס, ואח"כ נתרפא אותו הגוסס, האם נימא דאגלאי מילתא למפרע שטעינו בהשערתנו, ובאמת לא היה גוסס באותה שעה, והנודר ישאר חייב לשלם נדרו, או לא. ובמנ"ח (מצוה ש"נ) כתב כדבר פשוט, שאפילו נתרפא אח"כ, ג"כ פטור הנודר מלשלם. וכ"ה בחזו"א למס' ערכין (כח-ט). אכן לפי דברינו יש מקום לדון בזה ולומר, דהיינו דוקא לפי מאי דמשמע מן הגמ', דטעמא דאינו נערך, דלאו בר העמדה והערכה הוא, אכן לפי"ד הרמב"ם פ"א מערכין הי"ג, דהגוסס אין לו ערך… הואיל ורוב הגוססים למיתה, הרי הוא כמת, א"כ יש לטעון ולומר דהיינו דוקא אם בשעת הנדר כבר התחיל בו עכ"פ תהליך המיתה, אך בכה"ג דאגלאי מילתא למפרע שהשערתנו בטעות היתה, י"ל דבכה"ג לא יהי' "דינו כמת" לומר שאין לו ערך.

ועוד יל"ע בהך גמ' דסנהדרין (עח.) דההורג את הטריפה לכו"ע פטור, ובהורג את הגוסס ביד"ש – לכו"ע חייב, ופלוגתא דריב"ב וחכמים היינו – בהורג אח הגוסס בידי אדם, ולפי מה שביארנו שגדר הגוסס היינו – זה שכבר התחיל בו תהליך המיתה בזה שכבר מת אחד מהאברים שהנת"ב, א"כ – הרי הוא טריפה… [עי' אגר"מ חאו"ח (סי' ח'), הנ"ל], ושוב יש לפטרו מטעם הורג אח הטריפה. ואולי י"ל, דמגוייד [שדמו הולך ונשפך חוץ לגופו] נמי מיקרי "גוסס", שגם בו התחיל תהליך המיתה, וכמש"כ, מאחר שלבסוף ימות מחמת אבדן דמו, וממילא יל"פ דבגוסס כזה הוא דקאמר בגמ' שבהורגו חייב בדיני אדם, שאדם כזה איננו בכלל טריפה, וזאת בהקבלה לגוסס בידי אדם – שנחלקו בו התנאים, דמסתמא מיירי במגוייד ביד"א, ה"נ הגוסס ביד"ש, שההורג חייב לכו"ע, מיירי במגוייד ביד"ש, אבל איה"נ, דבסתם גוסס השוכב על מטתו ומת מאפס כוחות, ודננו אותו כגוסס מפני ששיערנו שכבר התחיל בו תהליך המיתה במה שכבר מת אחד מהאברים שהנת"ב, איה"נ דבכה"ג יהי ההורגו פטור, שהרי האדם הזה טריפה הוא, נוסף על מה שהוא גוסס, [וכעי"ז עי' אגר"מ (חו"מ ח"ב עמוד ש"ח)]. ומאי דמשמע ברמב"ם הנ"ל (פ"ו מהל' אבל ה"ה) ובשו"ע יו"ד (סי' של"ט) דאפילו בסתם גוסס המת על משכבו נמי, כל המעמץ עד יציאת הנפש, ה"ז שופך דמים, היינו משום שבהורג את הטריפה נמי איכא איסור רציחה, וכדמשמע מדברי הרמב"ם פ"ב מרוצח ה"ח, שפטור מדיני אדם, ומשמע דעכ"פ חייב הוא בדיני שמים. [וכ"ה באגר"מ (חו"מ ח"ב עמוד ש"ח)]. אכן עדיין צ"ע לשון הרמב"ם שם פ"ב מרוצח ה"ז, אחד ההורג את הבריא או את החולה נוטה למות, ואפילו הרג את הגוסס – נהרג עליו, ומשמע דמיירי בגוסס שהי' חולה ומת על מטתו, ואילו לפי דברינו – גוסס כי האי תמיד יהי' דינו כטריפה, ועיין.

ונקודה זו עמומה היא, דבשט"מ סוף פ"ב דב"ק כתבו, שגדר ההבדל שבין גוסס לטריפה היינו, שטריפה גדרו עפ"י הלכות טריפות דבהמות, שבמס' חולין, אכן דעת הרמב"ם אינה כן, כאשר יובא להלן בדברינו (אות י"ב), דלדעתו גדר הטריפה באדם שההורגו פטור היינו כל שיאמרו הרופאים שמכה זו אין לה תעלה באדם, ובה ימות אם לא ימיתנו דבר אחר. ולדידי' צע"ג, הלא כל גוסס ביד"ש יש להיות דינו כטריפה, ומן ההכרח צ"ל לדידי' – דעכ"פ בעינן שתהא בו מכה לדונו כטריפה, ובשעה שלמדנו מס' סנהדרין בישיבה אמר בזה מו"ר שליט"א, דהיינו – Tissue Damage לכאורה הדברים נוטים למה שביארנו, ועיין.

*4 . [ראה מה שכתב ד"ר יעקב אילני, "הערה בנושא טריפה באדם", להלן עמ'  208-207, שמחלה פנימית ללא פגיעה של אחת מי"ח טרפויות אינה קובעת טריפה גם באדם, גם לדעת הרמב"ם, וניכרים דברי אמת. עיי"ש.  -העורך].

10 . וקשה לקבל דינו של הכלי חמדה, שההורג את חברו ואח"כ מחייהו, אינו עובר אאיסור רציחה, והוכחתו מהגמ' מגילה (ז:) קם רבה שחטיה לר' זירא, למחר בעי רחמי ואחייה, לשנה א"ל ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי, א"ל לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא, ומשמע דלולא ה"ט שחשש שאולי לא יארע הנס להחיותו, לא הי' חושש לאיסור רציחה, ועיין.

11 . באור המזרח, ניסן-תמוז תשמ"ג, במאמר בגדרי איסור רבית דרבנן, הערה ד'.

12 . הנצי"ב בביאורו לשאילתות (סי' קס"ז אות י"ז) הבין, דבמת שאינו בכלל אדם, לא שייך גביה הדין הרגיל דפיקו"נ, הנלמד מקרא דאשר יעשה אותם האדם וחי בהם – ולא שימות בהם, שהרי איננו בגדר אדם, אך אכתי שייך גביה דינא דושמרו בנ"י את השבת, אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, אך הדין הזה נוהג בודאי ולא בספק, כמבואר ביומא (פה), ולזה כיוונו התוס' במש"כ – שברור הי' לו שיחייהו. אכן רוב העולם אין מבינים כן בכוונת דבריהם, אלא דס"ל דאף בהחייאת המת ג"כ נוהג דינא דפיקו"נ שדוחה לכל אי' תורה, אך בעינן בכה"ג שיהי' ברור לו מלכתחילה, דאל"כ – אין להחשיב את זה אפילו כספק סכנ"פ, דמהיכא-תיתי שיוכל להצליח להחיות את המת.

13 . ענין זה מבואר אצלנו במאמרנו הנ"ל.

14 . כנ"ל.

*5 . ראה מה שכתב הרב נפתלי בר-אילן בענין מי שתורם לב או כבד להשתלה, לעיל עמ' 187-177, ובעמ' 184 שם.  – העורך .

15 . עי' בס' נשמת אברהם חיו"ד סי' רנ"ב אות ב' שהביא הרבה מקורות בזה.

16 . כי הרבה פוסקים חולקים על עצם יסודו של הרמנח"ח, ועי' מש"כ בזה יקירי הר"ר דוד הורוביץ שליט"א, בחוברת אור המזרח, ניסן תשמ"ז. והפוסק המפורסם בעהמח"ס משמרת שלום הביא (בספרו להל' אבלות) רק את דעתו של המנ"ח מבלי חולק.

17 . ואם באת לחלק ביניהם, יהי' החילוק בין שרץ לשאר בעלי החיים, ודעת רש"י לחולין (כא.) דמתני' דאהלות דהותזו ראשיהן אע"פ שמפרכסין, טמאים, כזנב הלטאה שמפרכסת, אשרץ דוקא קאי, ועיי"ש בתוס' ד"ה הותזו ראשיהן שנחלקו ארש"י, וכתבו דהך מתני' קאי אבהמה חי' ועוף ולא גבי שרצים, כדפירש בקונטרס, [ועיי"ש בחי' הרשב"א מה הניעו לרש"י לפרש כן], והיה מקום לבאר בזה ולומר, דבשרצים קיי"ל (מעילה יז.) דדם השרץ והבשר מצטרפים זה עם זה (לכעדשה לטמא, רש"י). דאין דמו חלוק מבשרו, וממילא י"ל דה"נ אין לקבוע רגע המות עפי"ז שהדם הפסיק מלזרום ולהסתובב בגוף, דאין על דמו דין דם, וכן עגמ' כריתות (כא.) דאין בדם השרץ אי' דם, וה"נ י"ל לענין דגים, דמבואר בכריתות שמה דאין עליו אי' דם, וממילא י"ל דאין עליו דין דם כלל, ולא שייך לומר לגבי דגים כי הדם הוא הנפש, ומיושבת בזה תמיהת הר"י בתוס' שבת (עה.) ד"ה כי היכי, בצד חלזון ופוצעו, מ"ט אינו חייב על נטילת הדם משום נטילת נשמה. די"ל דענין כי הדם הוא הנפש ומ"ל קטלה כולה וכו' לא שייך בדגים, דאין על דמן חלות דין דם, וממילא י"ל דהגדרת ענין חיות וקביעות רגע המות ישתנה בדגים ובשרצים, מההגדרה הקיימת לגבי שאר בע"ח, ועי' חולין (עה.) פלוגתא דב"ש וב"ה – מאימתי דגים מקבלים טומאה, וכן עגמ' שבת (קז 🙂 אמר שמואל השולה דג מן הים כיון שיבש בו כסלע חייב, ואולי י"ל שיש קביעות שונה לרגע המות בשרצים ובדגים מחמת הך דינא דאין דמן חלוק מבשרן.

18 . וכן הבין הגרח"ע בתשובות אחיעזר (חאה"ע סוף סי' י"ב) וכ"ה באגר"מ חו"מ ח"ב עמוד ש"ו. והג"ר שלמה היימן נחלק על הגרח"ע בהבנת דברי הרמב"ם, וביאר דכוונתו ככוונת התוס' חולין הנ"ל, לחלק בין טריפות דאדם לבין טריפות דבהמה. [והו"ד בס' נר מרדכי (אילן) שבסוף הס' שט"מ למס' תמיד, עמ' 269].

19 . עי' תולדות מהר"ץ חיות, מאת הרר"מ הרשקוביץ שליט"א, מוסד הרב קוק, תשל"ב, עמ' קסח-קעה, ובתחומין חלק ח' עמ' 440-441.

20 . בית יצחק, שנת תשמ"ו, במאמר אליו הוא נושא את נפשו.

21 . ועי' משפט שיילוק, בספר לאור ההלכה, מאת הגרש"י זוין ז"ל.

22 . עי' מאמר הנ"ל (שבבית יצחק).

*6 . ראה למשל מה שהובא בשם בעל ה"נשמת אברהם" לעיל עמ' 142, הערה 11. – העורך.

23 . ועי' תשו' אחיעזר (חיו"ד סי' ט"ז אות ה').

*7 . מסקנה זו נוגדת את דעת החזו"א בליקוטים לב"מ שם.  -העורך.

24 . וכ"ה בס' פסקי תשובה ח"ג סי' רנ"ו בהערות ע"ש תשו' יד אליהו (סי' מ"ג).