היחס היהודי לחידושים מדעיים

פרשנות המקרא האם יש בפיתוחים ובחידושים המדעיים משום פגיעה בעצם האמונה בבורא עולם? האם יש בפיתוחים ובחידושים המדעיים משום איסור אמוני/השקפתי עקרוני להתערבות אסורה בבריאה? גזרות וחומרות סיכום מקורות והערות

 

[1] ראה שו"ת חת"ס חאו"ח סי' כח וסי' קפא; שם חיו"ד סי' יט;
[2] מתוך תפילת יוצר המאורות שלפני קריאת שמע של שחרית;
[3] ידים ד ג;
[4] ראה אנציקלופדיה הלכתית-רפואית, כרך ב, נספח לערך השתנות הטבעים;
[5] י. ליבוביץ, התפתחות ותורשה, 1988;
[6] חובות הלבבות, שער הייחוד פ"י;
[7] תהלים קד כד;
[8] תהלים צב ו;
[9] רמב"ם, יסודי התורה, ב א-ב;
[10] ישעיה סה יז;
[11] רש"י ורד"ק עה"פ שם;
[12] ספר החינוך מ' סב;
[13] ראה שמות ז יא-יב; סנהדרין סז ב;
[14] כן היא שיטת הרמב"ם בפיהמ"ש ע"ז ד ז, במשנה תורה, ע"ז יא טז, ובמו"נ ג לז, הסבור שעניין הכישוף "אין ההיקש נותן אותם כלל, ולא יאמין השכל שהם יחייבו דבר כלל וכו', כי כל מכשף הוא עובד ע"ז", "ודברים הללו כולם דברי שקר וכזה הן וכו', ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו". וכן כתב הר"ח בסנהדרין סז ב, "שאין לכשפים פעולה כי אם מה שיגזור השי"ת, וחיוב מכשף הוא מפני שעבר על גזירת הקב"ה לעשות מה שמנע ממנו". וראה בכס"מ ע"ז יא טו בשיטת הרמב"ם, ובאריכות באנציקלופדיה תלמודית, כרך א, ע' אחיזת עינים, עמ' תס ואילך, בשיטות הפוסקים בהגדרת כישוף;
[15] רמב"ם מו"נ שם;
[16] כך הכריעו הרמב"ן (דברים יח ט), הרשב"א (שו"ת ח"א סי' תיג), רבנו בחיי (שמות כב יז), ספר החינוך (מ' סב, ומ' תקיא), והגר"א (יו"ד סי' קעט סקי"ג);
[17] רמב"ן שמות ז יא;
[18] שבת סז א;
[19] ספר החינוך, מ' סב. וראה עוד באנציקלופדיה תלמודית, כרך ז, ע' דרכי האמורי, עמ' תשו ואילך. וראה בטושו"ע יו"ד רצז ג, שאין איסור כלאי זרעים לצורך רפואה;
[20] מאירי סנהדרין סז ב;
[21] ספר החינוך מ' רמד. ובאופן עקרוני סבור ספר החינוך שזה גם טעם איסור שעטנז – מ' תקנא. וראה גם רמב"ן ויקרא יט יט;
[22] אוצרות הראיה, ח"ב, עמוד 901;
[23] רמב"ם כלאים א ג-ד;
[24] רמב"ם שם ה-ו;
[25] ויקרא יט יט;
[26] רש"י עה"ת שם;
[27] וראה עוד במאמרו של הרב י. שפרן, תחומין, יח, תשנ"ח, עמ' 150 ואילך;
[28] מו"נ ג לז;
[29] פסחים נד א;
[30] ראה מהר"ל, באר הגולה, באר השני, ד"ה במסכת פסחים;
[31] שמעתי בשם הגרי"ש אלישיב. אלא שאם לדין יש תשובה, שהרי בכלאיים יש יצירה של מין חדש בדרך שלא תיתכן בטבע, בעוד שבשיבוט אין יצירה של מין חדש, אף כי תהליך יצירת אותו המין היא בדרך שלא תיתכן בטבע, ומניין לנו להוסיף על הגדרת כלאיים דברים דומים שאינם זהים, ובוודאי אם הטעם של כלאיים הוא גזרה או משום עבודה זרה, וי"ל;
[32] שמות כא יט;
[33] בבא קמא פה א;
[34] מדרש תמורה, פ"ב;
[35] בראשית ב ג;
[36] תנחומא ישן, בראשית, הובא בתו"ש בראשית פ"ב אות נח. וראה מאמרו של נ. רקובר, שנה בשנה, תשס"ב, עמ' 105 ואילך, הע' 6;
[37] ב"ר יא ז; תנחומא, פר' תזריע; פסיקתא רבתי פכ"ג. וראה על מאמר חז"ל זה פירושו של המהר"ל מפראג בתפארת ישראל פ"ב; הגרי"ד סולובייציק, ימי זכרון, תשמ"ט, עמ' 86;
[38] רמב"ן בראשית א כח. וראה בפירוש הרש"ר הירש עה"פ, שיש ציווי על האדם לנצל את משאבי הטבע;
[39] מהר"ל, באר הגולה, באר השני, ד"ה במסכת פסחים;
[40] הגרי"ב סולובייציק, בעל בית הלוי, הובאו דבריו בספר משולחן גבוה על פר' לך לך;
[41] הגרי"ד סולובייציק, איש ההלכה – גלוי ונסתר, תשל"ט, עמ' 84. וראה עוד באותה רוח בספרו של הגרי"ד סולובייציק, ימי זכרון, תשמ"ט, עמ' 86;
[42] פסחים נד ב, ובירושלמי ברכות ח ה;
[43] בראשית לו כד;
[44] הרא"ה, הובאו דבריו בנמוק"י ב"ק ריש פ' החובל. וראה עוד ביד מלאכי, כללי הדל"ת, סי' קמד;
[45] תשובות רבנו אברהם בן הרמב"ם, סי' צז;
[46] שו"ת הרא"ש כלל עח סי' ג;
[47] רמב"ן עה"ת ויקרא יט ב. וביבמות כ א – קדש עצמך במותר לך. וראה בגדרי פרישות במסילת ישרים פי"ג;
[48] שבת ל א;
[49] ע"ז לו ב; ירושלמי חלה ד ד;
[50] עירובין כא ב;
[51] אבות א א. וראה במבוא התלמוד למהר"ץ חיות פ"ז, על גזרות נוספות לפני אנשי כנסת הגדולה. ולעומת זאת ראה במאירי אבות א א, שעד אנשי כנסת הגדולה לא היו עושים סייג לאסור את המותר, ורק בגלות בבל התחילו לעשות תקנות וגדרים לקדש עצמם במותר להם, שלא ליגע באיסורי תורה. וראה באנציקלופדיה תלמודית ע' גזרה, הע' 63;
[52] רש"י  כתובות נז א ד"ה בגזרותיו;
[53] ויקרא יח ל;
[54] יבמות כא א. ואם לימוד זה הוא מצווה מן התורה או אסמכתא בעלמא – ראה רמב"ם בהקדמה לפיהמ"ש, ובפיהמ"ש לאבות א א; רמב"ן עה"ת דברים ד ב; מגילת אסתר לסהמ"צ שורש א; שו"ת הריב"ש סי' רצד; העמק שאלה, על שאילתות מטות שאילתא קלז. וראה באריכות באנציקלופדיה תלמודית, כרך ה, ע' גזרה. וראה עוד בשו"ת יחל ישראל ח"א סי' יח;
[55] ראה באריכות באנציקלופדיה תלמודית, כרך ה, ע' גזרה;
[56] אבות א א;
[57] ראה אבות דרבי נתן א ז;
[58] הרא"ש שבת פ"ב סי' טו;
[59] רב שר שלום גאון, בתשוה"ג חמדה גנוזה, סי' עז;
[60] מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה סוף אות מא;
[61] מ"מ חמץ ומצה ה כ;
[62] ב"י או"ח סי' תסב;
[63] פר"ח או"ח תנג א;
[64] בעיקרי הד"ט סי' א אות ה, הובאו דבריו בשד"ח מע' ראש השנה סי' א סק"א. ומביא שם דברי כמה מהאחרונים, שכתבו שאין לגזור מדעתנו;
[65] שו"ת הריב"ש סי' קכה, וסי' רמא;
[66] שו"ת הריב"ש סוסי' שצ;
[67] ט"ז או"ח סי' תרסח סק"א ד"ה אלו דברי הרב רש"ל;
[68] ברכ"י או"ח תקיא ב;
[69] ברכ"י או"ח תסג ב;
[70] מג"א סי' שא סקנ"ח;
[71] ערוה"ש או"ח תרכט יז;
[72] מכתב לחזקיהו מבעל השד"ח, חלק שו"ת סי' יא ד"ה ואילו כן הדבר. והביא כן משו"ת חיים ושלום סי' כב, ונשמת כל חי. וראה גם בשד"ח מע' גימ"ל כלל יא – אין לחדש גזרות מדעתנו, וגם הביא שם מקורות רבים נוספים;
[73] שו"ת הגרי"א הרצוג חאו"ח כרך א סוסי' לו, ושם כרך ב סוסי' סב; הר צבי על הטור, סי' תט; שו"ת דברי יואל ח"א חיו"ד סי' מד אות ד; הגרש"ז אויערבאך, קובץ מאמרים בעניני חשמל בשבת, עמ' 41-40, 70; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סוסי' ב; שו"ת חלקת יעקב, ח"א סי' סב; יחוה דעת, ח"ב סי' מט; שם, ח"ג סי' כ, וסי' ס. ובשו"ת קול מבשר ח"א סי' יג – אין בימינו כוח להתקין תקנה שתחול על כלל ישראל;
[74] שו"ת הריב"ש סי' רמא;
[75] מג"א סי' שא סקנ"ח, עפ"י הב"י או"ח סוסי' יג;
[76] הרמב"ם בהקדמה למשנה תורה;
[77] שו"ת הריב"ש סי' רעא;
[78] שו"ת הרשב"א ח"ג סי' תיא;
[79] שו"ת מהרי"ל סי' קכא. וראה עוד בשו"ת מהר"י ווייל סי' סו, וסי' קא;
[80] תרומת הדשן, פסקים וכתבים סי' רנב. וראה עוד בדיני תקנות הקהל בשו"ת הגרי"א הרצוג חיו"ד ח"א סי' צג;
[81] שו"ת מהר"ם מרוטנברג, לבוב, סי' תכג, תשובה מר' יוסף טוב-עלם;
[82] יבמות פט ב;
[83] ב"ב ח ב;
[84] יבמות צ ב;
[85] שו"ת רגמ"ה סי' סז;
[86] שו"ת הרשב"א ח"ב סי' קז, וסי' קיא, וסי' רעט; שם ח"ג סי' תלח; שם ח"ה סי' רפז; שם ח"ו סי' ז; שם ח"ז סי' קח; שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' סה; שו"ת תשב"ץ ח"ב סי' קנט; שו"ת מהר"ח אור זרוע סי' רכב; תרומת הדשן סי' שמב; שו"ת יכין ובועז ח"ב סי' כ. ועניין תקנות הקהל הוא נושא רחב בהלכה, וראה באריכות בקונטרס תיקון עולם להמהרש"ם, בספרו משפט שלום לחו"מ סי' רלא; אנציקלופדיה תלמודית, כרך יט, ע' טובי העיר; מ. אלון, המשפט העברי, כרך ב, פי"ט. וראה שם בהגדרת אדם חשוב, ובתנאים נוספים שתקנות הקהל תלויים בהם, ואכמ"ל;
[87] פרי חדש רסי' תנא;
[88] ראה בשד"ח כללים, מע' גימ"ל בפאת השדה סי' ד, שדחה שיטת הבית שלמה, שחילק בין היכא שע"י הגזרה רוצים לבטל מצות עשה בשב ואל תעשה, להיכא שאין בדבר שום ביטול מצות עשה, והביא מהב"י או"ח סי' תסב, שדחה הכלבו שהביא מנהג שלא לעשות מצה עשירה בב' ימים ראשונים, שאין טעם למנהג זה לאסור ולגזור גזרה בדבר שלא מצינו שחששו בו חכמי התלמוד ולא החכמים האחרונים, ומכאן מוכח שאף בדבר שאין בו משום עקירת דבר תורה או דברי סופרים בשב ואל תעשה ג"כ אין דעתו נוחה בזה. וראה מאמרו של הרב ח.ד. הלוי, ברקאי, ג, תשמ"ו, עמ' 18 ואילך, שהגדיר מספר חילוקים: בין גזירה חדשה לגמרי, לבין גזירה דומה למצב שגזרו בו חז"ל; בין חשש קרוב ביותר, לבין חשש רחוק; בין דבר שמסור לכל, לבין דבר שמסור לחכמים. ובהערת העורך שם חילק בין גזירה לבין עצה טובה, עיי"ש. וכן כתב בספרו עשה לך רב ח"ז סי' כב. וראה עוד באריכות בעניין שלא גוזרים לאחר חתימת התלמוד: יד מלאכי בכללי דינים סי' קנג; יעיר אוזן מערכה גימ"ל אות ו; פתח הדביר ח"א סי' קמו אות ג;
[89] שו"ת הרדב"ז סי' אלף קסה;
[90] אבות ב ה. וראה במסילת ישרים, פי"ח, מה שכינה התנהגויות של בערים בשם "גולמי חסידות", שנמשך מחסרון העיון וההשכלה האמיתית וכו', ולא העמיקו בדברים, ולא שקלו אותם במאזני החכמה;
[91] הקדמת המשנה ברורה;
[92] ידיים ד ג;
[93] ברכות ס א וש"נ;
[94] רש"י בביצה ב ב ד"ה דהתירא; אמנם הצל"ח בביצה שם, על רש"י הנ"ל כתב, שכוחא דהיתרא עדיף הוא רק באיסור דאורייתא, שאז ההיתר נחוץ, שאם לא נדע ההיתר בבירור צריכים אנו לאסור כדין ספק דאורייתא, אבל באיסור דרבנן כוחא דאיסור עדיף, שללא האיסור יש לנו להתיר. והרשב"ם בב"ב צז א ד"ה להודיעך כתב, שאם יש חידוש בסברת המחמיר טפי מהמיקל, עדיף כוחא דאיסורא. וראה בשד"ח מערכת כ"ף כלל יט. ואי אמרינן כוחא דהיתרא עדיף אליבא דמאן דלית הילכתא כוותיה – ראה בשד"ח שם;
[95] ראה פסחים נה א. וראה תוס' ברכות לד א ד"ה מלמדין. ועוד כתבו שם "שלא יאמרו כל אחד מחמיר כמו שהוא רוצה ואין כאן תקנת חכמים". וראה ב"י או"ח סי' יא, בעניין הנקבים בטלית לצורך מצווה. וראה עוד שו"ת מהר"ם פאדובה סי' לט;
[96] ראה פסחים צא ב, וברש"י שם ד"ה ידקדקו, בעניין חבורה לאכילת פסח שכולה גרים;
[97] ביצה טז ב; גיטין ה ב;
[98] ראה משנה ברכות א ג. וראה בפירוש קהתי שם בנידון;
[99] ראה על שיקולים אלו בהליכות שלמה, ח"א פ"ד הע' 95, ומה שכתבו שם בשם הגרש"ז אויערבאך, שרק לאחר העסק והעיון בשורשי ההלכה ועומק הסוגיא ראוי להחמיר מי שמרגיש צורך לכך וכו', אבל הריבוי בחומרות שלא בדרך זו מביא לידי כך שהטפל נעשה עיקר, ולא זו הדרך. וראה שם דוגמאות שחומרות מביאות לידי קולות ולידי זלזול בהורים ובמורים וכיוצ"ב;
[100] מסילת ישרים, פי"ג;
[101] ראה פ"ת יו"ד סוסי' קטז, בשם תורת האשם, שמי שרוצה להחמיר לנהוג איסור בדבר שלא מצינו שהחמירו האמוראים, הוי כמו אפיקרוסות ויצא שכרו בהפסדו, ודלא כהאו"ה סוף כלל נז;
[102] ירושלמי תרומות ח ט; ירושלמי ביצה ג ד. וראה תשב"ץ בזוהר הרקיע שורש א;
[103] מאירי חולין מט ב;
[104] תשב"ץ בזוהר הרקיע, שם;
[105] שו"ת מהרי"ק שורש כא;
[106] ע"ז ז א; רמב"ם ממרים א ה; רמ"א חו"מ כה ב. וראה בריטב"א ע"ז שם;
[107] שבת קכט א;
[108] עירובין מו א; ירושלמי עירובין א א. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך ט, ע' הלכה, עמ' רסז-רסט בגדרי הכלל הזה;
[109] עירובין מו א; מו"ק יח א. וראה באנציקלופדיה תלמודית, שם, עמ' רסט-רעא בגדרי הכלל הזה;
[110] ברכות לו א. וראה באנציקלופדיה תלמודית, שם, עמ' רעא-רעב בגדרי הכלל הזה;
[111] ירושלמי ברכות ב ט; שם שבת א ב. ושם משמע שכלל זה אמור אפילו במצווה גמורה, שנפטר אדם ממנה על ידי איזה תנאי;
[112] ראה פמ"ג באיגרותיו שבתחילת חאו"ח איגרת שניה סי' ה;
[113] תוס' גיטין ו ב ד"ה א"ר יצחק, ותוס' סוטה יז ב ד"ה כתבה איגרת, ותוס' מנחות לב ב ד"ה מורידין; רא"ש ברכות פ"ו סי' ב, ורא"ש הלכות קטנות הל' ספר תורה סי' ז; מרדכי במו"ק סי' תתקל, ומרדכי בהלכות קטנות פ' התכלת סי' תתקסא; אור זרוע ח"א סי' תקמג; הרמב"ם בפיהמ"ש סוטה ג ד; הגהות מיימוניות סוכה ו ג; תרומת הדשן סי' קא; רבנו ירוחם, נתיב ב ח"ב; הרמב"ן בס' הזכות על הרי"ף גיטין לו א, בעניין שמיטה בזמן הזה;
[114] ראה מג"א סי' לב סק"ח, וסי' ע סק"ה, וסי' תעב סק"ו, וראה באריכות בשד"ח מע' כ"ף כלל טז;
[115] שד"ח שם אות י;
[116] באר שבע, סי' כא. וראה במג"א סי' לב וסי' תעב;
[117] סיכום זה הוא על פי השד"ח, מע' כ"ף כלל טז;
[118] אך ראה בשבת הארץ, מבוא, סי' ז, כתב מרן הגראי"ה קוק להיפך, עיי"ש;
[119] וראה עוד במסילת ישרים, פי"ג ופי"ח;
[120] ביאוה"ל סי' תרלט ס"ז. וראה בס' מקראי קודש להגרצ"פ פרנק, סוכות, ח"א סי' לו אות ד, שדין זה תלוי במחלוקת הפוסקים;
[121] אמנם ראה בשו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ד סי' ק אות ד, שאם אין זה מנהג המקום, אלא חומרא של אדם אחד, כי אז אף אם הוא גדול הדור אין לזה דין מנהג לחייב אחרים, אף לא אלו שברשותו;
[122] תוס' שבת יט ב ד"ה ושמואל. וזה כנראה היסוד שבית רשב"ג החמירו על עצמם כדברי ב"ש – ראה שבת יח א; ביצה כא ב;
[123] שו"ת תשב"ץ ח"א סי' פט; שם ח"ב סי' מה;
[124] קהלת ז טז. וראה בא"ע עה"פ, חובות הלבבות, שער חשבון הנפש, רמב"ם דעות ג א, שהפסוק מדבר נגד סיגוף ופרישה מן העולם;
[125] נדרים י א; רמב"ם דעות ג א. ועי' בשו"ת הרשב"א סי' שלא, ובלח"מ על הרמב"ם שם, שדנו באריכות מדוע פסק הרמב"ם כר' אלעזר הקפר ולא כר' אלעזר (תענית יא א), שהמצער עצמו מכל דבר ודבר נקרא קדוש עיי"ש. וראה גם בתו"ת במדבר, ו, אות פד. וראה בכוזרי, מאמר שני, נ: התורה האלקית לא העבידתנו בסיגופים, כי אם לימדתנו את המידה הנכונה, בצוותה עלינו לתת לכול כוח מכוחות הנפש והגוף את החלק המגיע לו בצדק', ובכוזרי מאמר שלישי, א: זאת תורת עובד האלו-ה משלנו, אין הוא פורש מן העולם, עד שיהיה הוא למשא על העולם, והעולם למשא עליו, ואינו מואס בחיים, שהם אחת הטובות שהשפיע האלו-ה עליו, להיפך אוהב הוא את העולם ואת אריכות הימים, שהרי הם המקנים לו את העולם הבא. וראה עוד בשו"ת ר"י מיגאש סי' קפו, שנזיר נקרא חוטא, ולפיכך מי שנדר שלא יאכל בשר ולא ישתה יין עד שיעלה לארץ ישראל, עבר על דברי תורה, כי התורה לא התירה לאדם שיצער עצמו, ואין הפרש בין מי שמצער עצמו למי שמצער חברו;
[126] ירושלמי נדרים ט א; רמב"ם דעות ג א. וראה ברמב"ם, שמונה פרקים, פ"ד, שכתב על מאמר זה: "ולחכמים בזה העניין דבר, לא שמעתי כלל יותר נפלא ממנו". וראה עוד בשו"ת מבי"ט ח"ג סי' סח;
[127] ירושלמי קידושין ד יב. וראה רש"י ריש מס' שבועות – "לא אוכל, להרע, שמענה את עצמו". וראה ברבנו בחיי עה"ת בראשית ב טז, שיש מצות עשה לאכול מעץ הגן, וכן כתב הרד"ק שם, שמצווה היא להחיות האדם את עצמו במותר לו, וכן כתב במשך חכמה שם, שיש מצווה, ולא רק רשות, להחיות נפשו וליהנות מפרי הגן, ומסתמך על הירושלמי הנ"ל. אמנם תרגום רס"ג עה"פ שם, וכן שיטת הא"ע והמלבי"ם שם, שאין זה חיוב אלא היתר בלבד. וראה בס' פשוטו של מקרא, בראשית, ב טז, הע' 1, שהביא מפירושו של צוקר על תרגום רס"ג לתורה, שההיתר לאכול מעץ הגן בא להוציא מליבם של קראים, הסוברים שכל דבר הוא בחזקת איסור, עד שלא הותר בפירוש. ואולי ניתן לומר שמחלוקת המפרשים, אם אכילה היא מצווה או רשות, תלויה במחלוקת אחרת. שכן בס' חובות הלבבות, שער עבודת האלקים, פ"ד, חקר בשאלה אם יש מצבי ביניים בין מצווה לעבירה, והסיק, שכל דבר הוא או מצווה או עבירה, ואם כן אכילה לצורך קיום הנפש היא מצווה. ולעומתו הראב"ד, בס' בעלי הנפש, שער הקדושה, מסיק, שיש דברים שהם רשות, שאינם מצווה או עבירה, ולפיכך יתכן שיאכל אדם, או יעשה פעולות אחרות, שהן רשות ולא מצווה. וראה ברבינו יונה על הרי"ף, סופ"ב דברכות, ד"ה ודברת, שיש דיבורים של מצווה, יש דברי הבאי, ויש שיחות שהן מותרות, עיי"ש. וראה בעין איה, ברכות סי' ד;
[128] שו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' קמו;
[129] שו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' קפא;
[130] של"ה, מס' שבועות ד"ה תכלית הלימוד;
[131] דרשות החת"ס לר"ח אלול דשנ"ח ע"ד;
[132] שו"ת באר משה ח"ג סי' קכג;
[133] תדב"א רפי"ד;
[134] ילקוט תורה, פ' ראה, רמז תתצא;
[135] ירושלמי תרומות ה ג; ירושלמי חגיגה סופ"א; ירושלמי סוטה ח ב. וראה עוד ירושלמי ע"ז ב ט. מאמר זה הובא בסמ"ג עשין קיא, ובהגמי"י ממרים א ה. וראה עוד ב"י יו"ד סי' קטו; שו"ת בית יוסף דיני כתובות סי' ג;
[136] ירושלמי תרומות סופ"ה, וירושלמי חגיגה סופ"א; תשובות מיימוני למאכלות אסורות, טו, בשם הירושלמי; ספר הפרדס, הוצאת עהרנרייך עמ' קכז; ש"ך יו"ד סי' רמב, בקיצור הנהגות או"ה אות ט. וראה ויקרא רבה ג ו – 'תורת אמת היתה בפיהו' (מלאכי ב ו), שלא אסר את המותר, ולא התיר את האסור. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך ח, ע' הוראה, הע' 50;
[137] איגרות הרמב"ם, הוצאת שילת, כרך א עמ' שצג, איגרת תשובה לר' שמואל הלוי, ראש ישיבה בבגדד, בעניין נסיעה בנהרות בשבת;
[138] תפא"י ידים ד ג. וראה עוד קובץ הערות, יבמות פז ב אות עז (תק"נ) בהסבר שיטות הרמב"ן והרשב"א בקידושין סה ב, משום דהיתר אינו אלא שלילה, דמה שאינו אסור הרי הוא מותר ממילא. וראה עוד בעניין חומרות שבמנהגים בס' מנהגי ישראל, ח"ב פ"ד. וראה בס' פשוטו של מקרא, בראשית, ב טז, הע' 1, שלדעת הקראים כל דבר הוא בחזקת איסור, עד שלא הותר בפירוש;
[139] שבת קכא ב;
[140] ערוה"ש או"ח לב עז;
[141] הראי"ה קוק, אורח משפט סי' קיב;
[142] אגרות ראיה, ח"ב עמ' קצח;
[143] תפארת שמואל על הרא"ש, ביצה פ"א סי' א אות ב;
[144] רמב"ם דעות א ג-ה. וראה עוד בפ"ד משמונה פרקים לרמב"ם, ובלח"מ דעות שם. וראה ירושלמי חגיגה ב א – התורה הזו דומה לשני שבילים, אחד של אור ואחד של שלג, היטה בזה – מת באור, היטה בזה – מת בשלג, מה יעשה – יהלך באמצע;
[145] חובות הלבבות, שער עבודת האלקים, פ"ג. ויש לברר אם המדובר רק במידות מוסריות, או גם בהלכה. וראה במסילת ישרים פי"ג ופי"ד, שהגדיר איזו פרישות נחוצה וחיובית, ומאיזה דרכי פרישות צריך להימנע, עיי"ש;
[146] רמב"ם דעות ג ב;
[147] רמב"ם שם ג ג;
[148] פתיחה לס' הכוזרי;
[149] מסילת ישרים, פ"כ;
[150] יבמות צ ב וש"נ; רמב"ם סנהדרין כד ד; טושו"ע חו"מ ב א. וראה גם בירושלמי חגיגה ב ב; בעלי התוספות עה"ת בראשית לח כד; רמב"ן עה"ת בראשית יט ח. וראה גם רמב"ם סנהדרין כד ו-ט, על פי מו"ק טז א; טושו"ע חו"מ ב ב, בענייני ממון;
[151] רמב"ם סנהדרין כד ד. וראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ח, ע' הוראת שעה.