נגישות

מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה

מילה

שטינברג, אברהם. "מילה" אנצקלופדיה הלכתית רפואית (כרך ד'), תשס''ו, עמ' 433-610.

מילה

כב. מילה

המילה בין אומות העולם מחלות שכיחות יותר אצל בלתי נימולים סיבוכים שכיחים יותר אצל בלתי נימולים גדרי המצווה וחלקיה דיני חיתוך עור הערלה דיני פריעת עור העטרה דיני מציצת דם המילה דיני הטפת דם ברית הטיפול לאחר המילה שתי ערלות מומים אחרים עקרונות וכללים המחלות המוזכרות בתלמוד

ארבע קבוצות של מחלות – מצינו ארבע קבוצות של מחלות, שהתלמוד מתייחס עליהן ביחס למילה: חלצתו חמה, התינוק האדום, התינוק הירוק, ומחלת דם תורשתית. שלושת המצבים האחרונים נידונו בהעלם אחד בתלמוד. מבין החוקרים יש הרואים בשלושתם מחלה  אחת, ויש המפרידים אותם למחלות שונות. המעשים הקשורים בתינוקות אלו, מובאים מספר פעמים בש"ס ובמדרשים [430].

מחלות חום – 'חלצתו חמה' [431], או 'אחזתו חמה' [432] נותנים לו כל שבעה להברותו [433].

בביאור המושג הזה נחלקו המפרשים: יש אומרים, שהכוונה היא למצב של הבראה, שנשלף ממנו החולי, ויצא מגופו [434]; ויש אומרים, שהכוונה דווקא למצב מחלה, שהחזיק חמימותו, ועדיין הוא חולה [435], או שלבשתו חמה, כאדם המזדיין, שעל ידי כלי הזיין שעליו נקרא חלוץ [436].

בזיהוי מחלת החום – יש מי שכתב, שהכוונה לקדחת [437], והכוונה כנראה למחלת המלריה; ויש מי שכתב, שמדובר בחום על רקע של דלקת כללית [438].

מחלת דם תורשתית – אשה שמלה בנה הראשון ומת מחמת מילה, מלה שני ומת, שלישי לא תמול, שהרי הוחזקה שבניה מתים מחמת מילה; וכן אם אשה מלה בנה ומת מחמת מילה, וגם אחותה מלה בנה ומת, גם שאר אחיות לא ימולו, שאחיות מחזקות [439]. על פי פשטות התיאור בתלמוד, מדובר במחלה תורשתית, הפוגעת בזכרים, והמועברת על ידי נשים. רוב החוקרים סבורים, שהמחלה המתוארת כאן מתאימה למחלת הדממת, היינו המופיליה [440]. לפי דעה זו, מהווה התיאור התלמודי את המקור ההיסטורי הראשון בתולדות הרפואה בתיאור מחלה זו.

מחלת הדממת הקלסית תוארה לראשונה בספרות הרפואית המודרנית על ידי ג'והן אוטו (1844-1774) בשנת 1803. המחלה הזו נגרמת כתוצאה מחסר תורשתי ביצירת גורם הקרישה 8. המחלה עוברת בתורשה מהאם לבניה, כאשר האם היא נושאת הגן הפגוע אך בריאה, והבנים חולים. לאם נגועה יש סיכון ש- 50% מבניה יהיו חולים, ו- 50% מבנותיה יהיו נשאיות של הגן, אך בריאות. אמנם יש להדגיש, כי תוארו נשים בודדות, שהיו חולות במחלת ההמופיליה הקלסית, ולא רק נשאיות של הגן.

התינוק הירוק – 'אמר רבי נתן, פעם אחת הלכתי למדינת קפוטקיא, ובאת אשה אחת לפני, שמלה בנה ראשון ומת, שני ומת, שלישי הביאתו לפני, ראיתיו שהוא ירוק, הצצתי בו ולא ראיתי בו דם ברית, אמרתי המתיני לו עד שיפול בו דמו, והמתינה לו ומלה אותו וחיה, והיו קורין שמו נתן הבבלי על שמי' [441]. ונחלקו הפרשנים והחוקרים בהסבר מצב זה, ובזיהויו לפי הידוע לנו כיום ברפואה.

הבעיה המרכזית היא בהגדרת הצבע 'ירוק', שכן מצינו מובנים שונים למושג זה במקורות המקרא והתלמוד.

במקרא מצינו שני מושגים: 'ירקון' [442], אשר ברוב המקורות הוא מופיע יחד עם המושג שדפון, ומתייחס למצב קללה של התבואה, ולפיכך הוא מתאים לצבע צהוב של יובש התבואה [443]. אמנם בהתייחסות לאדם אין המושג מופיע עם שדפון, ויש מי שפירשו "שברוב החבלים ינוס הדם מהפנים והם ירוקים" [444]; 'ירקרק' [445], שאף מושג זה מתפרש כצהוב [446]. יש המפרשים, ש'ירקרק' בא לחזק את הצבע, ולומר שהוא ירוק ביותר, ויש המפרשים להיפך, שהוא בא להחליש את הצבע, ולומר שהוא ירוק חלש [447].

בתלמוד מוזכר הצבע הירוק ביחס לכמה נושאים הלכתיים: בטריפות הריאה [448], באתרוג [449], בדם נידה [450], בחלב בהמה טמאה [451], ובנגעי הבגד [452]. ומצינו בחז"ל  מספר מובנים לצבע הירוק: יש שמהם משמע, שהכוונה לירוק, כפי המקובל בלשוננו כיום [453]; יש מקורות שמהם משמע, שירוק הוא צהוב [454]; יש מקורות שמהם משמע, שירוק הוא כחול או אינדיגו [455]; ויש מקורות שמהם משמע, שירוק הוא חיוור-לבן [456]. יש מי שכתב, ש'ירוק' בלשון חז"ל משמש לכל הגוונים של צבעי הקשת מהצהוב ועד הכחול, והוא מקביל לשימוש הלשוני בימינו של "צבעוני", ללא ייחוד. רק שחור, לבן ואדום הוגדרו כצבעים ייחודיים [457].

והנה ביחס לתינוק הירוק בענין מילה לא הוגדר במקורות התלמודיים באיזה מובן של ירוק מדובר. אשר על כן חלוקים הפוסקים והחוקרים בהגדרת המצב הרפואי של תינוק זה: יש הסבורים, שהתיאור מתאים לתינוק חיוור-לבן, ולפיכך מדובר  על מצב של חוסר דם, היינו אנמיה [458]. לפי הסבר זה יתכן שהתינוק של רבי נתן סבל מאנמיה המוליטית תורשתית, וזהו הסבר המתאים ביותר מבחינה רפואית, והוא המסתבר ביותר בהסבר דברי הגמרא, הן לפי מה שאמר רבי נתן 'הצצתי ולא ראיתי בו דם ברית' [459], וכן ניתן בדרך זו להסביר את המצב התורשתי המלווה את הסיפור על התינוק הירוק, מה שאין כן בצהבת רגילה. אכן, רוב הפוסקים מתייחסים לתיאור התינוק הירוק כצהבת היילוד [460]. ויש מהפוסקים, שכללו ב'ירוק' את הצבעים הבאים – צהוב, כחול וירוק [461], ולפיכך אם מדובר בכחול, הכוונה לתינוק הסובל ממום לב כחלוני. אכן, אם ירוק הוא כצבעו בלשוננו כיום, קשה למצוא לזה מחלה מוגדרת.

מבחינה רפואית לא ניתן, איפוא, להגיע למסקנה אחידה ומקובלת ביחס למצבו של התינוק של רבי נתן [462].

התינוק האדום – 'אמר רבי נתן, פעם אחת הלכתי לכרכי הים, ובאת אשה לפני שמלה בנה ראשון ומת, שני ומת, שלישי הביאתו לפני, ראיתיו שהוא אדום, אמרתי לה, המתיני עד שיבלע בו דמו, המתינה לו עד שנבלע בו דמו, ומלה אותו וחיה, והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמי' [463]. יש מי שכתב, שהכוונה לאודם היילוד [464]. אכן קשה לקבל הסבר זה, שכן זהו מצב קל וחולף, ואיננו יכול להסביר את תמותת התינוקות במעשה של רבי נתן; יש מי שכתב, שהכוונה למחלת הדממת, היינו המופיליה, והאדמימות היתה תוצאה של שטפי דם רבים [465]; יש מי שכתב, שמדובר במחלה הגורמת להפרעות קרישה, ועקב כך מופיעים שטפי-דם תת-עוריים [466]; יש מי שכתב, שהתינוק האדום איננו מצב של מחלה מוגדרת, אלא תסמין למחלה כלשהיא ביילוד [467]; ויש מי שכתב, שלא ברור לאיזה מחלה התכוונו חז"ל בתיאור התינוק האדום [468]. ואמנם, מבחינה רפואית לא ניתן לזהות בוודאות באיזו מחלה מדובר.

המשמעות ההלכתית – מאחר ולא ניתן לזהות בוודאות את המחלות המיוחדות עליהם דברו חז"ל, וכל אחת מהן סובלת מספר פירושים ואפשרויות מבחינת ידיעותינו הרפואיות כיום, ויתכן שאף אחד מההסברים שלנו איננו נכון לכוונתם של חז"ל, לכן ניתן ללכת בשתי דרכים: לדחות את הברית בכל המצבים הרפואיים, שיכולים להיות הסבר לתיאורי חז"ל, גם אם לפי המדע הרפואי כיום אין בכך סכנה [469]. גישה זו מבוססת על  העקרון, שאין מלים אלא וולד, שאין בו שום חולי [470], ועל העקרון שמה שקבעו חז"ל כסכנה, הרי הוא בגדר סכנה, גם אם הרופאים סוברים אחרת; גישה אחרת היא לומר, שאין אנו יודעים כלל למה התכוונו חז"ל, ולכן לא ניתן ללמוד מתיאורי המחלות המופיעים בתלמוד ביחס למחלות מוגדרות בימינו, ואי לכך בכל מקרה יש להכריע אם למול או לדחות המילה לפי מה שיאמרו הרופאים [471].

מחלות מוגדרות, שדנו בהם הפוסקים ביחס למילה

מחלת דם תורשתית על פי התלמוד – מי שנולד למשפחה עם מחלה תורשתית, שיש חשש שתגרום למותו בזמן המילה, אסור למולו. לפי התלמוד [472], צריכה להיווצר חזקה, שהנימול עלול למות מחמת המילה. מצב כזה נקבע לפי התנאים הבאים: שניים שמתו לפניו; שני המתים הם זכרים; שני המתים הם אחים מאותה אם, או ששני המתים הם בני אחיות-האם; המיתה נגרמה מחמת מילה.

 

תוספות של הפוסקים – הפוסקים הוסיפו עוד מצבים, שמהווים חזקה נגד ביצוע המילה: שני אחים  מאותה האם, אבל אין הבדל אם הם מאותו האב או לא [473]; לאו דווקא זכרים שמתו, אלא גם נקבות [474]; כל שלוש נשים מאותה משפחה, ולאו דווקא אחיות האם [475]; יש שאף הרחיבו לצד הגברים, שאם מתו לאיש שני בנים מחמת מילה – יש אומרים, שגם במקרה כזה לא ימול תינוק שלישי, אפילו מאשה אחרת [476]; אך יש אומרים, שדין זה שייך רק בנשים, ולא בגברים [477]. כמו כן דנו הפוסקים בענין תאומים שמתו מחמת מילה, איך הם נחשבים [478]; לא רק כששני אחים מתו מחמת מילה, אלא כל שמתו שני ילדיו בגלל פצע שדימם הרבה, אסור למול את הבן השלישי [479]. לאור נתונים אלו של הפוסקים, יש לכאורה מקום לפתור את הבעיות הללו על פי חוקי התורשה הידועים כיום, ולקבוע את מצב הסיכון של היילוד בהתאם לאבחנה של מחלתו התורשתית.

שתי אחיות, שבניהן מתו מחמת מילה, ולאחותם השלישית נולד בן שמלו אותו כשהיה גדול וחי – אם נולד בן לבן זה, מותר למולו בזמנו [480].

בתאומים – שני תאומים שנימולו, ומתו מחמת מילה, אין זה נחשב כמו שניים שמתו, אלא כאילו מת רק בן אחד [481].

תאומים, שאחד מהם מת בתוך שמונה ימים, צריך לדחות את הברית של השני עד שיהיה בן שלושים יום, ויצא מגדר נפל [482].

מי שמתו אחיו מחמת מילה, הדבר תלוי במחלוקת הפוסקים, אם רשאי להחמיר על עצמו, ולמול עצמו למרות הסכנה [483].

מתי למולו – יש הסבורים, שמי שמתו אחיו מחמת מילה, אין למולו לעולם [484]; ויש הסבורים, שצריך למולו לכשיגדל ויתחזק כוחו [485].

בדיעבד, אם עברו ומלו את התינוק השלישי, במשפחה שמתו שני אחיו מחמת מילה, והלה נשאר בחיים, התבטלה החזקה הראשונה, ומכאן ואילך צריך למול את הילדים הבאים [486].

דממת – תינוק הסובל מדממת, אסור להכניסו לספק סכנה למולו, ולכן אסור למולו אפילו על ידי קרני לייזר [487]. ויש מי שכתב, שיש לחייב מילה בקרני לייזר בחולי דממת, ולעניין ברכה – לא יברך ברכת המילה, ויברך ברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו [488].

אכן, כיום ניתן לבדוק בצורה אמינה את תיפקודי הקרישה, ולזהות את החולה, ולהכין את היילוד לברית על ידי מתן גורמי הקרישה החסרים, למרות נוכחות המחלה. דבר זה נכון בין במחלת הדממת, ובין במחלות אחרות הפוגעות בגורמי קרישה שונים. אי לכך מותר למול תינוקות אלו בזמנם, כי אין הם במצב של סכנה, לאור יעילות הטיפול, אלא אם כן יש חשש לתגובה אלרגית לחומרי הקרישה [489]. יש מי שכתב, שמכיוון שצריך להזריק את מרכיב הקרישה החסר סמוך לברית לפניו ולאחריו, וצריך לעשות זאת דרך הווריד, אסור למול תינוק כזה בשבת [490].

חוסר דם – תינוק הסובל מחוסר דם, אסור למולו כל זמן שחסר לו דם. אם הוא זקוק לטיפול, חייבים לחכות שבעה ימים אחרי שהבריא; ואם לא היה זקוק לטיפול, אלא הבריא מעצמו, מלים אותו מיד [491].

אינקובטור – יילודים שהוצרכו להיות באינקובטור, ואפילו אם נולדו בשלים, הרי הם נחשבים כחולים, וצריכים להמתין שבעה ימים לאחר שיצאו מהאינקובטור, אף אם הרופאים אומרים, שיכולים למולם מיד [492]. ואפילו אם הוכנס התינוק לאינקובטור להתאוששות, הרי הוא נחשב כחולה, וצריך למנות שבעה ימים מיום שהוצא מהאינקובטור [493]. וכן יילוד שסובל מתת-חום יום לאחר לידתו ואילך, ועקב כך זקוק לאינקובטור, הרי זה חשש חולה;  אבל אם התינוק הוכנס לאינקובטור מיד לאחר לידתו, רק כדי לחממו, אין הוא בגדר חולה [494].

צהבת היילוד

צורות רפואיות של צהבת היילוד – מבחינה רפואית מתחלקת הצהבת ביילוד לשתי קבוצות עיקריות: צהבת פיסיולוגית, וצהבת חולנית.

הצהבת הפיסיולוגית היא מצב טבעי, הנוצר בעקבות הצטברות של בילירובין בלתי ישיר, בגלל חוסר בשלות היילוד. הבילירובין הוא אחד מתוצרי הפירוק של כדוריות הדם האדומות, ולצורך הפרשתו מהגוף צריך הכבד לבצע בו שינוי מתאים. כאשר הבילירובין איננו מתפנה מהגוף, ורמתו עולה בדם, הוא שוקע בעור, והופך את צבע העור לצהוב. הגוון הצהוב של העור מתחיל להיראות לעין כאשר רמת הבילירובין ביילוד היא מעל 5 מ"ג%.

ביילוד יש באופן טבעי רמות גבוהות יותר של בילירובין מאשר במבוגר, בגלל שתי סיבות עיקריות: ליילוד כמות גדולה יותר של כדוריות אדומות, והן מתפרקות יותר, ולכן נוצר יותר בילירובין; הכבד של היילוד איננו בשל כל צרכו, ולכן איננו מצליח לקשור את הבילירובין ולהפרישו. באופן טבעי ביילוד בשל, היינו תינוק שנולד בזמן ובמשקל לידה תקין, עולה הבילירובין בהדרגה עד לשיא בימים 4-3 לחיים, כשרמת השיא של הבילירובין בדם מגיעה עד ל- 12 מ"ג%. לאחר מכן מתחילה ירידה הדרגתית עד לערכים תקינים, שהם מתחת לסף הצביעה של העור בצהוב.

צהבת היילוד המוגדרת כפיסיולגית, היא מצב טבעי ולא מחלה. זאת בהתקיים התנאים הבאים: כאשר מדובר בתינוק שנולד בזמן, היינו לאחר 37 שבועות הריון; אשר משקלו בלידה תקין, היינו מעל 2500 גר'; כאשר אין כל עדות למחלה חריפה, מחלת כבד, מחלה בחילוף החומרים, מחלה של בלוטת התריס, ומחלה המוליטית; כאשר הצהבת לא החלה ביממה הראשונה לחיים; וכאשר קצב עליית הבילירובין הוא פחות מ- 5 מ"ג% ליממה. בעבר היה מקובל לחשוב, כי ערכי בילירובין מעל ל- 20 מ"ג% ביילוד בשל ובריא, גורמת לנזק מוחי. הנחה זו היא מוטעית, ונובעת ממחקרים מוקדמים ובלתי מבוקרים היטב. ההנחה כיום היא, שאפילו רמות מעל 20 מ"ג% בתינוק בשל ובריא, אינן מזיקות כלל ועיקר. יתר על כן, יש הסבורים, שרמות בילירובין בלתי ישיר מוגברות במקצת הן אפילו טובות ורצויות, שכן הן משמשות למטרות הגנה חיוביות כאנטיאוקסידנטים. לפיכך ניתן לומר, שלא בכדי ברא הקב"ה את המצב של צהבת פיסיולוגית. כמו כן יש להבדיל באופן ברור בין תינוקות הניזונים מהנקה לבין תינוקות הניזונים מתחליפי חלב. עובדה זו התבררה כמשמעותית מבחינת שכיחות שיא רמות הבילירובין במצב של הצהבת הפיזיולוגית. רוב התינוקות הניזונים מחלב אם מעלים את רמת הבילירובין ב- 3-2 מ"ג% בהשוואה לתינוקות הניזונים מתחליפי חלב. הסיבה היא נוכחות חומרים בחלב האם אשר מקטינים את פינוי הבילירובין מן הדם. הועלו השערות שונות על מהות החומר או החומרים הגורמים לכך, וטרם הוברר הדבר סופית. יחד עם זאת סביר להניח, שרמות גבוהות מאד של בילירובין, גם בתינוק בשל ובריא, עלולות לגרום לנזק מוחי, ויש להוריד את הרמות הגבוהות הללו באמצעים טיפוליים. הערכים של בילירובין במצב של צהבת פיזיולוגית שיכולים לגרום לנזק מוחי אינם ידועים, וההשערה היא שלא מדובר בערכים מתחת 25 מ"ג% [495].

צהבת חולנית, שאינה פיסיולוגית, מתאפיינת בנתונים הבאים: הצהבת מופיעה ב- 24 השעות הראשונות לחיים; קצב עליית הבילירובין הוא מעל 5 מ"ג% ליממה; רמת הבילירובין ממשיכה לעלות כעבור שבוע; קיימת עדות למחלה או הפרעה נוספת, כגון בילירובין ישיר, אי-התאמת קבוצות דם, מחלות שונות של תמס-דם, מחלת כבד, הפרעה בתיפקוד בלוטת התריס, מחלות חילוף-חומרים שונות, פגות, מחלות זיהומיות, תשניק היילוד וכו'. במקרים אלו קיימת סכנה של שקיעת הבילירובין בגרעינים הבזליים של המוח, וביצירת סוג מוגדר של שיתוק מוחין המכונה קרניקטרוס.

טיפול להורדת הבילירובין – יש שתי דרכים עיקריות להורדת רמת הבילירובין בדם: שימוש באור בגלי אורך מוגדרים, היינו פוטותרפיה, אשר משנה את מבנה מולקולת הבילירובין לצורה מסיסה, ועל ידי זה ניתן להפריש את הבילירובין מהגוף בשתן; החלפת הדם המכיל את רמת הבילירובין הגבוהה בדם אחר.

המשמעות הרפואית – מבחינה רפואית לא ניתן, איפוא, לקבוע ערך מסויים של רמת בילירובין בדם כ'תקין' או כ'חולני' באופן מובהק ומוחלט, ויש צורך להתחשב במספר גורמים: תינוק פג או בשל; משקל לידה תקין או נמוך; תינוק יונק או תינוק מוזן בתחליפי חלב; גיל הופעת הצהבת; המגמה של הצהבת, אם היא בירידה או בעליה; שלילה או אישור של סיבות חולניות להופעת הצהבת, וכיוצ"ב [496]. במילים אחרות, ערך בודד של בילירובין, ללא נתונים אחרים על מצב היילוד, וללא מעקב ביחס למגמת הבילירובין, איננו מהווה מדד כלשהו לקביעת מצבו הרפואי של היילוד.

מידת הצהבת לדחיית הברית – יש הסבורים, שדווקא אם התינוק 'ירוק ביותר' צריך לדחות את המילה, אבל לא בצהבת רגילה [497]; ויש הסבורים, שלאו דווקא ירוק ביותר, אלא כל תינוק שהוא ירוק יותר מהרגיל, יש לדחות את מילתו [498].

תינוק שהיה צהוב והבריא, נחלקו הפוסקים מתי למולו – יש הסבורים, שאין לבצע את המילה, אלא עד שהצהבת תיעלם לגמרי מהגוף לפי מראה עינים, ולא על פי מה שיאמרו הרופאים, או לפי איזה בדיקות שהן [499]; יש הסבורים, שמותר למול את התינוק כשנראה שהצהבת בירידה, שחלפה מרוב הגוף, ובצירוף דעת רופאים שאין במילה סכנה בשלב זה [500]; ויש הנוהגים למול את התינוק כשרמת הבילירובין בדם הגיעה לערך מסויים, כגון פחות מ- 8 מ"ג% [501], בין 12-10 מ"ג% [502], פחות מ- 12 מ"ג% [503], או פחות מ- 15 מ"ג% [504].

יש הסבורים, שמותר למולו מיד לאחר שהבריא, היינו לאחר שחלפה הצהבת, כי אין להתייחס לצהבת זו כמחלה, אלא כמצב של חוסר בשלות [505]; יש הסבורים, שצריך להמתין שבעה ימים מיום הבראתו, ככל  תינוק שהיה חולה בכל גופו [506]; יש שהבדילו בין תינוק שהיה צהוב בכל גופו, שצריך להמתין שבעה ימים לאחר הבראתו, לבין תינוק שהיה צהוב במקצת גופו, שיכולים למולו מיד כשצבעו יהיה תקין [507]; יש מי שהבדילו בין מילה בזמנה, שאם פסקה הצהבת בתוך שמונה ימים, מלים בזמן הראוי, לבין מילה שלא בזמנה, שאם נדחתה הברית לאחר שמונה ימים, ממתינים עוד שבעה ימים לאחר שפסקה הצהבת [508]; ויש מי שהבדיל בין צהבת חולנית – שלכל הדעות נקרא חולה, וצריך להמתין שבעה ימים לאחר הבראתו, לבין צהבת פיסיולוגית – שאין צורך להמתין שבעה ימים לאחר הבראתו [509].

יש שקבעו להמתין שבעה ימים אחרי שסרה הצהבת על פי דרגות שונות של הבילירובין: יש מי שכתבו, שאם היתה הצהבת למעלה מ- 10 מ"ג% ממתינים שבעה ימים מעת שסרה הצהבת לגמרי [510]; יש שכתבו, שאם הגיעה הצהבת לרמת בילירובין בדם למעלה מ- 12 מ"ג% צריכים להמתין שבעה ימים [511]; יש שכתבו, שאם הגיעה הצהבת לדרגה של 14 מ"ג% צריך להמתין שבעה ימים [512]; יש מי שכתבו, שאם הגיעה הצהבת לדרגת בילירובין של 15 מ"ג% צריך להמתין שבעה ימים [513]; יש מי שכתב, שאם הגיע רמת הבילירובין ל- 16 מ"ג% צריכים לחכות שבעה ימים [514]; יש מי שכתב, שאם הגיע רמת הבילירובין ל- 18 מ"ג% צריכים לחכות שבעה ימים, אפילו אם לא הוצרכו להחלפת דם, ואם הצהבת היא מעל 12 מ"ג% ביום השמיני, אבל מתחת ל18- מ"ג%, מלים אותו מיד כשירד מתחת לערך זה, ללא צורך בהמתנת שבעה ימים [515].

לשיטות הסוברים, שצריך להמתין שבעה ימים: יש מי שכתב, שסופרים את שבעת הימים מאותו יום שרמת הבילירובין ירדה מתחת ל-18 מ"ג% [516]; יש מי שכתב, שצריך להמתין עד שירד ל- 12 מ"ג%, ומאז לספור שבעה ימים [517]; אך רוב הסוברים שצריך להמתין שבעה ימים כתבו שימתינו כן מעת שסרה הצהבת לגמרי [518].

אכן, תמוהות הן השיטות והמחלוקות בין הרבנים על גובה רמת הבילירובין שבו אסור למול את התינוק, וכן הדעות השונות עד איזו רמת בילירובין צריך לרדת כדי להתיר את המילה, וכן באיזה רמות של בילירובין צריך להמתין שבעה ימים ובאיזה מלים מיד כשירד לרמה מסויימת. שהרי אם סומכים על נתונים מעבדתיים ועל מצב רפואי, הרי שבעצם סומכים על מה שקובעים הרופאים בנידון, ואם כן יש לסמוך על הרופאים כשאומרים על צהבת מסויימת שהיא פיסיולוגית, ולא להתייחס לתינוק כחולה כלל, ובעיקר יש לסמוך על מה שיאמרו הרופאים באותו מקום ובאותה שעה מה נחשב כמצב שיש בו סיכון לתינוק ומה לא נחשב ככזה, וכידוע דרגות הבילירובין הנחשבות כבעייתיות מבחינה רפואית עברו שינויים אצל המומחים במשך השנים, ואיך יכולים הרבנים לקבוע מספרים מוחלטים וקבועים בזה. ואמנם יש מי שכתב, שאם התינוק צהוב צריך לשאול את פי הרופא, וסומכים עליו בכל הדברים למול ושלא למול [519]; ואם אין סומכים על הרופאים בזה, אלא מתייחסים למצב התינוק הצהוב כדין 'התינוק הירוק' שבתלמוד, אין טעם לתת מספרים, שהרי התינוק הירוק לא הוגדר בתלמוד ובפוסקים על פי דרגות בילירובין, אלא על פי מראה העינים, ולפיכך אין כל משמעות הלכתית לרמות הבילירובין, אלא יש להמתין עד שתיעלם הצהבת לגמרי, וכפי שהכריעו חלק מהפוסקים [520].

תינוק שיש לו צהבת על רקע יניקה – אין להפסיק את ההנקה רק כדי לגרום לירידת הצהבת, ובכך לאפשר קיום הברית בזמנו, מכיוון שהתינוק נחשב כמסוכן לגבי חלב אם, אפילו בזמננו שקיימים תחליפים לחלב אם [521].

בדיקת דם לרמת בילירובין – מותר להוציא דם מהיילוד, ולבדוק את רמות הבילירובין, כדי לידע מתי ירד מתחת לערך שמותר לבצע המילה, ואין בזה דין חבלה שלא לצורך [522].

בדיקת רמת בילירובין בשבת – כאשר מטרת הבדיקה היא רק לצורך החלטה על קיום הברית בזמנה ביום השבת, וכגון שביום ששי עדיין היתה רמת בילירובין בדרגה שאיננה מתירה קיום הברית, ויש אפשרות שרמת הבילירובין ירדה לדרגה המאפשרת קיום הברית [523] – יש מי שכתב, שבכל תינוק צהוב, בין פג ובין בשל, מותר לבדוק את רמת הבילירובין בדם אפילו בשבת; ואם הדבר אפשרי, עדיף לעשות זאת על ידי גוי [524]; ויש מי שכתבו, שאסור לישראל לבצע את הבדיקה, אבל היא מותרת על ידי רופא או אחות נכריים, ועדיף לבקשם בערב שבת לעשות הבדיקה למחרת ביום השבת [525]. ולגבי יום-טוב – יש מי שכתב, שאמנם יש מקום להתיר הבדיקה גם על ידי ישראל, אך מכל מקום פשוט שעל ידי נכרי הדבר מותר; וביום-טוב שני של גלויות מותר אף על ידי ישראל [526].

החלפת דם – תינוק שעבר החלפת דם עקב רמת בילירובין גבוהה בדם, צריך להמתין שבעה ימים [527]. אבל תינוק לאחר טיפול באור להורדת רמת הבילירובין, אין צריך להמתין שבעה ימים [528].

מחלות זיהומיות – בכל מקרה שיש ליילוד חום, הרי הוא נחשב כחולה, ואין למולו עד שיעברו שבעה ימים מיום שירד החום לגמרי [529]. והוא-הדין בתינוק שסובל מתת-חום (מתחת ל- °36 צלסיוס), הרי הוא נחשב לחולה, וצריך המתנת שבעה ימים [530].

תינוק שנולד עם מחלת עגבת – יש מי שכתב, שימולו אותו בזמנו, בכפפות, בערכת מילה חד-פעמית, ומציצה בצינורית ובמוך [531].

חום עקב התייבשות – אם סיבת החום היא חיצונית, כגון יובש התינוק עקב מיעוט נוזלים, או חשיפה  לסביבה חמה, שבעזרת מתן נוזלים החום נסוג, יש מי שכתב, שאין זה נחשב כמחלה [532]; ויש מי שכתב, שאף זה נחשב כמחלה [533].

בהגדרת דרגת החום – יש מי שכתב, שרק מ- °37.5 (צלסיוס) ומעלה יש להחשיב את התינוק כחולה [534]; ויש הסבורים, שאף פחות מזה נחשב כחום [535]. אכן, אם לדעת רופא אין התינוק חולה כלל, וחומו פחות מ- °38, אפילו אם הוא מעל °37.5, מותר למולו מיד [536]. ולכאורה זו שאלה רפואית, שצריכים הרופאים להכריע מה נחשב כחולה, כי אין מקור בחז"ל על מידות חום הנהוגות כיום. על פי המקובל בין רופאי היילודים, חום מתחת ל- °38 איננו נחשב כמצב חריג.

אם החום הוא מתחת ל- °38, ממתינים עד שיבריא, ומלים מיד; ואם החום הוא °38 ויותר, צריך להמתין שבעה ימים מיום שהבריא [537].

טיפול אנטיביוטי – תינוק שמקבל טיפול אנטיביוטי בגלל זיהום או חשד לזיהום, אך לפי כל הבדיקות הוכח שכבר הבריא, אלא שליתר בטחון ממשיכים לתת לו אנטיביוטיקה, יש אומרים, שיכולים להתחיל למנות את שבעת ימי ההבראה מגמר מחלתו, למרות שעדיין מקבל אנטיביוטיקה, בתנאי שהסכים הרופא שאין כבר בעיה רפואית; אבל במקרה שיש ספק  שמא נשארה עוד בעיה רפואית, צריך להמתין שבעה ימים מגמר הטיפול המלא [538]; ויש מי שכתב, שבכל מקרה צריך להמתין בספירת שבעת הימים אחרי גמר הטיפול באנטיביוטיקה [539].

מחלות בחילוף החומרים, היינו מחלות מטבוליות – יש שחסר ליילוד סוכר או סידן, ועקב כך מופיעים פירכוסים או רעידות, או שחסר לו ויטמין K, ועקב כך מופיעים דימומים. הפרעות אלו חולפות מהר עם מתן החומר החסר. אם הפרעה זו מתרחשת בתוך היממה הראשונה, ממילא יש שבעה ימים מההחלמה עד המילה, אבל אם זה קורה לאחר היממה הראשונה – יש לספור שבעה ימים מזמן התיקון המטבולי, שכן מדובר במחלת גוף כללית.

משקל היילוד – תינוק במשקל לידה נמוך, שלדעת הרופאים לא יוכל לעמוד במילה, צריך להמתין עד שיגיע למשקל הראוי. משהגיע למשקל הראוי – יש אומרים, שצריך להמתין שבעה ימים מעת הגיעו למשקל מתאים למילה [540]; ויש אומרים, שחיסרון  משקל אין דינו כחולה, כי חולי וכחוש הם שני עניינים נפרדים, ומכיוון שחוסר משקל לא מוזכר בחז"ל, לכן בזה קובעים לפי מה שאומרים הרופאים, ולא צריך להמתין שבעה ימים, אלא ימולו מיד כשיגיע למשקל הראוי [541].

יש מי שכתב, שבתאומים יש להתייחס למשקל הלידה המקובל אצל תאומים, ולא להשוותו למשקל לידה של יילוד-יחיד, ולפיכך יש למול בזמנו תינוק מתאומים אף כשמשקלו נמוך בהשוואה ליילוד-יחיד [542].

במילה שלא בזמנה יש המקפידים שלא למול עד שהתינוק יהיה במשקל של 2700 גר' לפחות [543].

אכן, מבחינת הבנתנו הרפואית כיום, לא רק המשקל הוא הקובע, אלא חשוב ממנו הוא גיל ההריון של היילוד, היינו אם מדובר בפג או בתינוק בשל, ובעצם יש להתחשב הן בגורם המשקל והן בגיל ההריון, ולהתיר המילה רק בזמן ששני גורמים אלו מאפשרים ביצוע המילה במצב בטוח [544]. יתר על כן, מבחינה רפואית מקובל כיום שלמשקל כשלעצמו, ועל כל פנים כאשר מדובר בתינוק שמשקלו מעל 1.5 ק"ג, אין משמעות בהצלחת ניתוחים שונים, אלא המשתנים הקובעים הם מצבו הבריאותי הכללי של התינוק, גיל ההריון, וסוג הניתוח. אשר על כן, הינחה האיגוד האמריקאי של רופאי המשפחה להמתין עד שהתינוק הפג עונה על המדדים לשחרור מהפגיה לפני ביצוע ברית המילה. היינו, ההחלטה צריכה להיות אינדיבידואלית, לפי מצב בריאותו של התינוק, מבלי להתייחס למשקל קבוע ומוגדר כמדד להחלטה על ביצוע הברית. ואמנם יש מי שכתב, שאפילו תינוק שנולד בן ו' או בן ז' חודשים, אף על פי שהוא קטן ביותר, אם הוא בריא, מלים אותו בשמיני שלו, ואפילו בשבת, ואין דוחין אותו כלל [545]; ועוד יש מי שתמה על שנתפשט המנהג באיזה מקומות, שנולד לשביעי אין מלים אותו אלא רק אחרי שני חדשים, וראוי לכופו בכל מיני כפיות [546]. לאור זאת, ההחלטה מתי לבצע את המילה, כאשר השאלה היחידה היא משקלו של התינוק, נתונה להכרעה רפואית בכל מקרה לגופו.

חולשה וכאב – לא רק מחלות מוגדרות ומסויימות הן סיבה לדחיית הברית עד שיבריא, אלא גם מצב של חולשה, כאב וצער של התינוק הוא סיבה לדחיית הברית, אלא שאין צורך להמתין שבעה ימים לאחר הבראתו [547].

תינוק שהקיא כמה ימים – יש מי שכתב, שצריך להמתין שבעה ימים מעת שיתרפא [548].

חבלות שונות – יש מי שכתב, שאם חתך הטבור טרם נרפא לחלוטין, יש לדחות את הברית, אך דחו דבריו, שאם לא כן כמעט תתבטל מילה בזמנה, אבל אם יש ספק אחר במצב בריאותו של התינוק ניתן לצרף סימן זה, ולדחות את המילה [549].

מכה על גב היד או על גב הרגל – יש מי שכתב, שצריכים להמתין שבעה ימים מעת לעת מזמן ההבראה, כיוון שמחללים שבת על מכה כזו [550]; ויש מי שכתב, שאף על פי שלפי חז"ל זה מצב של סכנה [551], הרי בזמנינו אם הרופאים אומרים שאין כאן סכנה, מותר למול מיד [552].

תינוק שנשברה רגלו בלידה, ושמו לו גבס, והוא הולך ומתחזק כבריא, ואינו מרגיש יסורים, ולדעת הרופא אין מניעה למולו, יכולים למולו מיד כשיבריא, ואין צורך להמתין שבעה ימים [553].

תינוק שנולד בעזרת מלקחיים, ויש לו נפיחות בגולגולת, או שיש לו פציעות אחרות מחמת הלידה, מחכים עד שיבריא, ולא צריך להמתין שבעה ימים, בתנאי שהרופא יקבע שאין כאן חולי, ואין לתינוק צער מחמת מצבו, ושהמילה לא תזיק לו [554]; ויש מי שכתב, שאם אין לתינוק צער מחמת הנפיחות, היינו שאיננו בוכה כשנוגעים בו באותו אזור, מלים אותו בזמנו [555].

דין זה נכון גם בתינוק שיש לו שיתוק חלקי וזמני של גפה עליונה, שממתינים עד שיבריא, ומלים אותו מיד [556].

מחלות עינים – תינוק שיש לו כאב עינים מועט, דינו כחולה במחלת איבר, וממתינים לו עד שיבריא, ולאחר שיבריא מלים אותו מיד [557]; ואם כאבו לו עיניו כאב גדול, הרי הוא כחולה בכל הגוף, וממתינים שבעה ימים מיום הבראתו [558].

תינוק שיש לו הפרשה מהעינים, אם ברור שאין זה זיהומי, ולא צומח חיידק ממנו, אין צורך לחכות שבעה ימים, אלא מלים אותו מיד לאחר הבראתו [559]; אבל אם לא ברור הדבר, דינו כחולה כל הגוף [560]. ויש מי שכתב, שגם אם מדובר בדלקת חיידקית, אם לדעת הרופא המצב טוב, ויש רק חולי מועט, אין צורך להמתין שבעה ימים [561]; ויש מי שכתב, שבדלקת חיצונית של העינים, כאשר התינוק במצב כללי טוב, ולא נראה שיש לו כאב, אין דוחים המילה כלל [562].

תינוק שצינור הדמעות סתום – יש מי שכתבו, שבין אם נפתח לבד, או על ידי ניתוח, צריכים לדחות הברית עד אחרי הריפוי [563], אבל אין צורך לחכות שבעה ימים [564]; ויש מי שכתב, שהכל תלוי אם יש לתינוק דלקת עקב החסימה בצינור הדמעות, אם לא היה לו דלקת, ואפילו מקבל טיפול תרופתי למניעת דלקת, צריך למול ביום השמיני, אבל אם כבר היתה דלקת עיניים, צריך לדחות את הברית [565].

יש מי שכתב, שתינוק שעיניו דומעות, אין למולו, ואפשר שצריך אף להמתין ז' ימים לאחר הפסקת הדמעת, ואם הרופאים אומרים שאין בזה סכנה, שומעים להם שלא צריך להמתין ז' ימים, אך לא שומעים להם למולו מיד, אלא ימתינו עד שיפסיק לדמוע [566].

יילוד שנולד מהול, ויש לו כאב עינים, אסור להטיף לו דם ברית עד שיבריא [567].

תינוק שנולד טריפה, היינו שסובל ממום או ממחלה, שבגללה לא יחיה י"ב חודש – יש אומרים, שאין לסכנו, ואין למולו בין בחול ובין בשבת [568]; יש אומרים, שמותר למולו בחול, אך לא בשבת [569]; ויש אומרים, שמותר למולו בין בחול ובין בשבת [570]. וכל זה הוא דווקא כשהתינוק במצב יציב מבחינת מחלתו, אבל אם יש חשש שביצוע הברית עלול להחמיר את מצבו של התינוק, אין למולו לעולם [571].

מחלות הגורמות לפיגור – תינוק שנולד עם ראש קטן מאד, או שנולד עם בעיה רפואית אחרת, שהרופאים מניחים שלעולם לא יהיה בר דעת, ומסכימים שאין בביצוע המילה משום סכנה – יש מי שכתב, שכיוון שלא יגיע הילד לעולם לכלל חיוב מצוות, אין חובה על האב למולו [572]; ויש אומרים, שמצות המילה היא על האב, ולא משנה כלל אם הבן יגיע לידי חיוב מצוות, אם לאו, ועל כן חייבים למולו בברכה, בין בחול ובין בשבת [573].

מומי לב – תינוק עם מום לב כחלוני, אסור למולו עד אחרי שיעבור ניתוח ויבריא, אבל אם אין תקווה שיתרפא ממחלתו, ולדעת הרופאים אין סכנה במילתו, מותר למולו בזמנו [574]; ויש מי שכתב, שראוי להמתין עד שיהיה בן שלושים יום, כדי לדעת שהוא בר קיימא [575].

תינוק שעבר צינתור לב בתוך שמונה ימים ללידתו, דינו ככל תינוק חולה לב שלא עשו לו צינתור, הואיל ולא רואים בו שום סיבוך [576].

מקורות והערות

 

[1] 'ונמלתם' (בראשית יז יא) תירגמו אונקלוס ויונתן 'ותגזרון'. וראה שו"ת חת"ס חיו"ד סי' רמט; שו"ת דברי חיים ח"ב סי' קיד-קיח;
[2] שו"ת חת"ס שם. וכן תרגם אונקלוס 'ומל ה' אלקיך את לבבך' (דברים ל ו): 'ויעדי וכו' ית טפשות לבך';
[3] ראה בראשית רבה מו ד; ויקרא רבה כה ו;
[4] ראה מו"נ ח"ג פ"ח: 'ולי גם כן טענה וסיבה בקריאת לשוננו זה לשון הקודש וכו', מפני שזה הלשון הקודש לא הונח בו שם כלל לכלי המשגל, לא מן האנשים ולא מן הנשים וכו'. וראה ברמב"ן עה"ת שמות ל יג;
[5] לפי סדר א-ב;
[6] מקוואות ח ג;
[7] נידה סו א;
[8] נגעים ו ז;
[9] יבמות ע א; סנהדרין סח ב;
[10] דברים כג ב;
[11] סוכה נב ב;
[12] מימי לא נסתכלתי במילה שלי – שבת קיח ב;
[13] ראה תוס' זבחים כב ב ד"ה ערל, שרש"י מפרש בכל מקום שהיינו מי שמתו אחיו מחמת מילה, ור"ת מפרש שמדובר במומר לערלות;
[14] שופטים יד ג; שמו"א יד ו; שמו"ב א כ; ישעיה נב א; ירמיה ט כה. וראה משנה נדרים לא ב. וראה רש"י יבמות עא א ד"ה בערלי ישראל, ובחי' רמב"ן ורשב"א יבמות שם, שגם בלשון תורה וגם בלשון בני אדם נקראים הגויים בשם ערלים;
[15] יבמות עא א; ע"ז כז א;
[16] רש"י עה"ת בראשית לד יד;
[17] ערל-לב – ויקרא כו מא, דברים י טז, ירמיה ד ד, ירמיה ט כה, יחזקאל מד ט; ערל-אוזן – ירמיה ו י; ערל-בשר – יחזקאל מד ז. וראה בראשית רבה מו ד, ויקרא רבה כה ו – ארבע ערלות הן: ערלת אוזן, ערלת פה, ערלת לב, וערלת גוף זכר. וראה שם ההוכחה, שברית מילה מקומה באיבר המין הזכרי; ובתנחומא, לך, טז – חמש ערלות הן, ארבע באדם, ואחת באילן;
[18] 'ומל ה' אלקיך את לבבך' – דברים ל ו;
[19] שמות ו יב;
[20] ויקרא יט כג;
[21] שבת קלה א. ומכאן השם הנפוץ בימינו – מוהל;
[22] שבת קל ב; ירושלמי שבת יט א. גם בדורות מאוחרים יותר נקראו המוהלים כן, כגון רבי יעקב הגוזר, ובנו רבי גרשום הגוזר, מחברי הספר כללי המילה;
[23] ע"ז כו ב; מנחות מב א; רש"י פסחים ז ב ד"ה נימא; רש"י ב"ב כא א ד"ה רופא; רש"י סנהדרין יז ב ד"ה רופא;
[24] שבת קלג ב. ראה גם רש"י ב"מ קט א ד"ה אומנא. אך ראה רש"י ב"מ צז א, שפירש שאומן הוא מקיז דם. וראה ביאור הגר"א חו"מ סי' שו סקכ"א, ששני הפירושים נכונים. ויש להעיר כי גירסת הבה"ג בשבת שם היא 'אסיא', במקום 'אומנא' לפי גירסתנו. וראה בקדמוניות היהודים ספר כ, ב, ד;
[25] בעיקר בפרק יט של מסכת שבת בבבלי ובירושלמי;
[26] רמב"ם, ספר אהבה, הל' מילה פרקים א-ג; טושו"ע או"ח סי' שלא, ויו"ד סי' רס-רסו;
[27] ספרם זה הובא לדפוס על ידי יעקב גלסברג, שו"ב ומוהל בברלין, בספרו זכרון ברית לראשונים, ברלין תרנב/ 1892;
[28] ראה א. שטינברג, אסיא, ג, תשמ"ג עמ' 362 ואילך, רשימה ביבליוגרפית של 50 ספרים. לרשימה הנ"ל יש להוסיף ספרים שראו אור לאחר פרסומה: א. רייך, ברית דוד, תשמ"א; י.ד. ויסברג, אוצר הברית, אנציקלופדיה לעניני מילה, ג"ח, תשמ"ו, תשנ"א, תשס"ב; י.ב. גולדברגר, ברית כרותה לשפתים, בענין מציצה בפה, תשנ"א; א. קאהן, ברית אברהם הכהן, הלכות ומנהגי ברית, תשנ"ד;
[29] אכן, מעניין לציין את דברי בעל זכרון ברית לראשונים, שכתב: "יש מצוות שונות, אשר זכו לשם, עד כי אין קץ לחיבורים אשר נדפסו אודותם וכו', ועל עניין מצות מילה וכו', נדפסו רק ספרים מעטי הערך וכו'. ומביא שם מס' שומר הברית שכתב, "שבעניין מצות מילה, אשר הוא יתד נאמן תקוע בלב אמונת ישראל, וחיי אדם תלוי עליו, לא דברו דבר בהרחבה, רק בקיצור נמרץ היו נהגים בו". וראה בהקדמה לספר אות ברית, שמואל כהן, נד' תרסג, "שהספרות על דבר המילה עשירה ועניה, עשירה בשפות העמים, ועניה בשפתנו הקדושה, ומלבד הספרות הרבנית אין לנו אף ספר אחד על דבר המילה, אשר יש לו ערך מדעי". אכן, כאמור לעיל, היתה עובדה זו נכונה בעבר, אך אין היא נכונה עוד בימינו;
[30] משנה נדרים לב א; ירושלמי שם ג ט. וראה באריכות בתו"ש שמות פכ"ד אות פ. וכתב בשבלי הלקט הל' מילה, ש'ברית' היא תריב, והמצווה עצמה הרי תרי"ג. וראה עוד בעקדת יצחק בראשית יז ט;
[31] שו"ע יו"ד רס א;
[32] מכילתא פר' בא, הובא ברש"י שמות יב ו;
[33] וראה במדרש הגדול, הובא בתו"ש בראשית פי"ז אות ג, שאמר הקב"ה לאברהם, אם מקבל אתה עליך ברית מילה מוטב, ואם לאו, אני אומר לעולם די, ויחזור לתוהו ובוהו. וראה עוד בתו"ש בראשית פי"ז אות קמח;
[34] וראה בתו"ש בראשית פי"ז אות טו;
[35] כל המאמרים האלו בנדרים לא ב-לב א; רמב"ם מילה ג ח-ט;
[36] תנחומא וירא ו;
[37] פרקי דר' אליעזר פכ"ט;
[38] נגעים ז ח;
[39] בראשית רבה מו ט;
[40] בראשית רבה מו ז. וראה במנורת המאור (אלנקוה) ח"ג עמ' תעה; תו"ש בראשית פי"ז אות' נד-נו;
[41] אגדת בראשית, יז. וראה בס' העיקרים מאמר ד פמ"ה. וראה בפירוש הרמב"ן על שיר השירים ח יג, שבעקבות המשיח, כאשר הדור כולו יהיה חייב, ותשתכח תורה מישראל, ותרבה החוצפה והעזות, לא ישאר בידם רק זכות המילה. וראה רמב"ן בראשית טו יח, שבזכות המילה ינחלו את הארץ לעתיד לבא;
[42] מנחות מג ב. וראה בשו"ת מהר"ח אור זרוע סי' יא, וסי' קפג;
[43] ירושלמי נדרים ג יד. וראה עוד בתנחומא, לך, טז, ובתנחומא-ישן, וישב, ח;
[44] תנחומא, לך-לך, כ; תנחומא, תזריע, ה; מדרש שוחר טוב, תהלים, ו;
[45] בראשית רבה מח ז. וראה עוד בכד הקמח ע' מילה; זכר דוד מאמר א פ"ג;
[46] תנחומא צו יד;
[47] אבות ג יא; סנהדרין צט א;
[48] שמות רבה לח י; ויקרא רבה כא ו;
[49] ירושלמי יומא ז ג;
[50] פסיקתא רבא כד ד;
[51] תנחומא משפטים ה. וראה במטה משה ח"ז פ"א;
[52] זוהר, פר' פקודי דרנ"ה;
[53] מכילתא דר"י מס' דבחודש פ"ו; וראה שבת קל א. וראה גרים א א, שבין יתר ההפחדות למי שבא להתגייר, אומרים לו שנהרגים על המילה, וראה בתורת הגר לאאמו"ר שם אות ה;
[54] בראשית רבה נט יא. היינו שאברהם השביע את אליעזר באומרו לו: 'שים נא ידך תחת ירכי' (בראשית כד ב). וראה תו"ש בראשית פכ"ד אות לט בגירסאות שונות ובפירוש המאמר. וראה רש"י עה"פ שם, וכן פירש"י שבועות לח ב ד"ה לאתפוסי. וראה עוד מאמרים ממקורות שונים על חשיבות המילה: זכרון ברית לראשונים, ח"ג סי' א; משך חכמה ויקרא טז ג; ספר הברית, בפתיחה, ובסי' רס אות סב; ברית עולם ח"ה פ"י; אוצר הברית ח"א פ"ז; א. שטינברג, תחומין, ב, תשמ"א, עמ' 306 ואילך; הנ"ל, אסיא, ג, תשמ"ג, עמ' 356 ואילך;
[55] בראשית יז ט-יד; רמב"ם איסורי ביאה יג א; ספר העיקרים מאמר ד פמ"ה;
[56] מנחות מג ב; שו"ת מהר"ח אור זרוע סי' יא; אברבנאל בראשית יז ט;
[57] כוזרי, מאמר ראשון, קטו;
[58] רד"ק בראשית יז ט;
[59] מדרש שכל טוב, בראשית יז יב; מו"נ ג מט, הטעם השני; אברבנאל בראשית יז ט; ס' החינוך, מ' ב; דרך פיקודיך, מצות מילה; כד הקמח, ע' מילה. וראה במגדול עוז, נחל הראשון;
[60] בראשית יז א-ב, וברש"י שם; תוספתא נדרים ב ו; תנחומא ישן, לך-לך, כה; בראשית רבה יא ז; שם מו ז;
[61] תנחומא תזריע ב;
[62] ב"ר יא ז; פסיקתא רבתי פכ"ג;
[63] זוהר פר' לך-לך; תנחומא וירא ו; רבנו בחיי בראשית יז א. וראה בתו"ש בראשית פי"ז אות כא, ובס' אוצר הברית ח"א פ"ז. וראה רמ"א יו"ד רסה יא, שהסנדק הוא כמקטיר קטורת;
[64] פילון האלכסנדרוני, על דבר המילה; מו"נ ח"ג פמ"ט; אברבנאל בראשית יז ט; רלב"ג, סוף פר' שמיני; אלה המצוות למהר"ם חאגיז, מצות מילה; מנורת המאור נר ג כלל ראשון. וראה עוד טעמים למצות המילה על פי תורת הנסתר בס' דרך פיקודיך, מ"ע ב, חלק המחשבה. וראה בזכרון ברית לראשונים ח"ג סי' ו. אך ראה בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' רנג, שדחה שיטה זו;
[65] ראה להלן פירוט הנימוקים הרפואיים לתועלת בביצוע המילה. אכן יש להדגיש, כי בעבר נאמרו הרבה טעמים רפואיים, שכיום ידוע כי אין להם שחר מבחינה מדעית;
[66] וראה בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' רנג, שדחה הנימוקים הרפואיים למילה;
[67] ראה אברבנאל ויקרא יא יג; מלבי"ם בראשית ג ג;
[68] יחזקאל מז יב. ראה א. שטינברג, אסיא, ג, תשמ"ג, עמ' 361;
[69] בראשית רבה מד א; ויקרא רבה יג ג; תנחומא, שמיני, ז; תנחומא, תזריע, ה. וראה א"ע עה"ת בראשית יז א – 'והיה תמים', שלא תשאל למה מילה. וראה בכוזרי, מאמר שלישי, ז, שמצות המילה רחוקה מן ההגיון, ואין לה כל מבוא לחוקה החברתית. וראה  עוד שו"ת הרשב"א ח"ד סי' רנג; מנורת המאור נר ג, פ"א ח"א. וראה עוד בהרחבה על טעמי מצות מילה במוריה, שנה ה, אדר-ניסן, עמ' סו ואילך, תשל"ד; שם, שם, טבת תשל"ה, עמ' עב ואילך. וראה עוד בס' אוצרות הראי"ה ח"ב עמ' 504;
[70] נידה לא ב, ופירש"י שם ד"ה שלא יהיו. וראה בשו"ת גינת ורדים חאו"ח כלל אסי' כה, שכתב שזו דרשה גמורה, כי מה עניין להסמיך דין מילה עם דין נידה. וראה תנחומא ריש פר' תצוה – קטן נימול לשמונה, מה טעם, כשם שנימול יצחק אבינו. וראה מה שכתב על כך בילקוט יוסף, שובע שמחות ח"ב הל' מילה פ"ג סק"א. אמנם טעם זה נכון רק לזמן התורה, כאשר התקיים דין של דם טוהר של יולדת, אבל בזמן הזה אין יתרון ליום השמיני על הימים שלפניו, שכן אם תראה דם גם בימי הטוהר – הרי היא טמאה, וראה תו"ת ויקרא פי"ב אות כב;
[71] דברים רבה ו א;
[72] מו"נ ח"ב פמ"ט. וראה בתו"ת שם;
[73] ראה להלן. וראה עוד נימוקים לבחירת התורה את היום השמיני למילה: מכילתא דרשב"י שמות לא יז; ויקרא רבה כז י; עקדת יצחק בראשית פי"ז שער יח; אורחות חיים, הל' מילה; רבנו בחיי בראשית יז ט; מהר"ל מפראג, תפארת ישראל פרקים א-ב; כלי יקר ורש"ר הירש עה"פ;
[74] בראשית יז י;
[75] בספרות המקצועית המודרנית תואר מקרה בודד של גבר בן 29 שנה, שביצע מילה עצמית – ראה י. טלמון, הרפואה קכז:230, 1994;
[76] שמות רבה א י; רמב"ם איסורי ביאה יג ב. וראה בחידושי חת"ס שבת קלה א;
[77] שמות רבה יט ה; במדבר רבה ג ו; שם טו יב; תנחומא בהעלותך ח; רמב"ם איסורי ביאה יג ב;
[78] רמב"ן יבמות מו א; מ"מ איסורי ביאה שם;
[79] שמות רבה א י. וכפי שנאמר ביהושע ה ה, שהיוצאים ממצרים היו נימולים;
[80] יבמות עא ב, ובתוס' יבמות עא ב ד"ה מאי טעמא;
[81] ילקוט שמעוני, יהושע, רמז שו; פרקי דר"א פכ"ט. וכן הביאו תוס' יבמות שם גם ממגילת סתרים של רבנו נסים;
[82] חשמונאים א, א מח;
[83] ראה משנה שבת יט א; ר"ה יט א; תענית יח א;
[84] ר"ה יט א; תענית יח א; מעילה יז א. וראה באריכות על ההיסטוריה של גזירות המלכויות נגד מצות מילה בס' זכרון ברית לראשונים, ח"ג סי' ג; אות ברית, עמ' 23-19; אנציקלופדיה העברית, כרך כג, ע' מילה;
[85] וראה בפירוש רבנו בחיי בראשית כה כח, מה שכתב בנידון. וראה להלן;
[86] סנהדרין לח ב;
[87] סנהדרין מד א;
[88] ויקרא רבה יט ו; דברים רבה (ליברמן), פר' ואתחנן, פ"א; תנחומא, לך-לך, כ;
[89] חשמונאים א, א טו;
[90] ראה בספרו של פרויס בתרגומו האנגלי של רוזנר, עמ' 246;
[91] ניתוחים כאלו תוארו בספרות הרפואית של אותם ימים. וראה עוד בספרו של פרויס, עמ' 242;
[92] ראה בקדמוניות היהודים ליוסף בן מתתיהו, ספר יב ה, א;
[93] אבות ג יא; ירושלמי פאה א א; יבמות עב א; סנהדרין צט א; תדב"א רבה פכ"ו; רמב"ם תשובה ג ו;
[94] יבמות עב א. ובעניין חיוב מילה במשוך – ראה בשו"ת שאגת אריה סי' נה; מנ"ח מ' רפב. וראה במפענח צפונות פ"ה סי' יח, מחלוקת בהגדרת המשוך, אם הוא הופך להיות ערל, ואינו אוכל בתרומה וכיוצ"ב, או שרק מבטל מצות מילה, ודינו כמומר, אבל אין עליו שם ערל;
[95] ראה באריכות על גזירה זו של 'מהרסיך ומחרביך ממך יצאו' (ישעיה מט יז) בספר אות ברית, עמ' 39-34. וראה גם בשו"ת בנין ציון ח"ג סי' נט;
[96] ראה צימלס, עמ' 164-163; אנציקלופדיה יודאיקה (אנגלית), כרך 5, עמ' 570 ואילך;
[97] ראה  Walter G and Streimer J, Br J Psychiatry 156:125, 1990; Anonymous, BMJ 309:676, 1994;
[98] בג"ץ 578/98 עמ' נגד חיתוכים באברי מין בתינוקות נ' שר הבריאות ואח' (לא פורסם);
[99] ע"ז כו ב;
[100] ראה חולין מט א. וראה פרויס עמ' 248, שאין הסבר רפואי לתולעת המיוחדת הזו, שמצריכה מילה מטעמים רפואיים;
[101] בראשית רבה מו יא;
[102] ראה קידושין ל ב; ע"ז י ב; וראה בס' אוצר לעזי רש"י (1359);
[103] בראשית לד כד;
[104] ראה על אלו באנציקלופדיה עברית, כרך כג, ע' מילה, עמ' 191. וראה עוד בדעת מקרא, שופטים פי"ד הע' 6, שהירודוטוס מדווח על מילה אצל המצרים והסורים;
[105] ראה אנציקלופדיה עברית, שם, 195;
[106] י. בליקשטיין, הרפואה קלד:455, 1998;
[107] ע. עסלי ואח', הרפואה, קיב:461, 1992; ע. עסלי ואח', הרפואה קכב:131, 1992. וראה במאמרים אלו על הסיבוכים במילת נשים;
[108] ע. עסלי ואח', הרפואה, קיב:461, 1992;
[109] כמו שכתב רבי גרשום הגוזר: 'וכן ציווה רבינו יעקב הגוזר וכו', וכמה פעמים הזהיר לתלמידיו על זה'. וראה בשו"ת מהר"ם מלובלין סי' סא, שבוונציה היה מוהל שקיבל שכר מהקהילה ללמד מתלמדים למילה, וכן קיבל שכר מהתלמידים הללו. וראה עוד בשו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' קנא;
[110] ש. וולפיש ואח', הרפואה קכו:119, 1994;
[111] ראה בס' אות ברית, עמ' 156-147;
[112] 'כי עליך הרגנו כל היום' (תהלים מד כג), זו מילה שניתנה בשמיני – גיטין נז ב, וראה ברש"י ומהרש"א שם, שיש סכנת מיתה במילה; ובשהש"ר ז ה – כמה תינוקות הנימולים ומתים תחת ידיה; ובתנחומא, לך-לך, טז – מילה סכנת נפש היא, לפיכך הותר לרפואתה בשבת;
[113] שו"ת חת"ס חיו"ד סי' רמה. אמנם ראה לעיל, שעל פי הנתונים הסטטיסטיים התמותה בגין ביצוע מילה היא אפסית גם אצל הגויים, המבצעים מילה בגלל סיבות שאינן קשורות בקיום מצווה, וי"ל;
[114] וראה מו"נ ח"ג פמ"ט; אברבנאל בראשית יז ט; רלב"ג, סוף פר' שמיני – שלדעתם מטרת המילה היא להחליש את התאווה המינית;
[115] שו"ת מהר"ח אור זרוע סי' יא, וסי' קפג; שו"ת בית הלוי ח"ב סי' מז; שו"ת פרי יצחק ח"ב סי' ל; תו"ש בראשית פי"ז אות קא;
[116] שו"ת צפנת פענח סי' קנב;
[117] ראה במפענח צפונות פ"ו סי' כד, על פי מקורות שונים בצפנת פענח, וראה שם נ"מ בזה. וראה עוד בשו"ת שרידי אש ח"ב סי' קג;
[118] שו"ת בית הלוי ח"ב סי' מז אות ד;
[119] הרב מ.צ. נריה, תחומין, יא, תש"ן, עמ' 275 ואילך;
[120] שו"ת יביע אומר ח"ה חיו"ד סי' כב. וראה עוד בס' מנחת אשר, בראשית, סי' יג;
[121] בראשית יז י-יד;
[122] ב"י יו"ד סי' רסד;
[123] ב"י שם; חכמת אדם קמט יד;
[124] כפי הכרעת חכמת אדם, בבינת אדם כלל קמט; שו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סי' רנא;
[125] כפי הכרעת שו"ת דברי חיים חיו"ד ח"ב סי' קיד-קיח; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' רמח-רמט;
[126] ראה שו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' לו; שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' קמח סק"א, ושם ח"י סי' קע; ספר הברית סי' רסד סקפ"ה;
[127] שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' רמה; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' כז; שו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' נא. וראה עוד בגדרי מחלוקת זו – תרומת הדשן סי' רסד; פרישה יו"ד שם; בכור שור שבת קלג ב; ט"ז אבהע"ז סי' ה סק"ב; ש"ך יו"ד סי' רסד סק"ט; פת"ש יו"ד רסד סקי"ג, בשם חמודי דניאל; שו"ת צמח צדק סי' קא-קב; שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' רמה; שו"ת בנין ציון סי' פו; שו"ת משיב דבר ח"ד סי' פ; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' כז, וח"ה סי' נג; דבר אברהם ח"א סי' כז אות ב; שו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קיז; שו"ת מחזה אברהם ח"ג חיו"ד סי' נו; שו"ת דעת כהן סי' קלט; שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' קא; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' קכ;
[128] ציפורה אשת משה השתמשה בצור – שמות ד כה; יהושע השתמש בחרבות צורים – יהושע ה ב, והיינו אבנים חדות וקשות (ראה בראשית רבה לא ח, גלבין דטינרי);
[129] קנה הוא צמח הגדל ליד נחלים ומקווי מים, ושייך למשפחת הדגניים. עלי הקנה הם משוננים וחדים, ויכולים לשמש לחיתוך;
[130] חולין טז ב;
[131] בטעם הדבר ראה בלבוש יו"ד רסד ב; פרישה שם סק"ז; שו"ת חמדת צבי ח"ד סי' מז אות ג-ד; שו"ת אבן ישראל ח"ז סי' לו אות יא. וראה עוד מקורות לחובה למול בברזל בתו"ש שמות פ"ד אות קנג;
[132] רמב"ם מילה ב א; טושו"ע יו"ד רסד ב. והרמז לזה מיהושע ה ב 'חרבות צרים', והתרגום אזמלין חריפין (כן כתב בחידושי החת"ס שבת דקל"ד; שו"ת מהר"ץ חיות סי' ס; ערוה"ש יו"ד רסד טו). וראה עוד בתו"ש בראשית פכ"ב אות קיד;
[133] וראה מאמרו של א. דסברג, תחומין, יא, תש"ן, עמ' 295;
[134] שו"ת מהר"ץ חיות סי' ס. וראה בערוה"ש יו"ד רסד טו;
[135] שו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קמ אות ב; שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' כד אות ב;
[136] הגרא"ד הורביץ, הובאו דבריו בשו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' פט;
[137] שו"ת מנחת יצחק שם. וראה עוד במאמר ש. וולפיש, י. וולפיש, הרפואה קכו:383, 1993;
[138] הרב מ.ח. לאו, בס' עטרת שלמה, ח"א עמ' קמג ואילך;
[139] שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' צז אות יז; הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בס' אוצר הברית ח"ג עמ' קכג הע' ט. וראה עוד בחוב' אסיא, נו, תשנ"ו, עמ' 10 ואילך; חוב' אסיא, נז-נח, תשנ"ז, עמ' 208-207; חוב' אסיא, נט-ס, תשנ"ז, עמ' 200-199; ש.י. וינגורט, תחומין, כב, תשס"ב, עמ' 521 ואילך;
[140] שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' קלב;
[141] טעמי המנהגים קה ב; דרך פיקודיך, מ"ע ב סי' ל;
[142] תהלים קמט ו;
[143] שו"ת מהרי"ל סי' פה; מנהגי מהרי"ל, הל' מילה; פחד יצחק, ע' מוהל(ז);
[144] ראה על ערכה כזו במאמרו של א. דסברג, תחומין, יא, תש"ן, עמ' 295;
[145] כגון מגן גומקו, מגן ברונשטיין, מגן לעף, ועוד. וראה על מגינים שונים בס' אוצר הברית ח"ג עמ' רסה ואילך;
[146] ראה להלן. וראה כתבי הגרי"י וויינברג, ח"א סי' ט;
[147] ראה – שו"ת הגרי"א הרצוג חיו"ד סי' פא אות א; שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' כד אות ב; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' כט, ומביא לאיסור גם בשם הגרי"א הרצוג, והגרצ"פ פרנק; שם, ח"י סי' לח; שאילת ישורון ח"א עמ' נ; דת והלכה, סי' ב, ושו"ת תשובות והנהגות, ח"א סי' תרא; ספר הברית, ליקוטי הלכות, סי' רסד סקע"ו; שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' קלה; שם ח"ח סי' ריח; שו"ת באר משה ח"ב סי' עב-עט. אגודת הרבנים של ארה"ב וקנדה פירסמה איסור על השימוש בגומקו ביום יב טבת תשי"א – ראה הפרדס, כה(5), שבט תשי"א, עמ' לא ואילך, ש. גרסטנפלד, הפרדס, כט, ניסן תשט"ו, עמ' יד ואילך; וכן היתה הוראת הרבנות הראשית, כפי שנמסרה בכנס מוהלים בחודש שבט תש"ן, ופורסמה בשו"ת במראה הבזק, ח"א, סי' כג, שאין להשתמש במגן קלמפ כדוגמת מגן ברונשטיין, או גומקא קלמפ, או כל קלמפ אחר שנסגר, לשם עשיית ברית מילה. וראה בשו"ת ציץ אליעזר חי"ט סי' סח, נוסח האיסור נגד מגן קלעמפ מאת הבד"צ;
[148] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' קיט; שם ח"ג סי' צח-צט. וכתב שם, שאינו הולך לברית, שמוהלים שם באיזה מכשיר;
[149] הגר"י אברמסקי, הובאו דבריו בשו"ת ציץ אליעזר חי"ט סי' סח;
[150] שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' כט סק"ו. וראה עוד בשו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' לח, בהסבר האיסורים הכרוכים בשימוש במגן. ויש לציין, כי כל מוהל מוסמך מטעם הרבנות הראשית לישראל חותם על הצהרה, בה הוא מתחייב שלא להשתמש במכשיר כזה;
[151] שו"ת ציץ אליעזר ח"כ סי' נב;
[152] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ה חיו"ד סי' רסד סק"ג;
[153] שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' ריח;
[154] ירושלמי שבת יט ב, ויבמות ח א. וראה רד"ק על יהושע פ"ה סוף פסוק ב;
[155] ראה במדבר רבה יא ג – משה מוהל, ואהרן פורע, ויהושע משקה;
[156] בבלי יבמות עא ב. וראה תוס' יבמות שם ד"ה לא, שמצות פריעה היא הלכה למשה מסיני, ואסמכה יהושע אקרא;
[157] רב האי גאון בשו"ת הגאונים שערי צדק ח"ג שער ה סי' ו; ערוך, ע' פרע; רש"י שבת קלז ב ד"ה פרע; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' קנה; שו"ת יביע אומר ח"ז חיו"ד סי' כב. והוא מלשון גדל פרע שער ראשו – במדבר ו ה; ופרע את ראש האשה – במדבר ה יח; ופרע לא ישלחו – יחזקאל מד כ;
[158] פיהמ"ש לרמב"ם שבת יט ב; ר"ח שבת קלז ב; ס' האשכול הל' מילה, עמ' קכב; שו"ת אור זרוע ח"ב סי' צז; ס' המנהיג הל' מילה סי' קכט; פרי האדמה הל' מילה ב ב; שו"ת משנה הלכות ח"ז סי' קעב;
[159] כללי המילה לר"י גוזר, הובא בס' זכרון ברית לראשונים, עמ' 19. וראה באריכות בשו"ת אור המאיר ח"א סי' נח;
[160] פריעה בציפורניים מוזכרת לראשונה במדרש שוחר טוב תהלים לה י, ובילקוט שמעוני, תהלים, רמז תשכג, ומובאת להלכה ברמב"ם מילה ב ב; ספר האשכול ח"ב עמ' 122; מגן אבות למאירי, הענין הי"ד, שהוא תקנת הגאונים; כללי המילה לר"י הגוזר, עמ' 19 ואילך. וראה עוד ברמ"א יו"ד שצג ג; שו"ת אור המאיר ח"א סי' נח; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' קנה; שו"ת יביע אומר ח"ז חיו"ד סי' כב; ספר הברית סי' רסד בביאור הלכה עמ' רו ואילך; שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קמח אות ג;
[161] נחל הברית, סי' לב; שו"ת מנחת יצחק ח"ט סי' ק. וראה עוד בשו"ת תשובות והנהגות ח"ד סי' רכ;
[162] דבר זה הונהג על ידי הקהילה היהודית בצרפת מטעמים היגייניים – ראה זכרון ברית לראשונים, ח"ג חלק המילואים סי' ב; סידור בית יעקב, אות ברית הל' מילה סקס"א, ומגדל עוז ברכה עליונה, נחל תשיעי סוף אות ה; שו"ת בנין ציון סי' פח; שו"ת מלמד להועיל חיו"ד סי' פא;
[163] ראה לעיל. ובשו"ת בנין ציון סי' פח כתב, שאולי הוא הלכה למשה מסיני;
[164] זכרון ברית לראשונים ח"ג חלק המילואים סי' ב; שו"ת בנין ציון סי' פח; שו"ת מהר"ץ חיות סי' ס; שו"ת אור המאיר ח"א סי' נח; שו"ת מלמד להועיל ח"ב סי' פא; אות חיים ושלום סי' רסד סקי"א; ערוה"ש יו"ד רסד יט; שו"ת משפטי עוזיאל חיו"ד סי' מה; שו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' צ, אות א, ושם ח"ט סי' ק; הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' רסד סק"ב; שו"ת שבט הלוי ח"ד סי' קלג; שו"ת משנה הלכות ח"ז סי' קעב; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' כט; שו"ת חמדת צבי ח"ד סי' מט;
[165] שו"ת בנין ציון שם; שו"ת מלמד להועיל שם; שו"ת אחיעזר ח"ג סי' סה אות יב; שו"ת יביע אומר ח"ז חיו"ד סוסי' כב;
[166] שו"ת אחיעזר ח"ג סי' סה סקי"ב; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' רסד סק"ב; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' קנה, וכתב שם, שכך נוהגים רוב המוהלים; שו"ת יביע אומר ח"ז חיו"ד סי' כב. וראה בשו"ת יחוה דעת ח"ו סי' נג. וכן משמע מתשובת רב האי גאון בשו"ת הגאונים שערי צדק ח"ג שער ה סי' ו; ס' שולחן גבוה סי' רסד סכ"ז; שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' רמ;
[167] במראה הבזק, ח"ג עמ' 197. וראה בספר הברית סי' רסד ליקוטי הלכות סקע"ז;
[168] שו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' צ, אות א; שו"ת חסד יהושע ח"ג סי' יט;
[169] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' קנה; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' רסד סק"ב; יחוה דעת ח"ו סי' נג; שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קמח אות ג, וכתב שם, שהדבר נכון בפרט אם מורחים קודם ואזלין. ובדיני פריעה בשבת בכלל – ראה בס' אוצר הברית ח"ב פ"ט סי' ז;
[170] שו"ת שבט הלוי ח"ז סי' קס וסי' קסג;
[171] שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קמח אות ד;
[172] שו"ת מהר"ץ חיות סי' ס;
[173] שו"ת אחיעזר ח"ג סי' סה סקי"ב; שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' קמח אות ג. ובעצם הדין של מל ולא פרע כאילו לא מל נחלקו הפוסקים אם הוא דווקא בקטן ולא בגדול, או לא שנא – ראה אות ברית סי' רסד סק"ז, ומנ"ח מ' ב; וכן נחלקו הפוסקים אם יש חיוב כרת כל זמן שלא פרע, או שהוא חיוב לביצוע הפריעה אבל אין בו איסור כרת – ראה אות ברית סי' רסד סק"ו; שו"ת מחנה חיים סי' קג;
[174] שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' קצא סק"א;
[175] רמב"ם מילה ב ב; טושו"ע יו"ד רסד ג. ויש להביא ראיה מירושלמי שבת יט ב, שמילה ופריעה הן שתי מצוות נפרדות, וכן משמע יבמות עא ב, שאברהם נצטווה רק על המילה, ויהושע נצטווה בנוסף לכך גם על הפריעה. וראה מאמרו של ס. נמיר, תחומין, כא, תשס"א, עמ' 124 ואילך;
[176] שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' רמ;
[177] רב האי גאון, הובא בשו"ת הגאונים שערי צדק ח"ג שער ה סי' ו, ובאוצר הגאונים לב"מ לוין, שבת, עמ' 134, ובס' הברית עמ' רז סק"ב. וראה בשו"ת מהר"ץ חיות סי' ס;
[178] שולחן גבוה סי' רסד סכ"ז; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' קנה, וחיו"ד ח"ג סי' צח. והוכיח גם מירושלמי שבת יט ו, שבזמנם היו עושים לכתחילה חיתוך הערלה וחיתוך עור הפריעה בבת אחת;
[179] שו"ת מנחת יצחק ח"ט סי' ק; שו"ת שבט הלוי ח"ד סי' קלג, וסי' קלד סק"ב; שו"ת יביע אומר ח"ז חיו"ד סי' כב; שו"ת תשובות והנהגות, ח"ג סי' רצה;
[180] שו"ת בנין צבי ח"א סי' נ; שו"ת שבט הלוי, שם;
[181] שו"ת שאגת אריה סי' נד; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' קנה; שו"ת יביע אומר שם;
[182] ש"ך יו"ד סי' רסד סק"ג; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' רסד סק"ד;
[183] שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' קלב; שם ח"ד סי' קלג;
[184] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' קנה, ושם ח"ד סי' מ אות א;
[185] ס' יראים סי' יט; כנה"ג יו"ד סי' רסד בהגה"ט אות ה;
[186] יש"ש יבמות פ"ח סי' ג. וראה בשו"ת שבט הלוי ח"ח סי' רכא אות ג, שכך היא ההלכה;
[187] ס' הברית, ליקוטי הלכות יו"ד סי' רסד אות צ, בשם מלחמת הארי;
[188] שו"ת אחיעזר ח"ג סי' סה אות יב; שו"ת שבט הלוי שם;
[189] שבת קלג ב; רמב"ם מילה ב ב; טושו"ע יו"ד רסד ג;
[190] לבוש יו"ד סי' רסו ב; שו"ת מהרי"א אסאד חיו"ד סי' רנח; שו"ת בנין ציון סי' כג-כד; שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' רמח; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' שלח; ברית אבות, סי' יא; שו"ת אדמת קודש חאו"ח סי' ז; שו"ת לבוש מרדכי סי' ל; שו"ת צפנת פענח סי' קנב; הגרי"ל דיסקין, הובאו דבריו בשו"ת בית נאמן סי' כב, ובשו"ת תשובות והנהגות, ח"א סי' תקפח; מלבושי יו"ט יום-טוב, סוף ח"א וסוף ח"ב; שו"ת באר משה ח"ב סי' עד-עה. וכן על פי הקבלה, המציצה היא חלק ממצות מילה – ראה בשו"ת באר משה שם; ס' אוצר הברית ח"ב פ"ט סי' ח סק"ג. וראה באריכות בשד"ח מערכת מילה, קונט' המציצה. וראה עוד בס' ברית כרותה לשפתים פ"ג;
[191] תפא"י שבת פי"ט בועז א; שו"ת אמרי אש ח"א סי' יח; דרך פיקודיך חלק הדיבור אות ד; ישועות יעקב או"ח סי' שלא; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ת ח"ד סי' ז; קצוה"ח סי' שפב סק"ב; שו"ת מהר"ץ חיות סי' ס; חכמת אדם קמט יד; שו"ת דעת כהן סי' קמ; שו"ת הגרי"א הרצוג חיו"ד סי' פד. וראה בשו"ת דעת כהן סי' נה, שאמנם המציצה נתקנה משום סכנה, אבל מכיוון שיצאה מפי חז"ל – נתפשט כבר למצווה;
[192] הרמב"ם שם;
[193] זוכר הברית סי' יג ס"י, בשם כללי המילה לר"י הגוזר;
[194] תפא"י שבת פי"ט בועז א; שו"ת יד אלעזר סי' נה;
[195] מ. הלפרין, ספר רפאל, תש"ס, עמ' קסא ואילך;
[196] ראה שו"ת בנין ציון סי' כג;
[197] תניא רבתי לרבנו יחיאל, עניין מילה, סי' צו; שבלי הלקט הל' מילה סי' ח; ספר העיטור שער ג, הל' מילה ח"ד; מחזור ויטרי הל' מילה סי' תקה; אבודרהם הל' ברכות ריש שער ט; רמ"א יו"ד רסה א; ר' יעקב הגוזר בכללי המילה, הובא בזכרון ברית לראשונים, עמ' 20. וראה באריכות בשד"ח מערכת מילה, קונט' המציצה. וראה בשו"ת באר משה ח"ב סי' פ, שהביא דברי הגאונים ר' יצחק אלחנן ספקטור, ר' חיים עוזר גרודזנסקי, ור' אליעזר סילבר, שבמקומותיהם נהגו כל החרדים למצוץ בפה דווקא. וראה עוד מקורות על מציצה בפה בס' ברית כרותה לשפתים פ"ד;
[198] שו"ת ומצור דבש חיו"ד סי' יח; שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' ריד אות ד; ילקוט יוסף, שובע שמחות ח"ב הל' מילה פ"ו סק"א;
[199] ראה הרפואה והיהדות, עמ' 242. וראה עוד בס' אות ברית, עמ' 179 ואילך, שקיבץ דעות רופאים בזמנו שהתנגדו למציצה בפה. וראה עוד בנידון בס' ברית כרותה לשפתים פ"ה. ולעומתם ראה שם פ"ז ופי"א, דעות רופאים שלא רק שאין סכנה במציצה, אלא שיש לה יתרון, ודברים אלו צ"ע במציאות;
[200] ראה שו"ת מטה לוי ח"ב סי' ס, על האיסור שהוטל בגרמניה בשנת תרמח/ 1888. וראה בס' אוצר הברית, ח"ד נספח א, על מלחמת המציצה לאורך השנים;
[201] ראה שו"ת דעת כהן סי' קמא-קמב;
[202] שו"ת דעת כהן, שם. וראה עוד בשו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' קנב, וחיו"ד סי' רמד; שו"ת שמש מרפא סי' נד-נה;
[203] שו"ת דברי מלכיאל ח"ד סי' פז;
[204] שו"ת בנין ציון סי' כג-כד; שו"ת האלף לך שלמה ח"ב סי' רסב; שו"ת ובחרת בחיים סי' כט; שו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב סי' צח; שו"ת מטה לוי ח"ב סי' ס; שו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' קנב, וחיו"ד סי' רמד; שו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סי' רנח; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' שלח; שו"ת מנחת אלעזר ח"ו סי' כז; אות שלום סי' רסד אות יב; ערוה"ש יו"ד רסד יט; תפא"י שבת פי"ט מ"א, בועז סי' א; נחלת צבי לרש"ר הירש, כרך ב, 1932, עמ' 192; שו"ת ישכיל עבדי ח"ה חיו"ד סי' מד; שו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' צא, וח"ט סי' צז-צח; שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' קל-קלא, ושם ח"ח סי' צ ד"ה פורעין; שו"ת קנין תורה בהלכה ח"א סי' צח; שו"ת תשובות והנהגות, ח"א סי' תקפח; שו"ת באר משה ח"ב סי' עד-עה. ובעיקר ראה שד"ח קונטרס המציצה, שמקדיש עשרות עמודים להצדקת מנהג המציצה בפה, ומביא הצהרת מחאה נגד כל חידוש בדרכי המציצה בחתימת למעלה מ- 250 רבנים מאוסטריה-הונגריה בשנת תר"ס/ 1900; שד"ח מערכת מילה, קונטרס המציצה פ"ג סי' ח; ובסוף הקונטרס מביא אזהרה גדולה, שנדפסה בירושלים בשנת תרס"א/ 1901, וחתומה על ידי הרבנים הגאונים יעקב שאול אלישר, שמואל סלנט, ושניאור זלמן לאדיער, שאסרו המציצה במכשיר, והצריכו בפה דווקא. וראה בנידון בשו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' צא. וראה עוד בס' ברית כרותה לשפתים פ"י;
[205] ראה שו"ת דבר שמואל סי' צח, הובאו דבריו בשע"ת או"ח סי' תריב סק"ז, ששלל מנהג זה, אך מכל מקום הרבה מוהלים נוהגים כך. וראה בשו"ת עולת יצחק ח"ב סי' קלט בעניין חיטוי הפה במשקה בברית מילה הנעשית ביום-הכיפורים;
[206] ראה שו"ת מהר"ץ חיות סי' ס; שו"ת דעת כהן סי' קמא-קמב. וראה מכתבו של החת"ס בהע' להלן;
[207] שו"ת דעת כהן סי' קמא-קמב; שו"ת הגרי"א הרצוג חיו"ד סי' פד. וראה בשו"ת ישכיל עבדי ח"ה חיו"ד סי' מד, שהביא דברי הגרצ"י קוק, שכתב בשיטת אביו הראי"ה, שהתיר מציצה בשפופרת רק במקום חשש סכנה ומחלה, ואף זאת לא התיר בירושלים. וראה בשו"ת שבט הלוי ח"ו סי' קמח אות ב, ושם ח"י סי' קסח אות א, שכתב וז"ל: בדידי הוי עובדא פה זכרון מאיר, שהייתי יחד על כניסת ברית עם גאון ישראל החזון איש זי"ע, וראה והרגיש שאני מקפיד מאד על מציצה בפה, ואמר לי בלשון קדשו, הנה אצלכם שעדיין לא נפרצה הפירצה לעשות בכלי, תעמדו ותלחמו על זה לעשות בפה דווקא, אבל אצלנו (כך אמר החזון איש זי"ע) לצערינו כבר אנו עומדים אחרי הפירצה הזו, עכ"ל;
[208] שד"ח קונטרס המציצה חי"ב פ"א סי' יא, ופ"ב סי' יח; שו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' קנב; שו"ת דברי מלכיאל ח"ד סי' פז; שו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב סי' צח; שו"ת מנחת יצחק ח"ט סי' צז; שו"ת חלקת יעקב ח"ב סי' נג, וח"ג סי' קז; ההלכה במשפחה פ"כ ס"ג. וראה בס' דם ברית, שהרב נתן אדלר, הרב הראשי של אנגליה, שינה בדרך המציצה, בגלל משפט שהתנהל נגד מוהל שגרם לזיהום של תינוק. וראה בס' ההלכה במשפחה פ"כ הע' 9, בשם הגרי"ז מבריסק, שפעם היתה בעיר בריסק סכנת שחפת, והתירו למצוץ בכלי. בכתב העת כוכבי יצחק, ח"א עמ' מ, ווינה תרז/  1847 התפרסם מכתב מהחת"ס, מיום כ' בשבט תקצ"ז (1837) לתלמידו הרב אלעזר סגל הורוויץ אב"ד ווינה, בעל יד אלעזר, וז"ל: 'כי לא נמצא מציצה בפה דווקא כי אם למקובלים וכו', ואין לנו עסק בנסתרות היכא דאיכא למיחש לסכנה כל דהוא, ושורש 'מיץ', הוא לשון סחיטה וכבישה להוציא דבר מכוחו, ועל כן לא חשוב באיזו דרך מגיעים לאותה מטרה, ועוד אפילו אם היה כתוב במפורש בש"ס שהמציצה בפה, מכל מקום מכיוון שאין זה מהכשר המצווה, אלא משום סכנה, וכמו שבש"ס מוזכר גם השימוש באספלנית ובכמון משום סכנה, ואנו איננו משתמשים בזה, הוא הדין בענין המציצה שיכולים להמירה בכל צורה, אך יזהירו לרופאים המומחים שיעידו באמת אם הספוג עושה פעולת מציצה כמו בפה'. ולא נמצאה תשובה זו בשו"ת חת"ס, אך הובאה בשו"ת מהר"ץ חיות סי' ס; בערוך השלם, קוהוט, כרך א עמ' 120; ובס' הברית סי' רסד בביאה"ל ס"ז סק"ג. וראה המשא ומתן ההלכתי בשו"ת יד אלעזר סי' נה. אך ראה בשד"ח קונטרס המציצה חי"ב פ"א סי' יא, ופ"ב סי' יח, בשו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' קנב, ובשו"ת עין הבדולח סי' יג, שלא התיר החת"ס מציצה שלא בפה בדרך כלל, אלא דווקא כהוראת שעה, כדי לסייע לתלמידו בווינה, כשרצו לבטל כליל את המציצה, בגלל תקלה של זיהום שארעה למוהל שם. וראה עוד בנידון מכתב זה של החת"ס בשו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' צא; שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' קל-קלא; ס' ברית כרותה לשפתים פ"י. ולעומתם ראה בשו"ת הגרי"א הרצוג חיו"ד סי' פד. ובאופן דומה כתב בשו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב סי' צח, אודות היתר מציצה שלא בפה מאת הגאון ר' יצחק אלחנן ספקטור;
[209] שו"ת קובץ תשובות סי' קב. וראה גם בשו"ת תשובות והנהגות, ח"א סי' תקפח; ס' במראה הבזק, ח"ג עמ' 197;
[210] שו"ת תשובות והנהגות, שם. וראה עוד בשו"ת קנין תורה בהלכה, ח"א סי' צח;
[211] שו"ת תשובות והנהגות, ח"ב סי' תקג;
[212] החת"ס במכתבו לבעל היד אלעזר, ראה הע' לעיל; שו"ת מטה לוי ח"ב סוסי' ס; שו"ת יד אלעזר סי' נה; מ"ב בביאוה"ל סי' שלא ס"א, שאף התיר זאת בשבת. וראה מה שכתב בנידון בשו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' כד. וראה באריכות בשו"ת מנחת שלמה, להרב שלמה יצחק לוין ממניאפוליס, סי' לב, ומה שכתב על דבריו בשו"ת באר משה ח"ב סי' עה;
[213] שו"ת דעת כהן סי' קמא-קמב; אות חיים ושלום סי' רסד סקי"ב; שו"ת לבוש מרדכי סי' ל. וראה במאמרו של י. לוי, המעין, ניסן תשכ"ה, עמ' 8 ואילך, הנ"ל, נועם, ט, תשל"ו, עמ' רצ ואילך, ובשו"ת באר משה ח"ב סי' עד-עה וסי' פ, שאין בכוח הספוג למצוץ הדם ממקומות הרחוקים;
[214] ראה בספרו הנ"ל רשימת מתירים, וביניהם הגר"ש סלנט, בעל ערוה"ש, והרב ראובן בנגיס;
[215] שו"ת דעת כהן סי' קמא-קמב;
[216] ראה הרפואה והיהדות עמ' 242, הע' 28; י. לוי, נועם, ט, תשל"ו, עמ' רצ ואילך;
[217] בשנת תרמ"ח/ 1888 הוציאה הקהילה האורטודוקסית של פרנקפורט קונטרס, שמתיר מציצה על ידי שפופרת של זכוכית, וחתם עליה הגרש"ר הירש, והסכים עמו הג' ר' יצחק אלחנן ספקטור; הרב עזריאל הילדסהיימר, הובאו דבריו במאמרו של ד. קפלין, הדרום, לו, תשרי, תשל"ג, עמ' 66; שו"ת דעת כהן סי' קמא-קמב, והתיר דווקא כשהמוהל סובל ממחלה מדבקת; שו"ת הגרי"א הרצוג חיו"ד סי' פד; הרב הראשי לאנגליה וחברי בית הדין של לונדון הנהיגו בשנת תשטו/ 1955, שיש לבצע המציצה בפה דרך שפופרת זכוכית; שו"ת הר צבי חיו"ד סי' ריד, וראה שם, שמזהיר שצריך להתאמן וללמוד היטב את השימוש הנכון בזה; שו"ת מערכי לב סי' נד. וכן משמע שיטת החזו"א – ראה שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' קמח אות ב;
[218] הרב דוד פרידמן מקארלין, קונטרס המציצה, ח"ב, עמ' פג ואילך; שו"ת מטה לוי ח"ב סוסי' ס; שו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב סי' רמד; תפא"י שבת פי"ט אות יח; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' שלח; שו"ת מהריט"ץ ח"א סי' ק; שו"ת מנחת יצחק ח"ט סי' צז;
[219] ראה שערי הלכה ומנהג, ח"ג סי' צז;
[220] שו"ת בנין ציון ח"א סי' כג-כד;
[221] תשובת החת"ס לרב הורוביץ בעל יד אליעזר, שהובא לעיל. וראה עוד בס' הברית, סי' רסד בביאור הלכה עמ' ריג ואילך;
[222] שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' קא;
[223] שו"ת חלקת יעקב ח"ב סי' נג, וח"ג סי' קז;
[224] שו"ת מנחת אלעזר ח"ו סי' כז; שו"ת מנחת יצחק ח"ט סי' צז-צח; שו"ת באר משה ח"ב סי' עד-עה, וסי' פ-פא;
[225] שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' רמד; רש"ר הירש, הובאו דבריו בשערים המצויינים בהלכה סי' קסג סק"י. וראה עוד בס' אות חיים ושלום סי' רסד סקי"ב;
[226] כורת הברית סי' רסד;
[227] שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' ריד אות ד, וסי' רסז אות ב;
[228] גליון מהרש"א יו"ד רסי' רסה; שע"ת או"ח סי' תריב סק"ז; מ"ב סי' תרכא סקי"א;
[229] שו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סוסי' רס; קצה המטה על מטה אפרים סי' תריב סקי"א. וראה עוד בשו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' שטו;
[230] תפא"י שבת יט ב;
[231] שו"ת שבט הלוי ח"ד סי' קלד אות א; שם ח"ח רסי' צ. וראה עוד בס' אוצר הברית ח"ב פ"ט סי' ח;
[232] שו"ת משיב נפש ח"ב, ברית שלום סי' א-יב; העמק שאלה, שאילתא י סק"א; שו"ת הגרי"א הרצוג חיו"ד סי' פא סק"א; שו"ת משפטי עוזיאל מהדו"ת חיו"ד סי' מו; דת והלכה, סי' ב, ומביא שם גם בשם הגר"ח מבריסק; שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' קא אות י, וח"ה סי' כד אות ב; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' כט; שו"ת באר משה ח"ב סי' עג. וראה עוד באנציקלופדיה תלמודית, כרך ט, ע' הטפת דם ברית, עמ' כה-כו;
[233] שבת קלז ב; רמב"ם מילה ג ד; טושו"ע יו"ד רסח ה;
[234] שבת קלז ב; רמב"ם מילה ג ה; טושו"ע יו"ד רסז יב;
[235] ראה חי' רמב"ן ורשב"א, שבת קלז ב;
[236] שו"ת הגרי"א הרצוג חיו"ד, סי' פא סק"א; שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' רטז;
[237] מנ"ח מ' ב סק"ג;
[238] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' צח;
[239] שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' כד אות ב; דת והלכה, סי' ב;
[240] תשובת האדר"ת, הובאה בס' אוצרות הראי"ה, ח"ד עמ' 132;
[241] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סוסי' רכג;
[242] תוספתא שבת, פט"ז; ירושלמי שבת יט ב; שבת קלה א; יבמות עא א; גרים ב ב; דברים רבה, ו, א. וראה שאילתות, שאילתא י, ושאילתא לז; מגן אבות להמאירי, הענין הי"ד; שו"ת אור זרוע ח"ב סי' צט. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך ט, ע' הטפת דם ברית, עמ' כז, בטעמי החולקים בנידון;
[243] כללי המילה לרבי גרשום הגוזר, בס' זכרון ברית לראשונים, עמ' 120;
[244] לבוש יו"ד רסג ד; קרן אורה יבמות עב א, בדעת הרמב"ם;
[245] רב האי גאון, הובאו דבריו ברי"ף ורא"ש שבת קלה א, ובטור יו"ד סי' רסג; תניא סי' צב, בשם רב יהודאי גאון; ר"ח ורי"ף ורמב"ן שבת שם; רמב"ם מילה א ז; שו"ת הרשב"א ח"א סי' שכט; שו"ת תשב"ץ ח"ב סי' מב; שו"ת אור זרוע ח"ב סי' צט; טושו"ע יו"ד רסג ד;
[246] בה"ג הל' מילה; שאילתות שאילתא י, ושאילתא לז, וראה בהעמק שאלה שאילתא י; תוס' שבת קלה א ד"ה לא נחלקו; הגהות מיימוניות, מילה א ז, בשם רא"ם;
[247] יש"ש יבמות פ"ח סי' ה. וראה מנ"ח מ' ב;
[248] ראה שיטות הפוסקים ומחלוקותיהם בנידון באנציקלופדיה תלמודית, כרך ט, ע' הטפת דם ברית, עמ' כח-כט, ועמ' לו-לח. וראה באריכות בשו"ת כת"ס חיו"ד סי' קטז;
[249] ראה באוצר הברית, ח"ב קונ' הטפת דם ברית, עמ' שמב;
[250] כורת הברית סי' רסו סק"ד;
[251] פת"ש יו"ד סי' רסו סק"א;
[252] תוספתא שבת פט"ז; ירושלמי שבת יט ב; שבת קלה א; בראשית רבה מו ט. וראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ט, ע' הטפת דם ברית, עמ' ל-לא;
[253] מנ"ח מ' רפב, בדעת הרשב"א. אך ראה בשו"ת הרשב"א ח"א סי' שכט, שלא משמע שהכריע כן, וי"ל;
[254] תשובות הגאונים, שערי צדק, ח"ג שער ו סי' לו; אוצר הגאונים, חלק התשובות ח"א כרך ב סי' שצ; בה"ג הל' מילה; מאירי שבת קלה א, בשם רוב הגאונים; רי"ף ורא"ש שבת שם; תוס' שבת קלה א ד"ה לא; רמב"ם מילה א ז; סמ"ג עשין כח; ב"י יו"ד סי' רסח; טושו"ע יו"ד רסח א. וראה במלחמות לרמב"ן סוף פ' ר' אליעזר מילה. וראה בשו"ת שאגת אריה סי' נג; שו"ת צמח צדק סי' רב, שדנו למה צריך הטפת דם ברית לגוי שנימול כהלכה, אבל שלא לשם גירות. וראה עוד בשו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ג סי' ד;
[255] רמב"ם מילה ג ו; טושו"ע יו"ד רסח א. וראה בש"ך יו"ד סי' רסח סק"א; ביאור הגר"א שם סק"ג; שו"ת משכנות יעקב ח"ד סי' סא; שו"ת משנת יעב"ץ חיו"ד סי' לג. וראה בר"ן על הרי"ף פר"א דמילה, שכתב בשם הרמב"ן, שמברכים אקב"ו להטיף דם ברית מן הגרים. וראה עוד פרטי דינים בגוי מהול שבא להתגייר באנציקלופדיה תלמודית, כרך ט, ע' הטפת דם ברית, עמ' לב-לג, ובאוצר הברית ח"ב קונ' הטפת דם ברית עמ' שמג-שמה;
[256] ראה במאמרו של הגר"א שפירא, ברקאי, ג, תשמ"ו, עמ' 144 ואילך, ובס' חוות בנימין ח"א סי' כא;
[257] מאזנים למשפט ח"א סי' כ;
[258] חוקת הגר לאאמו"ר פט"ו הע' 23. וראה בשו"ת רעק"א סי' קעד;
[259] אוצר הגאונים ח"א כרך ב סי' שצג; טור ריש הלכות גרים. וראה ריקאנטי סי' תרא;
[260] שו"ת אחיעזר ח"ג סי' כז;
[261] שו"ת אבני צדק חאבהע"ז סי' ז. וראה עוד פרטי הטפת דם ברית בגוי בס' חוקת הגר פט"ו סע' יח-כד;
[262] סמ"ג עשין כח; ב"י יו"ד סי' רסד, בדעת הרמב"ם; רמ"א יו"ד רסד א, וכתב שכן עיקר;
[263] מאירי ע"ז כז ב; ביאור הגר"א יו"ד סי' רסד סק"י, בדעת הרמב"ם והמחבר. וראה שו"ת שאגת אריה סוסי' נד. וראה באנצקילופדיה תלמודית, כרך ט, ע' הטפת דם ברית, הע' 121, בשיטת החת"ס חיו"ד סי' קלב. וראה עוד במאמרו של הגר"א שפירא, ברקאי, שם;
[264] רא"ש שבת קלה א, בשם הר"ש; ב"י יו"ד סי' רסב, וביאור הגר"א יו"ד סי' רסד סק"י, בדעת הרשב"א; מאירי שבת קלה א; רמ"א יו"ד רסד א. וראה בשו"ת שאגת אריה סי' נב-נד;
[265] ט"ז יו"ד סי' רסב סק"ב, וסי' רסד סק"ה; ש"ך יו"ד סי' רסב סק"ב, וסי' רסד סק"ו;
[266] רמ"א יו"ד רסב ב; ט"ז וש"ך שם;
[267] שו"ת שאגת אריה סי' נג. וראה עוד באנציקלופדיה תלמודית, כרך ט, ע' הטפת דם ברית, עמ' לג-לו. וראה שם, בדין הטפת דם ברית בשבת, למי שנימול שלא כדין;
[268] העמק שאלה, שאילתא י, סוף אות א;
[269] נחל אשכול, ח"ב עמ' 130;
[270] הגרי"ש אלישיב, מוריה, גליון רה-רו, עמ' עח, נדפס בשו"ת קובץ תשובות סי' קו אות א. וראה בשו"ת משפטי שמואל (ורנר) סי' א, שפסק שאינו צריך הטפת דם ברית;
[271] מגן אבות למאירי הענין הי"ד;
[272] ט"ז וש"ך יו"ד סי' רסג סע' ד. וכן נוהגים לעשות ההטפה במחט. וראה עוד רב האי גאון, הובאו דבריו בתשובות הגאונים, שערי צדק שער ה סי' יג;
[273] ראה שבת קלה א, בעובדא דרב אדא בר אהבה; רב האי גאון בשערי צדק שם;
[274] ראבי"ה שבת סי' רפה; המאירי במגן אבות הענין הי"ד; כללי המילה לר' יעקב הגוזר, בזכרון ברית לראשונים עמ' 36; כללי המילה לר' גרשום הגוזר, בזכרון ברית לראשונים עמ' 120; שו"ת אחיעזר ח"ג סי' כז; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' שלד אות כז; אות חיים ושלום סי' רסג סק"ה; כורת הברית סי' רסג סקי"ג; זוכר הברית סי' טז סי"ב; שו"ת לבושי מרדכי מהדו"ת חיו"ד סי' קסב; הגרי"א הענקין קול תורה שנה יז, טבת-שבט תשכ"ג; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' כט אות ד;
[275] חזו"א שבת סי' סב סקכ"ז, ויו"ד סי' קנד אות ג. ומקורו באור זרוע הל' מילה סי' צח אות ב, וכן משמע מתשובות הגאונים שערי צדק שער ה סי' יב. וחיזק דעת החזו"א הגרי"י קניבסקי, הובאו דבריו בס' אוצר הברית ח"ב קונ' הטפת דם ברית עמ' שמט-שנח;
[276] כדי לצאת ידי חובת שיטת החזו"א ושיטת האב"נ וסיעתם;
[277] הגרש"ז אויערבאך, והגרי"ש אלישיב, הובאו דבריהם בס' אוצר הברית ח"ב קונ' הטפת דם ברית עמ' שמט; שו"ת תשובות והנהגות, ח"א סי' תרטו. ולכאורה קשה על דבריהם משיטת שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סוסי' רמ, שבכל מקרה שדעת רוב הפוסקים שאין צורך להטיף – אסור להטיף דם ברית מחשש איסור חבלה, וכאן דעת רוב הפוסקים כשיטת האב"נ, ואם כן לכאורה שייך איסור חובל בהטפה השניה, שלשיטת האב"נ אין היא מעלה ולא מורידה, וצ"ע. וראה עוד בשו"ת וישב משה ח"א סי' פב. וראה בס' מנחת אשר, בראשית, סי' יח, בעניין איסור חובל במילה שאינה מחוייבת;
[278] מאירי שבת קלה א;
[279] אות חיים ושלום סי' רסג סק"ה; זכרון מרדכי, הובאו דבריו באנציקלופדיה תלמודית, כרך ט, ע' הטפת דם ברית, הע' 56. וראה בס' אוצר הברית, ח"ב קונ' הטפת דם ברית, עמ' שמט, שכשהגיע מעשה לידו להטיף דם ברית בפני בי"ד של שלושה מגדולי ישראל, הקפידו לראות בעינם דם כלשהוא שהוטף;
[280] חזו"א או"ח סי' סב סקכ"ז, ויו"ד סי' קנד אות ג. ומקורו באור זרוע הל' מילה סי' צט;
[281] שו"ת מהרש"ם ח"ד סי' קכ; כורת הברית סי' רסג סק"ב. אמנם בספר הברית, עמ' קיג, העיר שכיום לא נמנעים מלקחת דם בתינוקות צהובים, ולמעשה בודקים את הצהבת, היינו רמת הבילירובין, דווקא בתינוקות צהובים, ולמה יהא אסור להוציא טיפת דם לקיום מצות הטפת דם ברית;
[282] שבת קלג ב; רמב"ם מילה ב ג; טושו"ע יו"ד רסד ה;
[283] ראה ר"ן שבת קלג ב; כס"מ מילה ב ו; רמ"א יו"ד רסד ה. בענין הסרת ציצין בשבת – ראה בס' אוצר הברית ח"ב פ"ט סי' ט;
[284] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' קכ;
[285] שבת קלז א-ב;
[286] ראה שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' רמו;
[287] שיטת רי"ף, רמב"ם, רא"ש, וטור – כפי שכתב בדעתם ביד קטנה על הרמב"ם הל' מילה במנחת עני סק"ל;
[288] ראה אוצר הברית ח"ב פ"ט סי' ט ס"ב;
[289] רש"י שבת קלז א ד"ה עטרה; חכם ספרדי, הובא בב"י יו"ד סי' רסד; ש"ך יו"ד סי' רסד סק"ט, בשם הב"ח והדרכי משה; דרישה אבהע"ז סי' ה סק"ב; ט"ז יו"ד סי' רסד סק"ח (וראה מה שכתב בשיטתו בשו"ת אבני נזר חיו"ד סי' שלו סק"א); חכמת אדם קמט טו; שו"ת צמח צדק (לובביטש) חיו"ד סי' רב; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' שלה-שלז; שו"ת צור יעקב סי' קמב; ערוה"ש יו"ד רסד כא; שו"ת בית שלמה חיו"ד סי' קטו-קיז;
[290] תבואות שור, שבת דקל"ז; שו"ת שארית יהודה, בשם אחיו בעל התניא; שו"ת מהרי"א אסאד חיו"ד סי' רנה; שו"ת בית יצחק חיו"ד ח"א סי' צב; שו"ת מהרשד"ם חיו"ד סי' עה. וראה בנחל הברית סי' א סקי"ג, ובשו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' קא, בשיטת החת"ס;
[291] שו"ת צפנת פענח ח"ב סי' ל; שו"ת מלמד להועיל חיו"ד סי' פו; שו"ת דעת כהן סי' קנב; הגרח"ע גרודזנסקי בהסכמתו לשו"ת חיי עולם נטע, והובא גם בשו"ת שרידי אש ח"ב סוסי' קג. וראה בשו"ת חיי עולם נטע סי' כו, שהתיר לקבל גר כזה בטבילה בלבד, ונגד זה יצא בעל האחיעזר בהסכמתו; שו"ת הר צבי חיו"ד סי' רכ; שו"ת משברי ים לאאמו"ר סי' ג. וראה עוד בס' פנים יפות, פר' נצבים; שו"ת משפטי שמואל (ורנר) סי' א; שו"ת קובץ תשובות סי' קו אות ב;
[292] שו"ת שרידי אש ח"ב סי' קג;
[293] דרך פיקודיך מ"ע מילה, חלק הדיבור אות ל; שו"ת הלל אומר חיו"ד סי' קלה. וראה עוד בשו"ת שרידי אש ח"ב סי' קג;
[294] ב"י יו"ד סוסי' רסו, בשם הגאונים; שו"ע יו"ד רסח ט; רמ"א יו"ד רסג ה; ט"ז יו"ד סי' רסג סק"ג; שו"ת מעיל צדקה סי' יד; שו"ת שאגת אריה סי' מט; שו"ת שרידי אש ח"ב סי' קג; שו"ת חמדת צבי ח"ד סי' נ. וראה עוד שו"ת משנה הלכות ח"ט סי' קנו; שו"ת קובץ תשובות סי' קז;
[295] שו"ת דעת כהן סי' קמט; שו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר סי' רכט;
[296] שו"ת מהרש"ם ח"ו סי' צג. וראה בשו"ת שאגת אריה סי' מט, שהוא מחלוקת הרמב"ם ורש"י;
[297] שו"ת שואל ומשיב ח"ד סי' קז; שו"ת מחנה חיים ח"ג סי' ח. וראה עוד בנידון בשו"ת נובי"ת חאבהע"ז סי' מב; מנ"ח מ' ב, אות יב;
[298] שו"ת הרמב"ם (בלאו) ח"א סי' קמח, ובשו"ת פאר הדור לרמב"ם סי' ס, ובאגרות הרמב"ם (הוצאת יצחק שילת), כרך א עמ' ריג ואילך, באגרת תשובותיו לתלמידי ר' אפרים (וראה בשיטת הרמב"ם – בשו"ת נובי"ת חאבהע"ז סי' מב, מבן המחבר, שו"ת הר צבי חיו"ד סי' רעו, ובמאמרו של הרב מ.צ. נריה, תחומין, יא, תש"נ, עמ' 275 ואילך); ש"ך יו"ד סי' רסג סק"ט; שו"ת משפטי עוזיאל חיו"ד סי' מה; שו"ת יביע אומר ח"ב חיו"ד סי' יט. וראה עוד במנ"ח מ' ב אות יב (בהוצאת מכון ירושלים), ובסוף מ' ב, מבן המחבר;
[299] ע"ז כו ב;
[300] בענין מילת קראים נחלקו הפוסקים – ראה שו"ת הרמב"ם סי' שעא; שו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תשצו; שו"ת זקן אהרן סי' כט; זכרון ברית לראשונים, עמ' 195; ש"ך יו"ד סי' רסו סקי"ז; שו"ת יביע אומר ח"ז חיו"ד סי' כד; ילקוט יוסף שובע שמחות ח"ב הל' מילה פט"ו סק"ה;
[301] רמ"א יו"ד רסח ט; ש"ך שם סקי"ט; שו"ת מעיל צדקה סי' יד; שו"ת הר צבי חיו"ד סי' רטו. וראה ש"ך יו"ד סי' רסג סק"ח;
[302] שבת קלד ב; רמב"ם מילה ב ח, ושבת ב יד, וראה בתשובות הרמב"ם סי' לג; סמ"ג עשין כח; טור או"ח שלא;
[303] ב"י או"ח סי' שלא; שו"ע או"ח שלא ט;
[304] מ"ב שם סקל"א;
[305] רמ"א או"ח שלא ט. וראה גם בתוס' רי"ד שבת שם; שבלי הלקט, הל' מילה סי' ב; זכרון ברית לראשונים, עמ' 33. וראה באריכות מאמרו של מ. הלפרין, ספר רפאל, תש"ס, עמ' קסא ואילך, בהסבר הסיבה הרפואית להרחצת האיבר במים חמים לאחר המילה, ובהבדל הרפואי במחלוקת שבין המחבר והרמ"א, עיי"ש;
[306] יבמות מז ב; רמב"ם איסורי ביאה יד ה; טושו"ע יו"ד רסח ב;
[307] שבת קלג א; רמב"ם מילה ב ו; טושו"ע או"ח שלא א, ויו"ד רסו ב;
[308] ראה שו"ת רשב"ש סי' פט; ספר המנהיג סי' קכט;
[309] אור זרוע הל' מילה סי' קז; דרכי משה יו"ד סי' רסד אות א, בשם האו"ז; ריקאנטי סי' תקצב; ש"ך חו"מ סי' שפב סק"ד; מגדל עוז להריעב"ץ נחל ג אות ה; חכמת אדם קמט א; דרך פיקודיך, מ"ע ב, חלק הדיבור סק"ד. וראה בקצוה"ח סי' שפב סק"ב. וראה עוד בשו"ת תשובות והנהגות, ח"א סי' תקפט;
[310] פחד יצחק ע' מוהל (ב); תבואות שור יו"ד סי' כח; ביאור הגר"א יו"ד סי' רסה סקל"ה; פרמ"ג יו"ד סי' כח בשפ"ד סקי"ד, ובמשב"ז סק"ח; שו"ת כתב סופר חיו"ד סי' קכא; שו"ת בית אפרים חחו"מ סי' סז; שו"ת אבני נזר חיו"ד ח"ב סי' שיט, והוכיח כן משו"ת מהר"ח או"ז סי' יא. וראה בס' אוצר הברית ח"א פ"ג סי' ג הע' ה, בדחיית נימוקי האוסרים;
[311] כרתי ופלתי סי' כח סק"ג; מקנה קידושין כט א; שו"ת חת"ס חאו"ח סי' קנט. וראה עוד בנידון בשו"ת פרי יהושע סי' כד; שו"ת בית הלוי ח"א סי' י; אות חיים ושלום סי' רס סק"א; ספר הברית סי' רס, בביאורים אות ו. וראה עוד באוצר המכתבים (משאש) ח"א סי' שסד (ס);
[312] ברכ"י יו"ד סי' רסד;
[313] שו"ת יד אליהו סי' נא; קצוה"ח סי' שפב סק"ב;
[314] עיקרי הד"ט, הל' מילה; ס' אות חיים ושלום סי' רס סק"א;
[315] קצוה"ח שם;
[316] ערוה"ש יו"ד רס א. וראה בחיי אדם סח ז; אות חיים ושלום סי' רס סק"א;
[317] שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' רלט;
[318] וראה בנשמת אברהם חיו"ד סי' רס סק"א, שהסתפק הגרש"ז אויערבאך, אם יש מצווה באב למול את בנו גם כשגורם יותר צער מאשר מוהל מומחה, ולפי דברי המהר"ם שיק הנ"ל לכאורה נפתר הספק;
[319] פרמ"ג יו"ד סי' כח במשב"ז סק"ח;
[320] ראה אות חיים ושלום סי' רס סק"א; ברית אבות סי' א אות י;
[321] רמב"ם מילה ב א; טושו"ע יו"ד רסד א. וראה להלן מי הם הפסולים למול;
[322] טושו"ע שם. וראה בשו"ת בית יעקב סי' קד, הובאו דבריו בפת"ש שם סק"ג;
[323] שו"ת רשד"ם חיו"ד סי' רלט. וראה בס' אוצר הברית ח"א פ"ג סי' ו ס"א, עוד פרטים בדיני קדימה של מוהלים לפי תכונותיהם וקרבתם לנימול;
[324] מהרי"ל הל' מילה; רמ"א יו"ד רסד א. וראה בלבוש שם; שולחן גבוה שם סקי"ב; פחד יצחק ע' מוהל;
[325] ראה אות שלום סי' רסד אות ו, ושו"ת מנחת אלעזר ח"ו סי' כז, בשם מהרצ"א מדינוב והגר"ח מצאנז;
[326] שערי הלכה ומנהג, ח"ג סי' צז, בשם הצמח-צדק מלובביץ;
[327] שו"ת תשובות והנהגות, ח"א סי' תקפה;
[328] ראה הרפואה והיהדות, עמ' 238. בקדמוניות היהודים ספר כ, 4, 2, מופיע רופא כמוהל. וראה בשו"ת המצרף סי' כג, שמזכיר רופא המשמש כמוהל בעיר ווינה בשנת תקעה/ 1815; ובשו"ת חיים ביד סי' קכד מזכיר רופא-מוהל בעיר סמירנא. וראה לעיל, שבדרך כלל בש"ס המושג רופא מתייחס למוהל, ואולי הוא רמז, שבימי חז"ל היה הרופא גם המוהל, וי"ל;
[329] ראה אות חיים ושלום, עמ' רסה;
[330] ראה הרפואה והיהדות, עמ' 239, הע' 14;
[331] שו"ת כתב סופר חיו"ד סי' רמח; שו"ת מחזה אברהם ח"ג חיו"ד סי' נו;
[332] ראה זכר דוד, מאמר א דקל"ו – 'ילמדו המוהלים דיני המילה והלכותיה, ובפרט אופן עשייתה, למען שלא תצא תקלה מתחת ידם וכו', ומי לנו שופך דמים יותר גדול ממוהל הניגש למול בני ישראל, ואינו יודע בין ימינו לשמאלו וכו';
[333] ספר הזכרונות, סי' תתקנ;
[334] מגדל עוז להיעב"ץ. ועיי"ש שהאריך בדבר זה;
[335] ראה הרפואה והיהדות, שם;
[336] ע"ז כז א; מנחות מב א – מחלוקת; רמב"ם מילה ב א; טושו"ע יו"ד רסד א. וראה עוד בשאילתות, שאילתא י, ובהעמק שאלה, שם; שו"ת אור זרוע ח"ב סי' נג, וסי' קז; שו"ת שאגת אריה סי' נד; מנ"ח מ' ב אות יד (בהוצאת מכון ירושלים);
[337] רי"ף שבת סופי"ט;
[338] ראה קובץ על הרמב"ם מילה שם;
[339] שו"ת הר צבי חיו"ד סי' רח;
[340] רמב"ם ושו"ע שם. וראה בשו"ת הר צבי חיו"ד סי' רט;
[341] ראה לעיל;
[342] שו"ת בית יעקב סי' קד; שו"ת זקן אהרן, סי' נה; שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' קא;
[343] שו"ת אחיעזר ח"ג סי' כז;
[344] שמות ד כה;
[345] שבת קלד א. אמנם ראה בש"ך יו"ד סי' רסג סק"ב, שפירש שהאשה נתנה למול את בנה. וראה עוד בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' קנד;
[346] ספר המכבים ב, ו י; קדמוניות היהודים ספר יב, ה ד;
[347] ע"ז כז א;
[348] שאילתות, שאילתא לט; רמב"ם מילה ב א; מרדכי שבת סי' תסח; שו"ע יו"ד רסד א; ר' יעקב הגוזר, זכרון ברית לראשונים, עמ' 58; הריקאנטי סי' תקצה;
[349] תוס' ע"ז כז א ד"ה אשה; סמ"ק סי' קנז; כלבו סי' עג; ב"ח יו"ד סי' רסד; רמ"א שם א, וראה מה שכתבו בשיטתו, בש"ך שם סק"ב, ובביאור הגר"א סק"ו; אות חיים ושלום עמ' רסב;
[350] רי"ף ור"ן שבת סופי"ט; שאילתות שאילתא י; בה"ג הל' מילה; שו"ת אור זרוע ח"ב סי' צז; פחד יצחק, ע' מילה (א);
[351] אבן יעקב למס' חגיגה, שו"ת סי' טו, בשם בעל צפנת פענח;
[352] אבן יעקב שם, וכן הביא שם בשם הגר"מ פיינשטיין. וראה בס' חוקת הגר לאאמו"ר פט"ו ס"י;
[353] אוצר הברית ח"ב פי"א סי' ג ס"ד ובהע' ו;
[354] ראה בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' עח;
[355] תוס' ע"ז כז א ד"ה איכא. וראה באור זרוע הל' מילה סי' צז, הובא בדרכי משה יו"ד סי' רסד סק"ב, שהסתפק אם מומר יכול למול, או שדינו כגוי;
[356] שו"ת רעק"א סי' רסד, ובהגה' רעק"א יו"ד סי' רסד ס"א; שו"ת חת"ס חחו"מ סי' קלד (אך ראה חי' החת"ס גיטין כג ב); שו"ת שאגת אריה סי' נד; שו"ת מלמד להועיל חיו"ד סי' פ; שו"ת הגרי"א הרצוג חיו"ד סי' פה, ועיי"ש שהסתפק בשאלה מי יברך את ברכות המילה במקרה כזה; שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קמו; שו"ת תשובות והנהגות, ח"א סי' תעא. וראה בשו"ת מחנה חיים ח"ב סי' כ. וראה בשו"ת ממעמקים ח"א סי' ח, שאלה שהיתה בגטו קובנה בזמן השואה, שצעיר יהודי ביקש שימולו אותו, והיה רק רופא מחלל שבת בפרהסיא, והתיר משום שעת הדחק;
[357] רמ"א יו"ד רסד א; אורחות חיים סי' שלא סוסק"י; דרך פיקודיך מילה אות ח; אות חיים ושלום סי' רסד סק"ד; שו"ת  מנחת יצחק ח"ד סי' קא;
[358] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' עח;
[359] הגרי"ד סולובייציק, בהסכמת אביו הגר"מ, הובא בס' נפש הרב, עמ' רמג;
[360] אבן העוזר יו"ד סוף הל' מילה, הובא בפת"ש יו"ד סי' רסד סק"ז;
[361] ביאוה"ל סי' שפה ס"ג;
[362] שו"ת שבות יעקב ח"ג חאו"ח סי' כה; שו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' קנא; שו"ת חכם צבי סי' סט; שו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סי' קנג;
[363] תוס' מגילה ד ד ד"ה ויעבירנה;
[364] טושו"ע יו"ד רסו ז;
[365] שו"ת חת"ס ח"ו סי' ק. וראה עוד במחלוקת השו"ת נובי"ת חאו"ח סי' כב, והשו"ת שאגת אריה סי' נט בעניין מילה בשבת על ידי שני מוהלים. וראה בנידון בשו"ת ציץ אליעזר ח"כ סי' טו אות ב;
[366] ב"ח יו"ד סי' רסו;
[367] ערוה"ש יו"ד רסו טז;
[368] שו"ת חת"ס שם;
[369] בינה לעתים להגר"י אייבשיץ יו"ט ב ד, הובא בפת"ש יו"ד סי' רסו סק"ו; ברכ"י יו"ד שם, בשיורי ברכה;
[370] שו"ת חיים שאל ח"א סי' נח-נט;
[371] שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' לו;
[372] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשו"ת יחל ישראל ח"א סי' כד;
[373] ראה בפירוש אור החיים עה"ת, ריש פר' תזריע, שהערלה נוצרה כתוצאה מחטא עץ-הדעת;
[374] סוטה י ב, ושם יב א; אבודר"נ ב; בראשית רבה, פד, ו; שמות רבה, א כט; דברים רבה, יא, ו; תנחומא נח ה; מדרש שוחר טוב, תהלים ט. וראה במדרשים שם, שמנו מספרים שונים של הנולדים מהולים, ומדרשים חלוקים הם – ראה תו"ש שמות פ"א אות יז;
[375] ב"ח יו"ד סי' רסד; שו"ת ב"ח הישנות סוסי' קכ. וראה עוד בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' רמח;
[376] שו"ת ב"ח שם; אות שלום סי' רסג אות ו; שו"ת מנחת יצחק ח"ז סי' כו;
[377] ב"ח יו"ד סי' רסד; בית מאיר או"ח סי' שלא; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' רמח; מ"ב סי' שלא סקט"ו;
[378] כורת הברית סי' רסג סקי"א. ולענין שבת, אם מלים אותו במצב זה, נחלקו האחרונים – ראה מג"א סי' שלא סק"ג; רב שו"ע או"ח שלא ו. וראה עוד בנידון בשו"ת מהר"ם פאדווה סי' כא; שו"ת בנין ציון ח"א סי' פו; שו"ת טוטו"ד מהדו"ק חיו"ד סי' רכג; שו"ת צמח צדק חיו"ד סי' רב;
[379] שבת קלה א;
[380] רש"י שבת קלה א ד"ה אנדרוגינוס;
[381] פרויס עמ' 246; אות חיים ושלום סי' רסג סק"ד. אך בפחד יצחק אות מ' ערך מילה (כד), הביא תיאור של כמה תינוקות, שהוא עצמו ראה והשתתף במילתם, שנולדו מהולים ממש;
[382] כורת הברית סי' רסג סקי"א; אות חיים ושלום סי' רסג סק"ד; אוצר הברית ח"ב פ"ט סי' ג ס"ז;
[383] שד"ח מערכת מ"ם כלל קד אות ו; זוכר הברית סי' טז סקי"ד; שו"ת מהרש"ם ח"ד סי' קכ; שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' רמא; שו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' קלא סקי"ב; הגרי"י נויבירט, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' רסג סוסק"ח;
[384] הגרש"ז אויערבאך, והגרב"צ אבא שאול, הובאו דבריהם בנשמת אברהם חיו"ד סי' רסג סוסק"ח;
[385] יבמות עב א; ירושלמי יבמות ח א; רמב"ם תרומות ז יא; רדב"ז, תרומות שם; מאירי יבמות שם; קרן אורה יבמות שם; ערוך השולחן העתיד סי' עד ס"י;
[386] שבת קלה ב;
[387] רש"י שבת קלה ב ד"ה שתי עורות, בפירוש א, וכן כתב ביבמות עב סוע"א; מג"א סי' שלא סק"ד. וראה מאירי שבת שם, מה שהקשה על פירוש זה. וראה בשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' לב; שו"ת נחלת בנימין סי' ה בביאור המציאות. וראה אות שלום סי' רסו אות ז, תיאור של שתי עורלות;
[388] רש"י שם, פירוש ב;
[389] שבת קלה ב, מחלוקת; ב"י יו"ד סי' רסב. בטעם איסור המילה בשבת – ראה מאירי שבת שם; לבוש או"ח סי' שלא; צפנת פענח מילה א א; מ"ב סי' שלא סקי"ח; שו"ת זכר יצחק סי' א. וראה בצפנת פענח על הרמב"ם מילה א א, שמצות מילה מקיימים בכריתת ערלה אחת, אך הוא עדיין נקרא ערל כל עוד לא כרת את שתי הערלות. וראה במפענח צפונות פ"ו סי' כד;
[390] למעט תיאורו של הרא"ש, הובא בב"י אבהע"ז סי' ה;
[391] ואגב, מבחינה רפואית אין מצבים אלו מסכנים את החיים כלל, ודלא כמבואר בשו"ת חת"ס ח"ו סי' סד, עיי"ש מה שהביא בנידון, אלא שהמצב איננו מאפשר השתנה והזרעה כראוי;
[392] ראה שו"ת חת"ס ח"ו סי' סד; שו"ת חבצלת השרון ח"ב חאבהע"ז סי' יב-יג; שו"ת תורת חסד חאבהע"ז סי' לח;
[393] הרב י. גליקמן, נועם, יח, תשל"ה, עמ' נב ואילך; שו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' נא;
[394] שו"ת הגרי"א הרצוג חיו"ד סי' פא אות ב, וסי' פב;
[395] שו"ת חלקת יעקב ח"ב סי' כ-כא, וח"ג סי' לו-לז; שו"ת לב אריה ח"א סי' מא; שו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' נא; שו"ת באהלה של תורה, ח"א סי' לה. וראה עוד בנידון מילה בהיפוספדיאס בשו"ת שבט הלוי ח"ח סוסי' רטז;
[396] י.ד. ויסברג, אסיא, ג, תשמ"ג, עמ' 389. אמנם בדרך זו נשארים ציצין, אך מביא הסכמתם של הפוסקים הגר"פ אפשטיין, הגרי"י ווייס, הגרש"ז אויערבאך, והגרי"ש אלישיב, שבמקרה כזה יש לסמוך על שו"ת דברי חיים ח"ב סי' קיד-קיח, ולמול כך לכתחילה בלי לחתוך את כל הערלה. וראה שו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' נא, שאף הוא הסכים  להצעה זו. וראה בשו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' לו, שהציע באופן דומה, עיי"ש. וכן ראה שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' קמח אות ג. לעומת זאת, ראה מאמרו של הרב י.ד. בלייך, אור המזרח, כט, תשרי-טבת תשמ"א, עמ' 103 ואילך, שהצעה זו טובה רק במיעוט המקרים. וראה שם, שהציע דרך חילופית, שעיקרה לחבר את הערלה לגוף איבר המין בעת התיקון הפלסטי, ולהשאיר את כל העטרה גלויה;
[397] שו"ת באהלה של תורה, ח"א סי' לה. וראה גם בשו"ת תשובות והנהגות ח"ד סי' רכז;
[398] שו"ת עצי הלבנון סי' סא; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' שכא; שו"ת תירוש ויצהר סי' צז, וסי' קכז;
[399] שו"ת מהרש"ם ח"ה סי' ז; זוכר הברית סי' י סכ"א; שו"ת נפש חיה חיו"ד סי' עד;
[400] הגרי"י נויבירט, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' רסב סק"ז2;
[401] שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' שכא; שו"ת דברי מלכיאל ח"ה סי' קמח; שו"ת תירוש ויצהר סי' צז, וסי' קכז; שו"ת עצי לבנון סי' סא; שו"ת אבן שוהם חיו"ד סי' לח. ומה שכתב הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' רסב סק"ז3, שכוונתו להמתין עד שיסירו את הגבס, ויראו שאין צורך לחכות עוד – לא ברור מה מועיל תירוץ זה להסבר המציאות של הצורך בדחיית המילה, וי"ל;
[402] שבת קלז א; טושו"ע יו"ד רסב ב;
[403] רמב"ם מילה א יח; טושו"ע יו"ד רסג א;
[404] כך היא גירסת הבבלי שבת קלז א; יבמות עא א. אכן, לפי הירושלמי שבת י ה, ויבמות ח א – צריך להמתין שלושים יום לאחר ההבראה. וראה מה שכתב הגרש"ז אויערבאך, הובא בנשמת אברהם חיו"ד סי' רסב סק"ה, שאף על פי שבספק נפשות צריך ללכת לחומרא, אבל מכיוון שבשני התלמודים אלו דברי שמואל, יש לסמוך יותר על גירסת הבבלי;
[405] שבת שם; רמב"ם מילה א טז; טושו"ע יו"ד רסב ב;
[406] מהרי"ק שורש קמו; שו"ת אוריין תליתאי סי' עב; זכור לאברהם ח"ב חיו"ד אות מ"ם; שו"ת מחזה אברהם ח"ב חיו"ד סי' ד אות ב;
[407] שו"ת בנין ציון סי' פז. וראה עוד בשערים המצויינים בהלכה סי' קסג סקי"ג; אות שלום סי' רסב אות ה;
[408] רי"ף רא"ש ור"ח – שבת קלז א; רמב"ם שם; טושו"ע שם;
[409] שו"ת בנין ציון סי' פז. וראה מה שתמה על כך הגרש"ז אויערבאך בנשמת אברהם חיו"ד סי' רסב סק"ד;
[410] שבת קלז א; יבמות עא א;
[411] רמב"ם מילה א טז; טושו"ע יו"ד רסב ב; אור זרוע הל' מילה; ספר האשכול הל' מילה; ר"ן שבת קלז א; כללי המילה לר"י הגוזר, עמ' 46-45, בס' זכרון ברית לראשונים. וראה עוד בס' הברית סי' רסב אות' נו-נט;
[412] בה"ג הל' מילה; ראב"ד, תמים דעים סי' קעא; חי' הרשב"א יבמות ע א; שו"ת יד הלוי (במברגר) חיו"ד סי' קמא. וראה עוד בס' הברית, שם;
[413] שו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב סי' צא אות ו; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' שכו אות' ה-ו; שו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' צב אות ג;
[414] שו"ת בנין ציון סי' פז, וערוך לנר יבמות עא ב;
[415] שבת קלז א; רמב"ם שם; טושו"ע שם. וראה להלן בהגדרת המצבים הספציפיים, מה נחשב כחולה כל גופו, ומה נחשב חולה באחד מאיבריו;
[416] שו"ת מהרי"ק שורש קמו;
[417] שו"ת בשמים ראש סי' לו; שו"ת מחזה אברהם ח"ב חיו"ד סי' ד אות ב. וראה בשו"ת פאת שדך, סי' קכ;
[418] שו"ת חדוותא דשמעתתא, סי' ב. וראה בנידון בשו"ת דעת כהן סי' קלז;
[419] שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' קסו; שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קמז אות ו;
[420] ב"י, בבדק הבית יו"ד סי' רסב; שו"ת התשב"ץ ח"א סי' כא; ט"ז יו"ד סי' רסג סק"ג; שיירי כנסת הגדולה או"ח סי' שלא סק"ז; ברכ"י יו"ד סי' רסג; שו"ת רב פעלים ח"ד חיו"ד סי' כח; כף החיים או"ח סי' שלא סקל"א; שו"ת זכרון יוסף חיו"ד סי' כד; זוכר הברית סי' ו סק"ג; עיקרי הד"ט או"ח סי' כב סקל"ה; שו"ת יד הלוי חיו"ד סי' קמ; שו"ת יביע אומר ח"ה חיו"ד סי' כג;
[421] חי' רעק"א יו"ד סי' רסג, בשם בדק הבית;
[422] כל הפוסקים בהערה הקודמת;
[423] ש"ך יו"ד סי' רסו סקי"ח; מג"א סי' שלא סק"ט; אליה רבה סי' שלא סק"י; בית הלל, יו"ד סי' רסו; שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' קסו; שו"ת חכם צבי תשובות הנוספות, שאלה ט סי' יד; יד שאול יו"ד סי' רסב; גליון מהרש"א על ט"ז יו"ד סי' רסג; שו"ע הרב או"ח רמח קו"א סק"א; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' רנב (אך ראה בחי' חת"ס מגילה טז ב, וי"ל); שו"ת מהרש"ם ח"ה סי' ז; שו"ת דבר אברהם ח"ב סי' א; מ"ב סי' שלא סקל"ג;
[424] שו"ת שאילת יעבץ ח"ב סי' צה;
[425] זוכר הברית סי' ו סק"ה; שו"ת יביע אומר ח"ה חיו"ד סי' כג;
[426] ראה ברכ"י או"ח סי' רמח; שו"ת רב פעלים ח"ד סי' כח; זוכר הברית סי' ו ס"ג; שו"ת יביע אומר ח"ה חיו"ד סי' כג;
[427] ראה באוצר הברית ח"ב פ"ט סי' ו סקע"ד. וראה בנשמת אברהם חיו"ד סי' רסב סק"ג, שהגרש"ז אויערבאך כתב, שכן נוהגים למעשה;
[428] ערוה"ש יו"ד רסג ד;
[429] ראה שו"ת דעת כהן סי' קמ-קמב; זוכר הברית סי' י; אות חיים ושלום סי' רסג;
[430] המקור הוא תוספתא שבת טז ה. וראה בהרחבה בתוספתא כפשוטה, ביחס לשינויי הגירסאות במקורות השונים. וראה עוד א. שטינברג, אסיא, ד, תשמ"ג, עמ' 207 ואילך. המעשים מובאים בצורות שונות בשבת קלד א; יבמות סד ב; חולין מז א; ירושלמי יבמות ו ו; שהש"ר רבה ז ה;
[431] שבת קלז א;
[432] ירושלמי שבת י ה, ויבמות ח א;
[433] שבת שם;
[434] רש"י שבת קלז א ד"ה חלצתו;
[435] שטמ"ק שבת קלז א;
[436] ר"ן נדרים מא א ד"ה שחלצתו. וראה בספר הברית, מקור וביאור הלכה, סי' רסב אות ד – עוד ראשונים בשיטת הר"ן. ושיטה זו מתאימה יותר על פי גירסת הירושלמי המובא לעיל. וראה בירור מקיף של הפירושים השונים למצב זה בשו"ת מטה לוי ח"ב סוסי' נב; שו"ת מהר"ץ חיות סי' לט;
[437] חי' הר"ן שבת קלז א;
[438] י. לוי, נועם, יז, תשל"ד, עמ' לד ואילך; הנ"ל, המעין, תשרי תשל"ה. וראה שם, מה שכתב בהסבר ההבדלים בין הבבלי לירושלמי, אך ראה א. שטינברג, אסיא, ד, תשמ"ג, עמ' 207 ואילך, במה שקשה על הסבר זה;
[439] יבמות סד ב; רמב"ם מילה א יח; טושו"ע יו"ד רסג ב-ג;
[440] ראה התלמוד וחכמת הרפואה, עמ' 266 ואילך; פרויס, עמ' 246-245; אות ברית, עמ' 119-104; הרפואה והיהדות, עמ' 247-246, והערות שם. אך יש מי שהתנגד לזיהוי זה – ראה י. לוי, נועם, יז, תשל"ד, עמ' לד ואילך; הנ"ל, אסיא, א, תשל"ו, עמ' 296 ואילך. וראה עוד א. שטינברג, אסיא, ד, תשמ"ג, עמ' 207 ואילך;
[441] תוספתא שבת טז ה; שבת קלד א; חולין מז ב; שה"ש רבה ז ה – בשינויי גירסאות, עיי"ש. וראה רש"י שבת שם ד"ה לא איבלע; שו"ת טוטו"ד חיו"ד סי' ל; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' שכ; ראש אפרים סי' לח סקנ"ב – בהסברים פתוגנטיים, ורובם אינם מובנים לרופא בן זמננו;
[442] דברים כח כב; מל"א ח לז; ירמיה ל ו; עמוס ד ט; חגי ב יז; דבהי"ב ו כח;
[443] ראה רש"י דברים שם. אמנם בפסוק במלכים משמע שרש"י מפרשו מלשון ריקנות, ולא מלשון צבע ירוק, עיי"ש;
[444] רד"ק, ירמיה ל ו;
[445] ויקרא יג מט; ויקרא יד לז; תהלים סח יד;
[446] ראה תוס' סוכה לא ב ד"ה הירוק;
[447] ראה תו"כ ויקרא עה"פ; רמב"ם טומאת צרעת יב א; תו"ש בראשית פי"ד אות סז. ולעומתם ראה א"ע עה"פ, ואכמ"ל;
[448] חולין מז ב;
[449] סוכה לד ב;
[450] נידה יט ב; שם לג א;
[451] ע"ז לה ב;
[452] ויקרא יג מט; משנה נגעים יא ד; תוספתא נגעים א ג;
[453] היינו גרי"ן. לדוגמא – האתרוג הירוק ככרתי (סוכה לד ב), היינו ירוק, וכמבואר בתוס' שם ד"ה הירוק, ובשו"ע או"ח תרמח כא, הירוק שדומה לעשבי השדה. ואגב, ביחס לדמיון לכרתי, ראה בתוס' שם, שלפעמים פירושו ירוק, ולפעמים פירושו צהוב, ואמנם הצמח כרתי, שהוא אחד ממיני הבצל ממשפחת השומים, בשלבים הצעירים הוא ירוק, ובשלבים המבוגרים הוא צהוב. אך ראה בירושלמי סוכה ג ו, שמחלק בין ירוק שהוא ככרתן, לבין ירקרק שהוא כשעוה. ירוק במובן של גרי"ן מתאים למושג 'ירק', על שם הצבע הירוק של העשבים – ראה רש"י חולין מז ב ד"ה ירוקה, כמין עשבים; תו"ש בראשית פי"ד אות סז;
[454] יומא מג ב – צבע המחתה שבכל יום הוא זהב ירוק; חולין מז ב – במראה ירוק של הריאה, וראה בטושו"ע יו"ד לח א ובנו"כ שם; רש"י ברכות כה א ד"ה ירקון, פירש ירקון ילונציא"ה, שבלעז פירושו צהבת; וכן משמע מתוספתא נגעים א ג – ירוק, כשעווה וכחלמון (לפי גירסת הגר"א. אמנם בירושלמי סוכה ג ו, הגירסה כשעווה וכשושנת הקרמל). אכן יש שם פירוש אחר – ככנפי הטווס, וכהוצי הדקל, ולא ברור איזה צבעים אלו מייצגים. ירוק במובן של צהוב הוא כנראה המובן הקדום והיסודי של מונח זה – ראה תוס' סוכה לא ב ד"ה הירוק, ותוס' נידה יט ב ד"ה הירוק, שזהו המובן המקראי של המושג; תוספי הרא"ש נידה שם; וכן כתב אבן שושן, המילון החדש, ע' ירק;
[455] תוס' חולין מז ב ד"ה אלא;
[456] כן משמע מהמקורות המתארים את פני האדם בזמן פחד או מוות, שאז הוא מחוויר ומלבין, וכהסבר הגמ' ב"מ נח ב – כל המלבין פני חברו ברבים, כאילו שופך דמים, שהוא מחוויר כמת. ראה: ירמיה ל ו – 'ונהפכו כל פנים לירקון'; כתובות קג ב – פניו ירוקין, סימן רע לו, פניו צהובים ואדומים, סימן יפה לו (ומשמע בעליל, שירוק איננו צהוב); משנה סוטה ג ד – פניה מוריקות; ע"ז כ ב – ממנה פניו מוריקות. וראה רע"ב תענית ג ה, שהמושג ירוק יכול להתאים גם לחיוור וגם לירוק כעשב;
[457] ראה נ. שנרב, תחומין, כג, תשס,ג, עמ' 509 ואילך;
[458] התלמוד וחכמת הרפואה עמ' 231; פרויס 167-164; זוכר הברית סי' י סכ"ז. וכן משמע בתניא רבתי, נד' 1879, הל' מילה סי' צב;
[459] וראה ברש"י שבת שם ד"ה לכרכי;
[460] ראה שיטות רבות בס' אות חיים ושלום סי' רסג סק"א; ספר הברית ריש סי' רסג; ערוה"ש יו"ד רסג א. וכן דעת י. לוי, נועם, י, תשכ"ז, עמ' קסח ואילך, ולדעתו סבל התינוק של רבי נתן מצהבת המוליטית על רקע של אי התאמת הדם, ולכן היא היתה משפחתית;
[461] מגדול עוז, הבריכה העליונה, הנחל החמישי; חכמת אדם קמט ד; ברית אברהם לבעל נחל אשכול עמ' 127; זוכר הברית סי' י אות כז; שו"ת נפש חיה סי' עד; שו"ת טוב טעם ודעת מהדו"ק חיו"ד סי' רכב; שו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב סי' צא; שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' קמה, ושם ח"ה סי' יא. וראה בשו"ת שבט הלוי ח"ג סי" קמב;
[462] י. לוי, נועם, י, תשכ"ז, עמ' קסח ואילך; ע. קדר, קורות, ה, תש"ל, עמ' 69 ואילך. וראה עוד בשו"ת נפש חיה חיו"ד סי' עד;
[463] שבת קלד א; חולין מז ב;
[464] erythema neonatorum – ראה Rosner F, Am J Clin Nutr 25:626, 1972;
[465] התלמוד וחכמת הרפואה, עמ' 226 ואילך;
[466] ד. ארליך, הרפואה, עו:21. וראה מאמרו של י. לוי, אסיא, א, תשל"ו, עמ' 296, שדחה שני הסברים אלו;
[467] י. לוי, אסיא, א, תשל"ו, עמ' 296 ואילך. וראה א. שטינברג, אסיא, ד, תשמ"ג, עמ' 207 ואילך, בהע' 36, מה שיש לדחות הסבר זה;
[468] נשמת אברהם חיו"ד סי' רסג סק"ג;
[469] כך משמע שיטות הפוסקים הבאים – שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' קמה; שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פב; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו במאמרו של י. לוי, נועם, שם;
[470] רמב"ם מילה א יח;
[471] כך משמע שיטות הפוסקים הבאים – שו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סי' רמ; שו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' עד; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' שכד-שכה, וסי' של; שו"ת משפטי עוזיאל מהדו"ת חיו"ד ח"א סי' מו;
[472] יבמות סד ב;
[473] רמב"ם מילה א יח; טושו"ע יו"ד רסג ב;
[474] שו"ת כתב סופר חיו"ד סי' קיז. אך ראה בשו"ת חבצלת השרון סי' עד;
[475] ברכ"י יו"ד סי' רסג ס"ד;
[476] שו"ע יו"ד רסג ב, והוא דעת רבנו מנוח; שלטי הגבורים שבת פי"ט; ברכ"י שם;
[477] רמ"א שם, והוא דעת האגודה, שבת פי"ט. וראה בשו"ת הגרי"א הרצוג חיו"ד סי' פג; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' קנד;
[478] שו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"א סי' רלח; שו"ת כתב סופר חיו"ד סי' קיז;
[479] שו"ת חבצלת השרון ח"א סי' עו, ומהדו"ת סי' לב; שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ה סי' קה, וח"ג סי' לד; שו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' עד. וכתב שם, שאם רופא מומחה אומר שמצבו מאפשר מילה, יש להאמינו. וראה עוד במאמרו של הרב ש.א. רפפורט, הלכה ורפואה, א, תש"מ, עמ' רפג ואילך. וראה עוד פרטי דינים במתו ילדים מחמת מילה בשו"ת צפנת פענח ח"ב סי' כב-כג. על מחלות תורשתיות אחרות, דרכי העברתם, והיחס שלהם למילה – ראה ספר הברית סי' רסג ליקוטי הלכות סק"ו-סקי"ב, וסקי"ח-סקכ"ז; צימלס, עמ' 90 והע' 57; חזו"א יו"ד סי' קנד. וראה בשו"ת הגרי"א הרצוג חיו"ד סי' פג;
[480] שו"ת הר צבי חיו"ד סי' רז;
[481] שו"ת כת"ס חיו"ד סי' קיז;
[482] שו"ת תורה לשמה סי' שח; נחל הברית סי' לב סק"ג; שו"ת חיים ביד סי' עד; שו"ת משפטי עוזיאל חיו"ד ח"א סי' יב;
[483] ראה שו"ת מנחת יצחק ח"ב סי' מט. וראה בס' אוצר הברית ח"ג עמ' קב ואילך, בדיני מתו אחיו מחמת מילה;
[484] ישרש יעקב, יבמות סד ב, בשיטת התוס';
[485] רמב"ם מילה א יח; טושו"ע יו"ד רסג ב. וראה בשו"ת נובי"ת חיו"ד סי' קסה, שדעת הרמב"ם היא נגד הגמ', ולכאורה היה נראה, שמי שמתו אחיו מחמת מילה, אין למולו כלל לעולם, אך מכיוון שהרמב"ם וטושו"ע פסקו כן, מי יבוא להרהר אחריהם. וראה בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' רמה, שהוכיח את דינם של הרמב"ם ודעימיה. וראה עוד בשו"ת מהר"ץ חיות סי' לט; שו"ת כת"ס חיו"ד סי' קיז-קיח; שו"ת הרי"מ חיו"ד סי' טו; כלי חמדה, פר' לך-לך אות ד; שו"ת שרידי אש ח"ב סי' קג; שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' קכח. ומה שכתב בס' התלמוד וחכמת הרפואה, עמ' 233, להצדיק את דעת הרמב"ם, שמבחינה רפואית מחלת הדממת הופכת להיות בלתי מסוכנת אחרי גיל 22 שנה, אין לזה כל יסוד ברפואה. וראה בספרו של פרויס, עמ' 245;
[486] שו"ת מהרי"ט חיו"ד סי' לא;
[487] שו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' פט;
[488] הרב מ.ח. לאו, בס' עטרת שלמה, עמ' קמג ואילך. וראה בסוף המאמר שם, שכן גם דעת הגר"ש וואזנר;
[489] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' רסג סק"ד. וראה מה שכתב שם הגרי"י נויבירט בנידון;
[490] נשמת אברהם שם;
[491] שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' יא; הגרש"ז אויערבאך והג' רבי בן ציון אבא שאול, הובאו דבריהם בנשמת אברהם חיו"ד סי' רסב, הע' 46;
[492] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' קכא;
[493] שו"ת אגרות משה שם; שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פב סק"ד;
[494] ראה א. אידלמן, אסיא, ד, תשמ"ג, עמ' 229 ואילך;
[495] ראה במהדורה הראשונה של האנציקלופדיה ההלכתית-רפואית, נספח לכרך ד', עמ' 791 ואילך;
[496] ומה שכתב בנשמת אברהם ח"ד חיו"ד סי' רסג סק"א, איננו מובן לפי ידיעותינו הרפואיות כיום;
[497] רמב"ם מילה א יז; ראבי"ה שבת פי"ט סי' רפב; סמ"ג עשין כח; חכמת אדם קמט ד; ר' יעקב הגוזר, כללי המילה, הובא בזכרון ברית לראשונים, עמ' 56; שו"ת עצי הלבנון סי' סב; אות חיים ושלום סי' רסג סק"ב, בשם אביו בעל דרכי תשובה, שאף אם המראה הצהוב הוא רק בפנים, אסור למול, אבל אם הוא צהוב ולא צהוב ממש, והנשים ומיודעים אומרים שכך מראה בני המשפחה, יש להקל למולו ביום השמיני; שו"ת הרי"ם סי' טז; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' שכ, ושם חחו"מ סי' קכה. והיינו בהנחה ש'ירוק' פירושו צהוב;
[498] מאירי שבת קלד א;  המחבר, יו"ד רסג א; ערוה"ש יו"ד רסג ג; הגה' נימוקי רי"ב יו"ד רסג א; מנחת פתים יו"ד שם; דעת תורה יו"ד סי' לח; בית ישראל, הנדפס בסוף חכמת אדם, מביא הרבה פוסקים החולקים על החכ"א; ראש אפרים סי' לח סקל"ד וסקנ"ב; ערוה"ש יו"ד רסג ג; כורת הברית סי' רסג, בנחל ברית סק"א; שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' קמה, וח"ו סי' צב, וח"ח סי' פח; שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פב. וראה מאמרו של הגר"י קמינצקי, מוריה, קלג-קלו, ניסן תשמ"ג, עמ' קט-קי. וראה שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' צז אות יב, שהשו"ע השמיט תיבת 'ביותר' מפני שלמעשה קשה להכריע מה נקרא 'ביותר', ולכן משום חומרא של פיקוח נפש יש לדחות הברית בכל מקרה של 'ירוק';
[499] שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' קמה, וח"ו סי' צב, וח"ח סי' פח; שו"ת מנחת שלמה שם (וכן הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו במאמרו של י. לוי, נועם, י, תשכ"ז, עמ' קסח ואילך, ובמאמרו של א. שטינברג, אסיא, ד, תשמ"ג, עמ' 207 ואילך); הגרי"י נויבירט, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' רסג סק"א(א). וכן משמע משו"ת אבני נזר חיו"ד ח"ב סי' שכ, ושם חחו"מ סי' קכה, וצפנת פענח על הרמב"ם מילה א יז;
[500] שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פב. וראה בשו"ת עצי לבנון סי' סב; שו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' קלב; מאמרו של י. לוי, נועם, שם; א. שטינברג, אסיא, ד, תשמ"ג, עמ' 207 ואילך;
[501] שו"ת קנין תורה בהלכה ח"ב סי' קלז אות ג. וראה עוד שם ח"ז סי' פא, שכתב ממדינות מסויימות שדורשים פחות מ- 5 מ"ג%;
[502] שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תקפו, ושם ח"ב סי' תצ;
[503] שו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' פח; דעת הגרי"ש אלישיב למול עד רמה של 12 מ"ג%; נשמת אברהם חיו"ד סי' רסג סק"א(א), שכתב בשם הגרש"ז אויערבאך, שצריך שהצהבת תיעלם לגמרי מכל הגוף, ולא לסמוך בזה על הרופאים, וצריך שהבילירובין יהיה פחות מ- 12-11 מ"ג%, וגם שיהיה נראה בעיני המוהל שהוא לא צהוב. אך דברים אלו צ"ע, שאם הבילירובין הוא 12-11 מ"ג%, בוודאי הוא עדיין נראה צהוב קצת, ולכן שני התנאים שכתב הם סותרים אהדדי מבחינה מציאותית. ואמנם בשו"ת מנחת שלמה שם, לא הזכיר כלל את התנאי של רמת הבילירובין. כמו כן בשיחותי בע"פ עם מרן הגרש"ז אויערבאך לא הזכיר התנאי של רמת בילירובין, ויש שהעידו בשמו שגם ברמה של 13 מ"ג% אפשר למול את התינוק אם לדעת הרופאים הוא בריא;
[504] ראה שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קמח אות ב;
[505] שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' קסה; ב"ח יו"ד סי' רסג; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' שכ; ערוה"ש יו"ד רסג ג; חכמת אדם קמט ד; חסד לאברהם מהדו"ק חיו"ד סי' עט; שו"ת ברית יעקב ח"א סי' סד; מהרש"ם בדעת תורה, יו"ד סי' לח, בגילוי דעת סק"ח; המהרש"ם בקונ' דברי שלום, שבסוף ס' כורת הברית; שו"ת מהר"ץ חיות סי' לט; האדר"ת, הובאו דבריו בס' אוצרות הראי"ה, ח"ד עמ' 132; שערים המצויינים בהלכה סי' קסג סקי"ג; שו"ת שבט הלוי ח"ג סי' קמב; שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פא; שו"ת פאת שדך סי' קכ; ילקוט יוסף שובע שמחות ח"ב הל' מילה פט"ז סק"ג. וכן משמע מפורש בכמה ראשונים – חי' הרשב"א יבמות עא ב סוד"ה הערל וד"ה מהא דר"פ; כלבו סי' עג; ס' האשכול הל' מילה סי' לה; תמים דעים להראב"ד סי' קעא; מאירי שבת קלז א;
[506] שו"ת מהר"ם מרוטנברג ח"ב סי' קנה; יד קטנה על הרמב"ם מילה א יז; שו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב סי' צא; שו"ת צמח צדק החדש, פסקי הלכות, יו"ד רסי' רסגד; שו"ת טוטו"ד מהדו"ק סי' רכ (ואגב, מה שכתב שם, שאם נולד בצבע ירוק זה מראה שזה טבעו ולא מחלה, אבל אם נולד בצבע תקין ואחר כך נעשה ירוק, הרי זה מחלה, וצריך להמתין שבעה ימים, דברים אלו הם בניגוד גמור למצב הרפואי); שו"ת מטה לוי ח"ב סי' נב; שו"ת בית שערים חיו"ד סי' שמב; שו"ת יד הלוי חיו"ד סי' קמא; שו"ת חבלים בנעימים חיו"ד סי' סא; שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' קמה, וח"ו סי' צב; אוצר יד החיים אות קנז, בשם האדמו"ר ר"ש מבעלז ובשם האדמו"ר מבובוב. וכן דעת הרבנים מרדכי אליהו ונחום אליעזר רבינוביץ – ראה בס' במראה הבזק ח"ד סי' צא הע' 1. וראה בס' אות חיים ושלום עמ' רמד ואילך, שיטות שונות של הפוסקים בנידון;
[507] כורת הברית רסי' רסג; שו"ת מהר"י שטייף סי' סב;
[508] שו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב סי' צא; שו"ת לבושי מרדכי חיו"ד ח"א סי' קפ. וראה בשו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' קמה, שחלק עליהם. וראה בס' אות חיים ושלום רסי' רסג, שהבדיל בתוך שמונה הימים בין יום חול לבין שבת, עיי"ש;
[509] שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פא-פג; שו"ת משנה הלכות ח"ו סי' עט;
[510] שו"ת משנה הלכות ח"ט סי' תכא; שו"ת קנין תורה בהלכה ח"ז סי' פא, בשם רבנים גדולים בניו-יורק, שפרסמו הוראה זו בכרוזים;
[511] כן משמע משו"ת מנחת יצחק ח"א סי' פח. וראה שם ח"ו סי' צב;
[512] ההלכה במשפחה פ"כ הע' 19, ושו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תקפו. אמנם בח"ב סי' תצ כתב שהמספר הוא 16;
[513] שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' רטו; הרב ז.ש. דבורקין, הובאו דבריו בבטאון כפר חב"ד, גליון 812, עמ' 79, וזו היתה גם דעתו של האדמו"ר מ"מ שניאורסון;
[514] שו"ת תשובות והנהגות, ח"א סי' תקפו; שם, ח"ב סי' תצ;
[515] דעת הגרי"ש אלישיב; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חיו"ד סי' רסג סק"א. אמנם ראה לעיל, שהגרש"ז אויערבאך פסק להתחשב רק במראה העינים, ולא בדרגות הבילירובין;
[516] הגרי"י נויבירט, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חיו"ד סי' רסג סק"א;
[517] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם, שם;
[518] ראה בשיטות הפוסקים שהובאו לעיל;
[519] ס' זוכר הברית, עמ' 87;
[520] ראה א. שטינברג, אסיא, ד, תשמ"ג, עמ' 207 ואילך; הנ"ל, אנציקלופדיה הלכתית-רפואית, מהדורה ראשונה, כרך ד, תשנ"ד, עמ' 791 ואילך. וראה ילקוט יוסף שובע שמחות ח"ב הל' מילה פט"ז סק"ג. וראה לעיל;
[521] ס' שבת שבתון סקי"א(ב);
[522] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם, שם;
[523] והיינו לשיטות הפוסקים שקבעו ערכים מוגדרים של בילירובין לצורך קיום הברית – ראה לעיל;
[524] הגרא"י וולדינברג, הלכה ורפואה, א, תש"מ, עמ' רפא-רפב;
[525] הרב ד. לאו, תחומין, יט, תשנ"ט, עמ' 335 ואילך; הרב מ.ש. כהן, עטרת שלמה, ח"ד, תשנ"ט, עמ' קלח ואילך;
[526] הרב כהן, שם. והסברה להקל ביום-טוב יותר מאשר בשבת הוא מדין 'מתוך', עיי"ש;
[527] שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פג; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' קכא. ואגב, מה שכתב שם שמדובר ב'בלו בייביס', היינו תינוקות כחולים, לא דק, והכוונה לתינוקות צהובים;
[528] כן משמע מדברי הגרי"י נויבירט, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' רסב סק"ו(4);
[529] שבת קלז א; רמב"ם מילה א טז; טושו"ע יו"ד רסב ב. וראה בשו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' קלא סק"ה;
[530] הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בס' אוצר הברית ח"ג עמ' קלט הע' יט;
[531] הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בס' אוצר הברית ח"ג פ"ב סי' ב, הע' י;
[532] שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פב סק"ה;
[533] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חיו"ד סי' רסב סק"א;
[534] זוכר הברית סי' י סק"א;
[535] שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פב סק"ה; הגרש"ז אויערבאך והג' ר' בן ציון אבא שאול, הובאו דבריהם בנשמת אברהם חיו"ד סי' רסב סק"ו(3);
[536] הגרש"ז אויערבאך, שם;
[537] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חיו"ד סי' רסב סק"א;
[538] שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פב סק"ג, וסי' פג, ושם חכ"א סי' סד אות ד; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חיו"ד סי' רסב סק"א. ויש לעיין במצב הקורה לעתים, שמתחילים בטיפול אנטיוביוטי בגלל חשד למחלה זיהומית, ומכיוון שלוקח יומיים לברר את התרביות, ממשיכים לטפל לפחות פרק זמן זה. לאחר מכן יש שמתברר למפרע שלא היה זיהום – האם יש להתייחס אליו כחולה, למרות שהתרביות היו שליליות, שהרי היה משהו שהעלה את חשדם של הרופאים למחלה, או מכיוון שהתברר שלא היה חולה, אין דינו כחולה כלל, וי"ל;
[539] שו"ת משנה הלכות תניינא ח"ב סי' קסט;
[540] זוכר הברית סי' י ס"י; שערים המצויינים בהלכה סי' קסג סקי"ג, בשם מהרי"א. וראה מאמרו של הרב י. אריאל, תחומין, כ, תש"ס, עמ' 339 ואילך;
[541] שו"ת דובב מישרים ח"א סי' סא; אשל אברהם (ניימרק) סי' כב, ובשם החזו"א; דרכי חיים ושלום סי' תתצב; שו"ת שבט סופר חאו"ח סי' לא; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' קכא; שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פב סק"ו; ההלכה במשפחה פ"כ הע' 21, בשם החזו"א, ובשו"ת תשובות והנהגות, ח"א סי' תקצא;
[542] אות שלום סי' רסב אות ח;
[543] הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בס' אוצר הברית ח"ג פ"ב סי' ב הע' כה;
[544] ראה א. אידלמן, אסיא, ד, תשמ"ג, עמ' 229 ואילך; א. שטינברג, אסיא, שם, עמ' 207 ואילך;
[545] מהר"ם מרוטנברג, פסקים ומנהגים (כהנא), סי' רז;
[546] הג' יד שאול יו"ד סי' רסו ס"א. וראה באריכות בשלטי גבורים על הרי"ף, שבת דקל"ה ע"א, בדין מילת הנולד לשמונה;
[547] ראה ס' הפרנס סי' רצ; נימוק"י, יבמות ריש פרק הערל; שו"ת יד הלוי ח"ב סי' מז; שו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סי' רנד;
[548] שו"ת פאת שדך סי' קכא;
[549] דרכי חיים ושלום סי' תתצד, ואות שלום סי' רסב אות ט, והביא שם מס' כורת הברית שהוא בעל הדעה לדחות את הברית;
[550] ערוה"ש יו"ד רסב יא;
[551] שבת קט א; ע"ז כח א; רמב"ם שבת ב ה; טושו"ע או"ח שכח ו;
[552] הגרי"י נויבירט, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' רסב סק"י;
[553] שו"ת יד יצחק חלק ב' סימן רלב;
[554] שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פג; שו"ת פאת שדך סי' קכא;
[555] שו"ת מנחת אלעזר ח"ז סי' לד;
[556] שו"ת ציץ אליעזר שם. ויש לעיין לשיטה זו, כשהשיתוק לא חולף כליל, כפי שקורה באחוז מסויים של התינוקות, מתי ימולו אותו, וכמה לחכות עד שיתברר שהמום יחלוף או לא יחלוף, כאשר ברור מבחינה רפואית, שעצם הברית לא תזיק לתינוק;
[557] שו"ע יו"ד רסב ב;
[558] רמ"א שם. וראה בס' הברית סי' רסב אות' נו-סא, בשיטות הראשונים בנידון. מבחינה רפואית יתכן לומר, שהרמ"א מדבר בדלקת לחמיות זיהומית, או בדלקת הקרנית, בעוד שהמחבר מדבר בדלקת לחמיות תגובתית (אלרגית או כימית), או וירלית, וי"ל;
[559] שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פב סק"ז;
[560] שו"ת דעת כהן סי' קלז; שו"ת ציץ אליעזר שם;
[561] הגרח"פ שיינברג, מוריה, ז, תמוז תשמ"ב. וראה עוד בגדרים השונים של מחלות עינים בתינוק ומילה בשו"ת ציץ אליעזר חכ"א סי' סד אות' א-ג;
[562] שו"ת תשובות והנהגות, ח"ב סי' תצא;
[563] שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' יא אות ב;
[564] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם יו"ד סי' רסב סק"ח; שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פב סק"ז, ושם חכ"א סי' סד אות ה;
[565] שו"ת אבן ישראל ח"ח סי' סה;
[566] שו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' קלא סק"ה;
[567] שו"ת דברי מלכיאל שם;
[568] יחוסי תנאים ואמוראים, עמ' 303;
[569] שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' רמג; שו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סי' רנב;
[570] תוס' רי"ד שבת קלו א; שבלי הלקט הל' מילה סי' א; זוכר הברית סי' ז סקכ"ו; שו"ת חת"ס ח"ו סי' סד; שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' יא; שם ח"ז סי' פח; ספר הברית סי' רס אות נט. וראה עוד בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' פב;
[571] שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' קסה. וראה בשו"ת בנין אב ח"א סי' מא;
[572] ס' ליקוטי סופר, מצות מילה, סוג חרש ושוטה;
[573] כלי חמדה, פר' לך-לך; שו"ת מנחת יצחק ח"ז סי' פח; ס' הברית סי' רס אות נט, בשם הגר"מ פיינשטיין. וראה בס' ועלהו לא יבול ח"ב עמ' קלו-ז, שכתב בשם הגרש"ז אויערבאך שיש למול בזמנו תינוק עם טריזומיה 18, אף שתוחלת חייו פחותה מי"ב חודש, ואף שכל זמן שיחיה יהיה מפגר קשה;
[574] שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' יא. וראה במאמרו של י. לוי, אסיא, א, תשל"ו, עמ' 304 ואילך, על אי-דיוקים במציאות הרפואית כפי שמתוארים בתשובה זו, אך להלכה הדברים נכונים;
[575] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' רסב סק"ו(2);
[576] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' רסב סק"ו2.

powered by Advanced iFrame free. Get the Pro version on CodeCanyon.