תרומת איברים מגוסס להצלת חיי אדם

הרב יהודה דיק

תרומת איברים מגוסס להצלת חיי אדם

א. מבוא

השאלות ההלכתיות הן:

ב. בעלות האדם על גופו

ג. ויתור על חיי שעה בשביל חיי קיום של עצמו

ד. ויתור על חיי שעה כדי להמנע מחילול שבת או יום כיפור

ה. ויתור על חייו כדי להציל אחר

ו. גוסס בידי אדם – טריפה

 ז. מסירת טריפה למיתה ע"י גרמא

ח. הריגת טריפה בידים להציל אחר

ט. מסקנה

 

לאור המקורות שהבאנו יש לאדם בעלות על גופו לותר על חיי שעה שלו כדי להציל נפש מישראל לחיים סדירים ע"י תרומת אבר חיוני 8 , אבל בתנאים הללו:

א. שהתורם ודאי ימות תוך זמן קצר, ואין שום סיכוים שירפא לפי המידע הרפואי.

ב. שהתורם הוא גוסס בידי אדם, ואז אין בעיה של איסור רציחה על ידי הרופא.

ג. נאמנותו של הרופא לקבוע את (א) מותנית בכך שאין הרופא המנתח מעוניין בפרסומת או סוג אחר של שוחד או הנאה, שיוכלו לפגוע באובייקטיביות שלו. לזה אולי מועיל שרופאים אחרים שאינם מנתחים יסכימו שאין לתורם שום סיכויים להתרפאות.

 

בתנאים אלה, הרופא המנתח כורת האיברים מגוף התורם יוכל להחשב לשלוחו של התורם. לכן רופא זה איננו עובר על איסור רציחה ואדרבא עוסק בהצלה כפי שהיה אילו ביצע את הניתוח בשביל התורם עצמו.

 

כמובן, בדבר חדש כזה צריך הסכמת כמה מגדולי הרבנים שיסכימו על דעתי אחרי שיבררו המקורות שהבאתי.

 

(מקור: אסיא נג-נד (יד, א-ב), אלול תשנ"ד, 58-48)

 

 

 

1 . ראה מחלוקת בדבר בין הגרש"י זווין זצ"ל לבין יבל"א הגר"ש ישראלי, לאור ההלכה, פרק: משפט שיילוק לפי ההלכה & תוספת דברים למשפט שיילוק. וראה עוד סנהדרין לט ע"א, "אמר הקב"ה: זרעו שש והשמיטו שבע כדי שתדעו שהארץ שלי" (ומקורו בתו"כ). משמע שאין הבדל בין בעלות אדם על גופו לבעלותו על אדמתו.  – העורך.

2 . נעיר כי על אף הדברים האלה, פוסק הרמב"ם שהמלך, מפני צורך השעה, יש לו רשות להעניש או אפילו להמית אדם שהודה שרצח איש, אף אם לא מתקיימים כל דיני הראיות לפי ההלכה (כמו שהראינו מהרמב"ם הל' סנהדרין וכן בהל' רוצח ושמירת הנפש פ"ב הל' ד'). ומסתבר, שהמלך רשאי לעשות כן רק אם יש אומדן מוכח שההודאה ברצח היא אמיתית, ולדעת המלך, אם לא יענש הרוצח, קיימת סכנה שאיסור רציחה יחשב קל יותר בעיני הכלל. לכן אי אפשר להגיד שלמרות שהמלך מאמין שהודאת הרוצח היא אמת בכל זאת ההודאה איננה שווה כלום. אלא צריך לומר שההלכה הטהורה לא מרשה לבית הדין להשתמש בהודאה. כשם שאפילו אם יש עדות גמורה בלי התראה, או עדים שלא ראו ביחד, או ראיות ברורות שאדם רצח אבל העדים לא ראו את עצם המעשה, א"א לבית דין לדון למיתה – אף שיש הם יכולים לגרום מיתתו ע"י כיפה (סנהדרין פא ע"ב, רמב"ם הל' רוצח פ"ד הל' ח) או ליתן לו יסורין אחרים קרובים למיתה, כדי שלא ירבו רוצחין בישראל (שם הל' ט).

3 . אף דבן נח אינו חייב למסור נפשו על קידוש השם (סנהדרין עד ע"ב; רמב"ם הל' מלכים פ"י הל"ב), לפי התוספות אין לו היתר להתרפא ע"י עבירה שהוא אסור בה. כעין זה נכון גם לגבי יהודי במקום שפיקוח נפש אינו דוחה איסורים (כגון איסור ריפוי בעצי אשירה), אם עבר והתרפא באיסור אין לו פטור של "אונס" (רמב"ם, יסוה"ת, פ"ה הל"ו).

4 . נראה לשון הרמב"ם ושאר פוסקים, שאיסור מאבד עצמו לדעת אינו איסור רציחה אלא איסור יותר קל "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש" (בראשית ט, ה). עיין רמב"ם הל' רוצח פרק ב' הל' ב' וג', שמדמה איסור איבוד עצמו לדעת להורג ע"י גרמא או ע"י שליח שחייב מיתה בידי שמים ולא בידי אדם, ועיין גם "מנחת חינוך" מצוה לד (הוצאת מכון ירושלים דף קפה).

ובמדרש רבה על פסוק " "ואך את דמכם…" דורש מתיבת "ואך": יכול כשאול בן קיש ת"ל "ואך". ופירשו הרמב"ן (בס' תורת האדם, הוצאת מוסד הרב קוק בדף פד והרא"ש במו"ק פ"ג ס' צד) ששאול היה לו מותר להרוג את עצמו מפני שידע שהפלישתים יתעללו בו אם יתפסוהו בחיים, וכן נפסק ביו"ד בל' אבילות ס' שמד ס"ד, אף שיש  דעות ששאול עשה שלא כדין.

וב"דעת זקנים" מבעלי התוס' על בראשית ט, ה, כתבו דאם ירא שלא יכול לעומד בנסיון בשעת השמד יכול להרוג את עצמו, וכן הביא הב"י, יו"ד קנ"ז בבדק הבית, בשם א"ת. אמנם הב"י שם הביא מחלוקת אם מותר אף להרוג בידיים או שרק המסירה הותרה, עיי"ש, וכן עי'  במחלוקת המובאת ב"דעת זקנים" שם.

ובמס' גיטין דף נז ע"ב, הביאה הגמרא עובדא בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון שקפצו ונפלו לתוך הים, בדרשם את הפסוק "אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים" עיי"ש.

ובשו"ת בשמים ראש סי' שמה המיוחס להרא"ש (אבל הרבה סוברים שהספר מזויף) הרחיק ללכת, וכתב שמי שהוא עני מאד או סובל הרבה יסורין, מותר לו להתאבד ולא נקרא מאבד עצמו לדעת, וחלקו עליו בתוקף כמה מגדולי האחרונים, הובאו בפתחי תשובה יו"ד סי' שמה סק"ד.

עוד מצינו בשו"ת בית אפרים חו"ד סי' עו שהביא דאם אבד עצמו לדעת מחמת תשובה על עוונות חמורות, לא עשה איסור והביא עובדא דיקום איש צרורות (בראשית רבה פרשה מה פסקא יח) שביצע על עצמו דין ארבע מיתות בית דין, והעידו עליו שזכה לגן עדן.

ובאותה תשובה הסביר הבית אפרים את עובדא דשאול המלך שהרג עצמו, מפני שכבר ידע מנבואת שמואל הנביא שימות בזמן הקרוב "איתי במחיצתו" וכיון שהוי "חיי שעה", היה מותר להתאבד. ואף שהביא שהרמב"ן מפרש כן, לא מצאתי את זה בס' תורת האדם. בכל זאת, מענין שגם הבית אפרים מקל בויתור על חיי שעה יותר מויתור על חיי קיום.

ולכן יתכן שאיסור מאבד עצמו לדעת נדחה מפני הצלת אחרים אף שאיסור רציחה אינו נדחה ד"אין דוחין נפש מפני נפש", בפרט כשמדובר בויתור על חיי שעה קצרים במטרה להציל חיי קיום של חבירו.

(הערת עורך: ע"ע מש"כ הגר"א נבנצל, ביצחק יקרא [מהדורת סטנסיל] סי' נז. יש לציין עוד כי למרות שהכותב איתן בדעתו כפי שמסר לי פא"פ מס' פעמים, בכ"ז במהדורת הדפוס הושמט הסימן עפ"י עצת ת"ח).

5 . ראה לעיל עמ' 331-336 ; אסיפת מאמרים בנושא הכינוס בינלאומי לרפואה אתיקה והלכה (הוצאת מכון שלזינגר, ירושלים תשנ"ג) עמ' 73-38. – העורך.

6 . לשון הירושלמי הוא בתרומות פ"ח הל' ד בסוף הפרק, דר' אימי איתציד (במקום סכנה), דפליגי ר' יונתן וריש לקיש דר' יונתן סובר דלא צריך להסתכן בשביל חייו ואומר "יכרך המת בסדינו" ור' שמעון בן לקיש אמר: "עד דאנא קטיל אנא מתקטיל, אנא איזיל ומשיזיב ליה בחיילא" (כלומר אני אהרוג או אני נהרג, אני אלך ואציל אותו בכח. פנ"מ). והנצי"ב בהעמק שאלה – שאילתא קמז אות ד, הסביר דפליגי במחלוקת דבן פטורא ור"ע, דר' יונתן סובר כר"ע דחייך קודמים ואין צריך להסתכן עבור ר' אימי, וריש לקיש שסובר דצריך להשתדל עד כדי סכנה סובר כבן פטורא. ומסיק דמדת חסידות כמו ריש לקיש. לפי זה אין הירושלמי פוסק הלכה כריש לקיש, אלא רק מביא עובדא דעביד ריש לקיש בעצמו.

7 . ראה ציץ אליעזר, ח"ט סי' מה; ח"י סי' כה פרק כח. – העורך.

8 . ראה: הרב נפתלי בר-אילן, בענין מי שתורם לב או כבד להשתלה, אסיא מז-מח (יב, ג-ד) כסלו תש"נ, עמ' 141-131; ספר אסיא ז עמ' 187-177. – העורך.