נגישות

מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה

תרומת מח עצם – היבטים הלכתיים

בר-אילן, נפתלי. "תרומת מח עצם – היבטים הלכתיים" ספר אסיא ט, עמ' 354-366.

תרומת מח עצם – היבטים הלכתיים

הרב נפתלי בר-אילן

תרומת מח-עצם – הבטים הלכתיים

ראשי פרקים:

א. האם אדם מישראל רשאי לחבול בעצמו כדי להציל אבר של חברו ?

ב. האם אדם מישראל מצווה להצטער כדי להציל את חיי חברו ?

ג. האם אדם מישראל מחויב לחבול בעצמו כדי להציל את חיי חברו ?

ד. אם כופים גדול לתרום מח-עצם ?

ה. האם כופים גדול לתרום מח-עצם לקרוב ?

ו. האם מחנכים חרש שוטה וקטן לתרום מח-עצם ?

ז. האם יש תוקף להסכמת חרש שוטה וקטן לתרום מח-עצם ?

ח. האם כופים חרש שוטה וקטן לקיים מצות "לא תעמוד על דם רעך" ?

ט. האם כופים חרש שוטה וקטן לתרום מח-עצם משום גנאי ?

י. האם כופים חרש שוטה וקטן לתת צדקה שכן "צדקה תציל ממות" ?

 

נראה שביד בית דין לכוף קטן לתרום מח-עצם מטעם נוסף. הרמב"ם פוסק בסוף הלכות נחלות : "מי שנשטתה או נתחרש בית דין פוסקים עליו צדקה אם היה ראוי". מבאר שם בעל הכס"מ: "דמסתמא כל אדם ניחא ליה למעבד צדקה מממוניה". מדייק בעל החת"ס שלא נאמר ש"ניחא ליה למעבד מצוה" אלא ש"ניחא ליה למעבד צדקה" דוקא שכן "צדקה תציל ממות" 59 . ומוסיף בעל החת"ס: "מי שנשטתה … על כל פנים יגן עליו צדקה מממונו להחייהו, ואעפ"י שאינו מצווה ועושה מכל מקום ממונו מגין עליו והו"ל כאילו קנו לו סם חיים לרפואתו".

 

אלא שיש להקשות על כך: אם בית דין נוטל מממונם של חרש ושוטה לכל ענין שבצדקה, מפני מה אינו נוטל מממונם של יתומים אפילו לפדיון שבויים? וכי יתומים לא בעי חיי? נראה לתרץ ולומר כי בית דין נוטל רק מממונם של חרש ושוטה, שמומם מום שאינו עובר, ולעולם לא יתנו צדקה מדעתם 60 . לעומת זאת, יתומים בודאי יתנו צדקה בבא העת לכשיגדלו, ואם בית דין יתן מממונם בעודם קטנים יפסידו את המצוה שהיו יכולים לקיים באותו חלק מהממון שניתן בעודם קטנים 61 .

 

  מעתה נראה לומר שבמקרה של פיקוח נפש, כשאין לפנינו מקורות מימון אחרים להצלת חיי אדם זולת ממון יתומים, יש לפנינו אומדנא גמורה שניחא להם ליתומים שתיעשה צדקה מממונם, ולפיכך יכול בית דין ליטול מממונם ולקנות להם בכך סם חיים.

                            

 קל וחומר שיש מקום לכוף קטן לתרום מח-עצם במקרה של פיקוח נפש. לא זו בלבד אלא שתרומת מח-עצם בעודו קטן אינה מונעת ממנו לתרום פעמים נוספות לכשיגדל. ואל לנו לחוש לצערו של הקטן שהרי בכך "קנו לו סם חיים לרפואתו", כדברי בעל החת"ס 62 . מסתבר שהוא הדין בענין חרש.

 באשר לשוטה יש מקום לדון אולי הורו חכמים ליטול מממונו שכן הוא אינו מצטער על אברן ממונו, אך לא הורו לגרום לו צער בגופו כאשר ברי מראש שלעולם הוא לא יבין את ערכה של המטרה שלמענה סבל. מלבד זאת, ידוע שיש שוטים אשר אינם מניחים שיטפלו בהם טיפולים רפואיים ואפילו קלים כגון טיפול בשיניהם או קבלת חיסון, ובשעת הצורך מטפלים בהם רק באמצעות הרדמה כללית. במקרה שהם אינם מסכימים לתרום מח-עצם יש מקום לדון אם לכופם לתרום באמצעות הרדמה כללית, שבה יש מדה מסוימת של סיכון.

                            

מסקנות:

א. כופים גדול לתרום מח-עצם להצלת חיי אדם.

ב. מצוה לחנך קטן לתרום מח-עצם להצלת חיי אדם.

ג. יש מקום לשכנע חרש שוטה וקטן לתרום מח-עצם להצלת חיי אדם.

ד. בית דין כופה חרש וקטן לתרום מח-עצם להצלת חיי אדם. ובענין שוטה הדבר צריך הכרע.

 

 

 

 

            (מקור: אסיא נא-נב (יג, ג-ד), אייר תשנ"ב, 71-59)

                                               

                                               

 

1 . על הצורך בהשתלת מח-עצם ראה מש"כ הרב ד"ר מרדכי הלפרין, נטילת איברים להשתלה מתורם חי – היבטים הלכתיים, לעיל עמ' 321-348. מאמר אשר ייזכר להלן בכמה הערות. על הסיכון יש להוסיף מה שכתב ד"ר אברהם שטיינברג במכתב אלי (ועל כך תודתי בהזדמנות זו): "מבחינת התורם אין כמעט כל סכנה, למעט סיבוכים נדירים של זיהום ושל הרדמה. תהליך לקיחת מח העצם כרוך בכאב מסוים, שהוא גדול יותר מאשר תרומת דם, אך כאמור אין בו סיכון משמעותי (סיפר לי רופא העוסק בענינים אלו כי ילדים שכבר נתנו מח-עצם בעבר באים ברצון לתת פעם נוספת ומכאן שבכל מקרה לא מדובר בצער משמעותי). כמו כן חשוב להדגיש שמדובר ברקמה "שגזעו מחליף" היינו שהיא מתחדשת לחלוטין בגופו של התורם, ואין בו הפסד לטוח ארוך". על סיכונים נדירים ראה גם הערתו של הרב דייכובסקי שליט"א במאמרו כפיית בדיקה וטיפול, אסיא מה-מו טבת תשמ"ט 28 – 33, ובמיוחד הערה 6, יש להוסיף על דבריו שהרדב"ז כותב בתשובתו המפורסמת על הסיכון שבחתיכת אבר: "ואני ראיתי אחד שמת על ידי שסרטו את אזנו שריטות דקות להוציא מהם דם ויצא כל כך עד שמת.." (ג תרכה). דבריו צ"ע שהרי מוכח מהגמרא במסכת שבת סה א שנהגו בימי קדם, כשם שנוהגים גם עתה במקומות רבים, לנקב את אזן הבנות לצורך עגילים. וכי הורי בנות אינם חשים לאיסור סכנת נפשות?

2 . ב"ק צא ב.

3 . טור חו"מ תכ.

4 . ריש פ"ה מהלכות חובל ומזיק ושו"ע חו"מ תכ לא וכן יו"ד רלו ב, וראה קרית ספר שלומד בדעת הרמב"ם שיש בכך איסור תורה והש"ך שם ס"ק ג ובאור הגר"א ס"ק ו, אך המאירי בבית הבחירה ב"ק צא ב כותב בפירוש שהאיסור רק מדרבנן. וראה גם כנסת הגדולה יו"ד רלו ב"י ג. על שיטות הראשונים בענין חובל בעצמו ראה בהרחבה באנציקלופדיה תלמודית ערך חובל וראה גם נשמת אברהם על שו"ע חו"מ שם.

5 . ראה משנה למלך איסורי מזבח ז ג וראה אנציקלופדיה תלמודית ערך בל תשחית.

6 . ראה נשמת אברהם יו"ד קנה ב 2.

7 . ובע"כ כונת התוס' ב"ק צא ב ד"ה אלא שהחבלה לצורך ולא התכונו לומר שאסור לאדם לחבול בעצמו גם כאשר קיים צורך גמור. שור וראה שהמשנה, ממנה יתד וממנה פנה לדיון בענין חובל בעצמו, מדברת על אודות אשה המביישת את עצמה בעברה על איסור בכך שהיא מגלה את ראשה ברבים כדי להנות משמן.

8 . מובא בנשמת אברהם אבהע"ז ד ה בשם רש"ז אויערבאך שליט"א.

9 . גם בענין בושת הכל תלוי בדעת בני אדם ראה משנה ברורה על שו"ע או"ח ב ס"ק יד בשם הא"ר. בענין ההגדרה של איסור חבלה ראה גם מש"כ הרב זילברשטין שליט"א, הלכה ורפואה ד, לקט תשובות, סוף תשובה ג. ואם כנים דברינו מובן שמותר לאדם לתרום דם תמורת תשלום וראה אגרות משה חו"מ א קג, ואכמ"ל.

10 . ראה מאמרי בענין מי שתורם לב או כבד להשתלה, אסיא מז – מח בעריכת ד"ר מרדכי הלפרין 131 – 135,141.

11 . ראה ב"ק שם בענין רב חסדא שלא חשש לחבלה בגופו ובלבד שמעילו לא ינזק ומסתבר שהוא הדין ביחס למעיל של הזולת. ודוחק לומר שרב חסדא מכריע שמותר לאדם לחבול בעצמו, ואכמ"ל.

12 . לפנינו הדיון כשאין סכנת נפשות או סכנת אבר. על ההלכה כשיש סיכון כזה ראה אנציקלופדיה תלמודית ערר הצלת נפשות, נשמת אברהם או"ח שכט אות ו ועל דרגות בסכנה למציל ראה בספר שבט מיהודה להרב אונטרמן שער ראשון ט ט ופיתוח רעיון זה במאמרו של הרב זילברשטין שליט"א עד כמה חייב רופא להסתכן כדי להציל אחרים, אסיא מא 5 – 11, ואכמ"ל.

13 . סוס"י רמו. ויש לעיין בשיטתו הלא מעיקרא דדינא היה איסור יהרג ולא יעבור שלא לומר לנכרים היכן מתחבא רשב"י, ואכמ"ל.

14 . קכט ד וראה על נושא זה בא"ת ערך הצלת נפשות וכן בספר נשמת אברהם יו"ד קנז ד 2. ואין קשר בין נדון דידן ובין מש"כ בעל החלקת מחוקק "אם לולד ספק סכנה ולה אין סכנה רק צער מהי תיתי שמכח צער תסכן הולד" (אבהע"ז פ ס"ק טו), שכן שם הדיון במקרה שהאשה גורמת בידים למות העובר ואילו לפנינו השאלה כמה על אדם למנוע צער שלא הוא הגורם לו, מחברו.

15 . ראה ציון קודם.

16 . כתובות לג ב רש"י ד"ה ולא שני לך כו' ועל החילוק בין נתינה שיש בה קיצבה ובין נתינה שאין בה קיצבה ראה בשו"ע יו"ד רמח ג בהגה.

17 . שהרי מי אמר שהרומאים היו מקפידים לתת קיצבה ליסורים ? וראה להלן.

18 . לא יעלה על הדעת לומר שרשב"י חשב שהרומאים יצערו את אשתו אך יזהרו שלא לחבול בה, וראה ציון קודם.

19 . משמע קצת מהגמרא במסכת שבת קכא סוף ע"ב שצער הוא גם מאסר אם כי יש לעיין על איזה תענית או על איזה מאסר מדובר, ועל דרגות בצער ראה גם מש"כ בנשמת אברהם אבהע"ז פ ס"ק א, ויתכן שעל אדם לקבל על עצמו כל סבל שאדם בסתמא מוכן לעשות תמורת תשלום, וראה לעיל ציון 12.

20 . בספר נשמת אברהם אבהע"ז עמוד קנ כותב בשם ס' שאילת דוד ב אבהע"ס ו בהגה ד לא מצאנו שאדם צריך ליפול לחולי בשביל הצלת חברו, ויש לדון בדבריו. וראה הערתו של הרב הרשלר, בענין חיוב קיום מצות הצלה במקום מצטער וחולי, קובץ הלכה ורפואה ד ירושלים תשמ"ה עמ' שסג, וראה להלן ציון 23 בשם הח"ח.

21 . כתב בספר כלי חמדה שזקן ואינה לפי כבודו חייב אף הוא להתבזות ולהציל חיי אדם – ראה מש"כ בספר דברים פרשת כי תצא על הפסוק לא תראה … והתעלמת". ומצד הסברה יש מקום להבחין בין דרגות של בזיון, ואף יש לדון בסוגיה של צערא ובזיונא, אך אכמ"ל. אך ראה מש"כ הרב וולדינברג שליט"א בסוף מאמרו: בענין חיוב תרומת דם שעלולה לגרום לחלישות, הלכה ורפואה ד בעריכת הרב משה הרשלר ירושלים תשמ"ה קמג-קמו.

22 . אך ראה ביאור הגר"א הנזכר בציון 4, ואכמ"ל.

23 . בית הבחירה על סנהדרין עג א. כיוצא בזה מחדש בעל החפץ חיים שעשיר נותן גם יותר מחמישית ממונו כדי להציל נפשות וכותב: "ולא אמרו בב"מ ס"ב רק דחייו קודם לחיי חבירו אבל דעשרו קודם לחיי חבירו לא מצינו" (אהבת חסד חלק שני כ ב). כיוצא בזה אפשר לומר שלא מצינו שחבלה קודמת לחיי חבירו. ומכלל דבריו למדנו ואין לדמות את המאמץ שעושים להצלת נפשות ואת המאמץ שעושים לקיים שאר מצוות, וראה לעיל ציון 20.

24 . ודוחק לומר שהמאירי מתיר רק משום שיש ספק שמא יחבלו בו.

25 . בגדר חובת הצלה לזולת שיגרום לתורם חולשת הגוף וטורח, הלכה ורפואה ד, תשמ"ה קלט – קמו, קמ וראה נשמת אברהם יו"ד קנז ד 2 בסופו.

26 . הרב ד"ר הלפרין במאמרו הנ"ל כותב כאילו יש קשר בין השאלה אם חבלה היא אביזרייהו דשפ"ד ובין אם כופים לתת תרומת רם – ראה שם עמוד 47. דבריו צ"ע מכמה טעמים:

א. הדיון היסודי הוא מה איסור מה רשות ומה מצוה. איסור אביזרייהו יהא קיים רק אם נניח שיש איסור בדבר.

ב. לא מצאנו מי שיאמר שחבלה היא בגדר "אביזרייהו" (ראה לדוגמא א"ת ערך חובל שאינו מזכיר זאת כלל). אף הרב וולדינברג שליט"א המחמיר מאד בענינים אלו לא כתב שיש בכך משום אביזרייהו, ראה מאמרו הנזכר לעיל בציון 19.

ג. אפילו אם תאמר שיש חבלה שהיא בגדר אביזרייהו הרי בודאי לא מדובר בחבלה שאין בה נציון או בזיון, ונדחות בזה כל ראיותיו בציונים 48 ו- 54 .

27 . תוס' בבא בתרא ח ב ד"ה אכפיה.

28 . רדב"ז על הלכות מתנות עניים ז י, וכיו"ב כתב גם בעל ערוה"ש יו"ד רמ ו וראה גם מש"כ הריטב"א על כתובות מט ב ועל קידושין עו ב.

29 . ראה מתנות עניים ח י בענין פדיון שבויים.

30 . הרב הלפרין דן בשאלה זו, ראה מאמרו הנ"ל ציון 1 עמוד 48, וכתב שלא מצא לכך התיחסות מפורשת בספרות הפוסקים.

31 . שו"ע אבהע"ז פב ה

32 . ומסתבר שאם הצער גדול מאד היא פטורה מכך וראה לעיל ציון 12.

33 . בדומה למה ששנינו בענין פודה חבירו ראה שו"ע יו"ד רנב יב בהג"ה וראה שו"ע אבהע"ז פב ה בהג"ה שמשלמים למינקת שאינה רוצה להניק תינוק שחייו תלויים בה, ובית דין כופה אותה ונותנים לה ממון.

34 . הלכות מתנות עניים י טז

35 . יש מקום להסתפק האם גם בענין גמילות חסדים יש מצוה מיוחדת להעדיף קרובי משפחה. לדוגמא: אם נערכות שתי חתונות, אחת של בני משפחה והאחרת של חבר, האם יש חיוב גמור ללכת דוקא לחתונה של בני משפחה, ואכמ"ל.

36 . ראה פירוש הר"ן ונמוק"י לנדרים סה ב וכן או"ז צדקה סימן ט ומרדכי ב"ב סימן תצד אשר כתבו שמקור החיוב מהפסוק המובא במשנה "וחי אחיך עמך". בעל החינוך הזכיר את המצוה לתת לקרובים בענין הלאו של "לא תאמץ" מצוה תעח.

37 . צפנת פענח על הלכות מתנות עניים ז א.

38 . ביאורים על שו"ע חו"מ סימן רצ אות ח וראה ביאורים על שו"ע חו"מ רנ אות ד ושם כתב שיש שעבוד נכסים של צדקה לקרובים ולא הזכיר פדיון שבויים דוקא, ואכמ"ל.

39 . כמו כן יש מקום לומר שאפילו להצלה רק אבר של קרוב כופים אדם לחבול בעצמו.

40 . סוף כלל כב. יש מקום לדון במיוחד בחובת בן לתרום לאביו. הלא בן מחויב לכבד את אביו אפילו אם מתוך הוא בטל ממלאכתו ויצטרך לחזר על הפתחים (שו"ע יו"ד רמ ה). בן צריך אף לירא שלא להכלים את הוריו אפילו אם "באו אביו ואמו וקרעו בגדיו והכוהו על ראשו וירקו בפניו" (שו"ע שם רמ ג). כלום תרומת מח-עצם תהא גרועה, מצד הסברה, מכבוד הורים מסוג זה? ופשיטא שאין לראות תרומה מעין זו ככבוד הורים "משל בן" שהרי רק לגבי ממון פטור הבן מלכבד משלו.

41 . מנחת חינוך על מצוה ה אות ב (מהדורת מכון ירושלים אות ד), ואכמ"ל.

42 . שו"ע או"ח תרטז ב.

43 . כתובות נ א רש"י ד"ה יורד עמו לחייו.

44 . בענין השאלה האם רשאי אב לכוף את בנו לעשות בדיקה או טיפול רפואי בענין הנוגע לשיפור מצב בריאותו (של הבן) אך אין בו סרך פקוח נפש, נ"ל שהאב זכאי לכוף את בנו, מדין חינוך, לנהוג כגדול, בכל מקרה בו יש אומדנא ברורה כיצד גדול נוהג, שכן שהאב מצוה לחנך את בנו שלא יהא מפונק יתר על המדה וכו'. וראה מש"כ הרב זילברשטין שליט"א במאמרו הנ"ל בציון 8, ולאמור לפנינו מובנת הסברה, ואכמ"ל.

45 . כך משמע מדברי הרדב"ז מאכלות אסורות יז כח, שכתב: "אם אביו מתרשל בו (להפריש את הבן מאיסורים) מצוה על בית דין לזרז את האב לגעור בבן כדי להפרישו.." ולא כתב שכופים, ואפשר לדחות, וראה כיו"ב בכסף משנה שם, ואכמ"ל.

46 . בענין זה נחלקו כידוע הרמב"ם והראב"ד ראה איסורי ביאה ג ב וסוטה ב ד וראה גם משנה למלך על אישות יא ח וראה שו"ע אבהע"ז קעח ג.

47 . ראה כיו"ב בשו"ע חו"מ רלה א.

48 . על אף שבעלמא אין מחילה ליתומים כמבואר בפסחים נ ב וראה בציון הקודם.

49 . שו"ע חו"מ תכא ה.

50 . אורח חיים סוף סימן שמג.

51 . שו"ע או"ח שמג א.

52 . הרמ"א שם מביא שתי דעות בענין זה: "וי"א דכל זה בקטן דלא הגיע לחינוך אבל הגיע לחינוך צריכים להפרישו. ויש אומרים דלא שייך חינוך לבית דין אלא לאב בלבד".

53 . שו"ע או"ח ריש סימן שמג.

54 . שו"ע יו"ד רמח ג.

55 . שו"ע יו"ד רמח ג בהג"ה.

56 . בדומה למה שנתבאר לעיל מסתבר שבכל מקרה יש לבדוק גם מה גדול הסכום ומה הקף החבלה, ואכמ"ל.

57 . סברה זו בענין ניתוח לקטן כאשר ההורים אינם מסכימים ראה בשו"ת מלמד להועיל יו"ד קד.

58 . שו"ע חו"מ תכ לז.

59 . שו"ת או"ח ב.

60 . נ"מ למי שעיתים חלים ועיתים שוטה.

61 . ראה שו"ע יו"ד רמח ג בהגה סברה זו. ולפי"ז יש מקום לתת אם הם חולים וכיו"ב וראה גם פתחי תשובה על שו"ע יו"ד רמח ס"ק ב.

62 . יש לעיין אולי קטן החובל בגופו לא יפסיד את זכות סם – חיים גם אם יקבל פצוי כספי על סבלו, וממילא יהיה ראוי לתת לו ממון, ויש להאריך בענין זכות מצוה שאדם מקיים במקרה שהוא גם מקבל תשלום בעבורה, ואין זה מקומו.

 

powered by Advanced iFrame free. Get the Pro version on CodeCanyon.