בדין חלול שבת עבור חולה
בדיני חילול שבת עבור חולה
הרב יצחק שיף
האם רצוי לעבור על איסור קל שאינו לצורך ריפוי החולה, במטרה למנוע איסור חמור?
רופא אשר נאלץ לחלל שבת מתוך איומים
שאלה: רופא אשר נמצא תחת איומים של מות, ודורשים ממנו בשבת לבצע ניתוח אשר מצד דיני התורה אסור לעשותו בשבת (כגון שהיה בו רק סכנת איבר, ואסור לעבור איסור דאורייתא להצילו, כל שאין בזה סכנת נפש), ויש באפשרותו של הרופא להינצל ע"י חלול שבת קל יותר כגון כיבוי החשמל, או קריאה לעזרה במכשיר חשמלי וכדו', האם מותר לו או לאחר לעשות כן אע"פ שאין הם אנוסים על האיסורים הללו, או שיבצע את הניתוח מחמת פקוח נפשו.
תשובה: במנחת חינוך מצוה רצ"ו נסתפק במי שאנסו אותו לאכול נבילה שדינו יעבור ולא יהרג, אמנם יכול הוא לאכול דבר שאיסורו קל יותר, כגון פירות שביעית וג"כ יתפייס בזה האנס, האם חייב להציל עצמו באיסור הקל להימנע מן האיסור החמור, או שנאמר שכיון שהאנס אנסו רק על החמור, א"כ באיסור אחר – הרי זה כעובר מרצון. ולמד דין זה מן הראב"ד שהובא לעיל, ששוחטין לחולה בשבת ולא מאכילין אותו נבילה, כי רק האיסור העומד בפניו, הוא שהותר, ולא איסור אחר. והר"ן שם חולק על הראב"ד וסובר שיש לחזר אחר האיסור הקל אפילו שלא עומד בפניו – ותלה המנחת חנוך שאלה זו במחלוקת הראב"ד והר"ן.
לעיל הובאו דברי הפמ"ג סי' שכ"ח בדינו של הפרשת דרכים, שאע"פ שלאחרים אסור לבטל את התרומה ברוב, בכ"ז החולה עצמו צריך לעשות זאת בכדי להימנע מאסור חמור. [ומשמע מדבריו שאע"פ שיש שיטות שאסור מן התורה לבטל את התרומה, בכ"ז כיון שאין זה לאו מפורש וקל יותר מטבל ותרומה, צריך לעשות כן, אע"פ שאין בזה היתר של פיקוח נפש, כיון שאינו לצורך המחלה.] א"כ ה"ה בספק הנ"ל של המנחת חנוך, אף שאינו אנוס על אכילת שביעית, בכ"ז כיון שאיסורו קל יותר אמרינן מוטב שיעשה הוא עצמו איסור קל ולא יעבור על איסור חמור.
אמנם עי' בביאור הלכה, סי' שד"מ סעיף א' ד"ה מצומצמת, שדן בענין איש צבא שהוכרח לעשות מלאכה דאורייתא עד שבת בבוקר, ולא היה לו פנאי לעשותה בערב שבת – עד בין השמשות, האם יעשנה בין השמשות כיון שהוא ספק שבת ועדיף מאשר מחר בשבת, או דילמא שעדיף שיעשנה מחר כיון שהוא אנוס על כך, ואם יקדים לעשותה מאתמול הרי זה כעושה מרצון, וצידד לומר שכיון שבין כך באותה שבת צריך לעשות את המלאכה, עדיף שיעשנה בין השמשות, אבל אם לא היה באותה שבת היה לו אסור להקדים, שההקדמה נחשבת כרצון, ונשאר הביה"ל בספק, ולכאורה לפי הפרמ"ג ודאי שצריך לעבור על האיסור הקל, כשם שהתיר לו לבטל את התרומה, אף שאין בזה היתר של פיקוח נפש. ויש לדחות שאין זה דומה לפרמ"ג, דכוונת הביה"ל שבבין השמשות עדיין לא היה אנוס כלל, לכן נחשב כאילו עושה עבירה שלא במקום פקוח נפש, משא"כ כשכבר הגיע זמן האונס, יודה הביה"ל לפרמ"ג שצריך לעשות את האיסור הקל – בכל גווני. עכ"פ את ספיקו של המנחת חינוך, נוכל לפשוט מן הפרמ"ג כאמור לעיל.
נמצא, כי הרופא בעצמו – מותר לו וצריך לחפש את האפשרות הקלה ביותר בכדי לא לעבור על איסורי תורה בניתוח, ולכן מותר לו לטלפן לעזרה הגם שיש בזה איסור תורה – מפני שבזה מחלל שבת רק פעם אחת, ובניתוח יעשה כמה וכמה מלאכות. אמנם לאחרים מותר לחלל שבת רק באיסורי דרבנן, שבהם אמרינן חטא כדי שיזכה חברך, כדי להציל את הרופא מאיסור תורה שנעשה באונס, אבל אסור לאחר לחלל שבת באיסורי תורה כדי להציל את הרופא – הגם שהם קלים יותר כמבואר ברמ"א בסימן שכ"ח סי' י' "מי שרוצים לאונסו שיעבור עבירה גדולה, אין מחללין עליו שבת כדי להצילו", עיי"ש.
הערות
1 . בהוצאת הנורות אין שום איסור דאורייתא, ורק שני אסורי דרבנן. א. סותר שלא ע"מ לבנות – כל נורה אשר מחוברת בהברגה אל בית הנורה, נחשבת כחלק מן הבית, שיש בו בנין וסתירה, כשם שמצינו בדלתות הבית שנחשבות כחלק מן הבית, והמפרקן הוי "סותר", כמבואר ריש פרק כל הכלים. אמנם מכיון שאין סתירה זו ע"מ לבנות – אסור רק מדרבנן. [ויש לעיין אם איסור זה של "סותר" הוא רק כשמוציא את הנורה לגמרי ממקומה, אבל אם מבריג החוצה מעט את הנורה בכדי שלא תידלק – אין בזה סתירה כלל, והרי זה כמוציא חלק ממסמר המחובר לקיר, שכיון שסוף סוף הוא עדיין מחובר היטב – לא חשיב כסותר, וה"ה כאן עדיין הנורה מחוברת היטב ולא נחשב כסותר. ומאידך יש לומר שכיון שהברגה זו היא משמעותית שבזה שוב לא תידלק – לא דמי למסמר והרי זה כסותר, וצ"ע]. ב. טלטול מוקצה – הנורה היא מוקצית מכיון שאסור לפרקה בשבת, ואין לה שום שימוש של היתר, והרי היא ככל מוקצה מחמת גופו שאין לטלטלו כלל, ואף אם תהיה המנורה כלי שמלאכתו לאיסור, בכל זאת הטלטול כאן הוא לא לצורך גופו ולא לצורך מקומו, שהרי אינו חפץ להשתמש במנורה ולא במקומה, ואף שרוצה לסלקה ממקומה – אין זה נקרא צריך למקומו, כפי שמתבאר בראשונים פרק "מי שהחשיך", שאסור לפרק משא מוקצה מן החמור, אף שהמשא מצער את החמור ואין רצונו של הבעלים שהמשא יישאר שם, בכ"ז כיון שכרגע אין צורך להשתמש במקומו של המוקצה (גב החמור), אין היתר לטלטלו.
2 . הדלקת חשמל בשבת, כרוכה בשתי אבות מלאכה. א. "מבעיר", שהרי בכל נורה נדלקת אש, כמבואר בארוכה באחיעזר ובספר "מאורי האש" להגרש"ז אויערבך שליט"א, וגם בפלורסנט ישנם ניצוצות אשר מהן נדלק האור, והוא ג"כ איסור דאורייתא של מבעיר. ב. מלאכת "בונה" – בזה שמחבר את החוטים ותיקן את זרם החשמל במנורה, לדעת החזון איש אורח-חיים סי' נ' סק"ט. אמנם במקרה שלנו – שמדליק כמה נורות במתג אחד – יהיה חלוק בין שתי המלאכות הנ"ל. מצד מלאכת בונה אין שום נפק"מ במספר הנורות שהרי באותו זרם הוא מדליק את כל הנורות ללא הבדל, ואין שום תוספת בנין עבור הנורות המיותרות, משא"כ מצד מלאכת מבעיר – בכל נורה ונורה ישנה אש אחרת, ובהדלקת המתג הוא כמדליק כמה מדורות לפי מספר הנורות. ומסתבר לומר שאין זה כמרבה בשיעורים, שנחלקו בו הר"ן והרשב"א במסכת ביצה יז, א, אם הוא אסור דאורייתא או שאסור רק מדרבנן, מפני ששם ישנה רק מלאכה אחת עם כמה שיעורים. כגון שלש תאנים המחוברות לעץ בעוקץ אחד, מלאכת הקצירה היא רק אחת – בעוקץ האחד – רק ישנם כמה שיעורים לקצירה זו, כפי מספר התנאים, בזה סובר הרשב"א שתוספת השיעורים אסורה רק מדרבנן, אבל כאן ישנם מספר מלאכות כפי מספר הנורות, שבכל נורה ישנה הבערה אחרת שאינה קשורה לחברתה, רק שכולם נבערות כאחד, והרי זה מרבה במלאכות, ובזה כולם מודים שנחשב כעושה בפעם אחת שלש מלאכות.
3 . ואין להביא ראיה לסתור, מדיון הראשונים בחולה שצריך בשר בשבת, אם להאכילו נבילה שאיסורו רק בלאו, או לשחוט לו, שאיסורו בסקילה, והכריעו להלכה שעדיף לשחוט לו – אין זה דומה, שהרי שם שהשחיטה היא גם כן לצורך החולה, שהרי אינו יכול לאכול חי, ואף שישנה אפשרות אחרת של נבילה, אבל גם אפשרות זו של שחיטה היא לתועלתו והותרה משום פיקוח נפש – לכן דנו מה עדיף אם לשחוט או לא, משא"כ איסור שאינו לתועלת החולה כלל, אינו בא בחשבון כלל כיון שאין לו היתר בפיקוח נפש, ומה בכך שהוי איסור קל.
4 . ומפני זה חילק בין אסורים דרבנן לבין אסורי דאורייתא, דרק אסור דרבנן התירו לאחר לעבור אבל לא אסור תורה אף שהוא קל יותר [וגם בזה כבר חלקו עליו האחרונים, כמבואר בשדי חמד חלק הכללים אות ו' כלל כ"ו, ע"פ הראשונים שביארו שגם אסורי תורה התירו לאחר, וכוונתו מהתוס' שהובא לעיל שהתירו עשה דהשלמה, ושחרור עבד אף שהם איסורי תורה].
5 . וכן מבואר בבית יוסף סי' שכ"ח בשם הגה' מרדכי בביאור הטעם ששוחטין לחולה ואין מאכילין אותו נבילה, מפני שאכילת איסור מגונה והקב"ה לא מכשיל בזה אפילו בהמתן של צדיקים, ומשום כך חששו כמה מהראשונים שמא יקוץ החולה באכילת הנבילה – ויסתכן. ובמשך חכמה ואתחנן, דמאכלות אסורים מטמטמים, אף כשאוכל בהיתר פיקו"נ.
6 . אמנם דבריו של השאילת יעב"ץ שבביטול התרומה יש שלשה איסורים – תמוהים מאוד, דזה נכון רק בשבת, כפי שביאר שם שיש איסור הפרשה ואיסור תיקון, אבל ביום חול הרי יש רק איסור אחד, ביטול התרומה ברוב, והגמ' הלא איירי גם בחול כשיש לפניו טבל או תרומה ולא סגי לו בחולין מה עדיף אם להאכילו טבל או תרומה, (אלא שהגמ' אמרה שאם אפשר לעשר וסגי לו בחולין צריך לעשר, גם בשבת), ובזה אכתי קשה שנבטל את התרומה ברוב שאין בזה אלא איסור דרבנן אחד ושפיר אמרינן חטא כדי שיזכה חבירך.