נגישות

מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה

דיון בהפסקת הנשמה מלאכותית בחולה אנוש כדי להציל חולה אחר

גולדברג, זלמן, ולוי הלפרין. "דיון בהפסקת הנשמה מלאכותית בחולה אנוש כדי להציל חולה אחר" שו"ת עמק הלכה אסיא, ב (תשמ"ט), עמ' 183-206.

דיון בהפסקת הנשמה מלאכותית בחולה אנוש כדי להציל חולה אחר

הפסקת הנשמה מלאכותית בחולה אנוש כדי להציל חולה אחר

הצגת המקרה

עיקרי הנקודות שבהן נחלקו הגרזנ"ג והגריל"ה אשר יש בהן השלכה לנד"ד

מסקנת הגרזנ"ג

בגדרי גרימת הריגה ודחיית נפש מפני נפש

הרב זלמן נחמיה גולדברג

בדין הנ"ל

השלמה לתשובה

הרב זלמן נחמיה גולדברג

הנה אחר שידידי הגאון רל"י הלפרין שליט"א השיב תשובה לתשובה ולענ"ד כבר נתבררו דברי שנינו די באר והקורא יכריע ולהוסיף לפלפל בזה צריך אריכות גדולה וכדי לא להלאות הקורא בפלפולים ארוכים לא אכתוב כעת אלא כמה הערות שעוד לא נתבארו כי אם בקיצור וזה החלי בעזרת השי"ת.

מה שהשיג עלי ידידי הגרל"י באות ג' על מה שכתבתי שאף אם נחלק ונאמר שהשורף מאכלו של אחר ומת ברעב הרי זה כרוצח בגרמא מ"מ כל שאינו נותן לחמו לרעב ומת הרעב, בזה ליתא מי שסובר שיחשב המונע הורג בגרמא אלא רק עובר בלאו דלא תעמוד על דם ריעך. ולפי"ז עלה בלבי שחולה השוכב בבית החולים וריאה מלאכותית תקועה בגופו ובא בעל בית החולים והפסיק זרימת האויר, שאינו כרוצח בגרמא מאחר שאין האויר של החולה אלא שייך לבית החולים ואין כאן אלא שלא הציל ועמד על דם ריעו. ועל זה השיג ידידי הנ"ל וז"ל "ומה שכתב כ"ת לדון בענין המכונה אם הוא שלו או לאו, הרי הוא לכאורה אחר שקיבל אותו והוא צמוד אליו הוא כשלו הואיל וקיבל אותו, ופשוט לכאורה שאם נתן לחבירו מימיו ואח"כ נסתכן הוא צריך למים אלו שאסור לקחת ממנו וכו'… עכ"ל. לענ"ד כמה תשובות בדבר: א', ודאי מסתבר שאין בית החולים מקנים גוף המכונה לחולה אלא גוף המכונה של בית החולים, אלא אפילו בדרך שכירות היינו שיקנה החולה זכות שימוש במכונה יש לדון אם מקנים לחולה דבר זה, ופוק חזי מה שכתב האבני נזר יור"ד ח"ב סימן ש"פ בענין בית חולים אם חייב מזוזה, כי יש חולים משתהים שם ב' או ג' חדשים ודומה לשוכר בית לל' יום שחייב במזוזה, ועל זה השיב האבנ"ז שם באות ג' וז"ל "והנה בנ"ד שהחולים אינם שוכרים הבית רק שנותנים שכר עבור מה שהם שם ודומה להא דב"ב דף קמ"ז ב' שכ"מ שאמר ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום שלא הקנה לו בית לדירה הכי נמי בנ"ד לא חשיב הבית שלו כלל… עכ"ל, הרי שפשוט ליה לאבנ"ז שאין בית החולים משכיר הבית לחולה, אלא שכל שהחולה משתמש בבית זה של בית החולים ומשלם עבור זה, ולדבריו ביד בית החולים לשלחו בכל עת שלא קנה כלום בבית. ובודאי הוא הדין המכונה ושאר כלים (אגב נראה שאין ללמוד מדברי האבנ"ז לפטור בית חולים בישראל ממזוזה, שעד כאן לא אמר אלא בנידון שלו שמדבר מסתמא בבית חולים של גוים שאין לחייב מצד הבעלים אלא מצד השוכרים שהם ישראלים, ועל זה כתב שאין החולים שוכרים הבית חולים אלא הם אורחים בשכר, אבל בזמן שהבעלים ישראלים מסתבר שחייבים אף שאין הם בעצמם דרים בבית חולים מ"מ לא גרע מבית האוצר ויש לדון בזה הרבה ואין כאן המקום).

אכן אפילו נדון דלא כאבני נזר ונחליט שהחולה שוכר מקום בבית חולים, עדיין נאמר שלא קנה המכונה אפילו להשתמש בה, שבשלמא הבית אפשר שקנה בחזקה בזה שמשתמש בבית וכמו שפסק בשו"ע בסימן קצב ס"ט, אבל את המכונה במה יקנה? הא מטלטלים אינם נקנים בחזקה. ואפילו המכונה מחוברת לקרקע מ"מ החמצן בודאי מטלטלים ובמה יקנה החמצן, זולת אם נאמר שבנשימתו מושך החמצן ויש כאן הגבהה וזה דחוק. וגם אין לומר שקנה באגב, שהרי צריך לומר אגב כשאינם ציבוריים. והמכונה אינה עומדת על קרקע שקנה, ומטלטלים קנה לענין מי שפרע. והיה מקום לומר שלדעת רש"י ב"מ מ"ז א' ד"ה קאי, שלר"י שדבר תורה מעות קונות אף שמדרבנן אינם קונות מ"מ אם קידש הלוקח אשה במטלטליו שקנה הרי היא מקודשת לפי צד אחד שכתב רע"א בדו"ח שם בפירוש דברי רש"י. ואם מן התורה קנה במעות המכונה והחמצן א"כ שוב יחשב כרוצח בגרמא מן התורה, וביותר לסברת שער משפט בסימן קצ"ט ששכירות מטלטלים קונים במעות ולא בטלו חכמים קנין מעות בשכירות שלא שייך לומר נשרפו חיטך בעליה, כיון שגוף החפץ של המוכר ישתדל להציל.

אכן בדרך כלל אין החולה נותן מעות לפני כניסתו לבית החולים. אכן אם הביא התחייבות מקופ"ח יש לדון שיקנה, ששטר חוב דאחרים חשוב כמו כסף וכמו שפסק הש"ך בסימן קצ סק"א שבשטר חוב דאחרים קונים קרקע אם השטר חוב הוא ממרני, היינו שאין כתוב שם המלוה אלא מתחייב לכל המוציאו שממילא אי אפשר למחול. וא"כ התחייבות קופ"ח שמתחייבים לבית החולים בודאי אין החולה יכול למחול וקנה. אכן זה טעות שאפר בה כיון שקופ"ח מתחייבים לבית החולים אי אפשר לקנות בו, שכמו שאין אדם יכול לקדש אשה בשטר חוב על עצמו וכמו שפסק הרמ"א באהע"ז סימן כט ס"ו. ואם כי הבית הלוי תמה על הרמ"א שכל זה לשיטת הרמב"ן והרשב"א שלכן המקדש במנה והניח משכון אינה מקודשת שאגיד גבי הכסף קידושין ולשיטתם כ"ש מקדש בשטר חוב על עצמו, אבל לדעת התוס' והרא"ש שלכן אינה מקודשת במשכון שאין אפשרות לשעבד משכון כל שאין חוב, א"כ במקדש בשטר חוב על עצמו צריך להיות מקודשת ולמה הקיל הרמ"א נגד התוס' והרא"ש. עכ"פ לדעת הרמ"א נראה שאם יכתוב ראובן שטר התחייבות לאשה ובא שמעון וקידש את האשה לעצמו בשטר זה שאינה מקודשת כיון שהשטר ממון אגיד גבי הנותן ואין כאן נתינה של ממון, ואין זה דומה למקדש בשטר חוב דאחרים שהתחייבות הוא למקדש, והמקדש שנותן לאשה נותן ממונו היינו השיעבוד שקנה ואין זה אגיד גבי המקדש. אבל בזמן שמקדש בשטר התחייבות לאשה שהמתחייב נותן לאשה ודומה לאומר לאשה הילך מנה והתקדשי לפלוני, שמסתבר שבאם יתן לה שטר על עצמו ויאמר לה התקדשי לפלוני שאינה מקודשת, כנלענ"ד, ולפי זה נמצא שלא קנה.

עוד יש לדון שאפילו תאמר שקנה לשכירות מ"מ כיון שקיימל"ן בסימן שי"ב ס"ה שהמשכיר בית לחבירו סתם אינו-יכול להוציאו עד שיודיענו ל' יום קודם, ומ"מ מבואר שם בסי"א שבנפל בית של המשכיר יכול להוציאו, א"כ יש לדון בהשכיר לו המכונה או הבית חולים סתם ואח"כ בא חולה, שאפשר להצילו חיי עולם אולי דומה למשכיר סתם ונפל בית המשכיר שכיון שעל פי דין חייב להציל לשני אפשר שדומה לנפל בית של המשכיר, אכן אין זה מוכרח כ"כ וגם יש מקום לטעון שהחולה כאילו שכר בפירוש עד שיתרפא וצ"ע בכל זה.

אכן נראה לומר שאפילו נסכים שהשורף מאכלו של חבירו ומת ברעב שחשוב ברוצח בגרמא, אבל זה כו"ע מודים שבאינו נותן מאכלו לחולה אינו כרוצח בגרמא, וגם נחליט שבשכר מכונה ובא אחד ולקח ממנו ומת חשיב כרוצח בגרמא, מ"מ כל זה בשכר מכונה מסוימת אבל אם שכר מכונה סתם שלא קנה מכונה זו אלא שנתחייב המשכיר ליתן לו מכונה להשתמש בה, אם לא יתן לו המשכיר ומת השוכר שאין המשכיר כרוצח בגרמא שהרי לא לקח ממנו מכונה של החולה אלא שחייב המשכיר לספק לו מכונה והרי זה כלוה שלא שילם חובו למלוה ומחמת זה מת המלוה ברעב, שזה מסתבר שכו"ע מודים שאין כאן רוצח בגרמא. וא"כ ברור שבבית חולים אין משכירים לו מכונה זו אלא מכונה סתם וכ"ש שאין מקנים לו חמצן זה אלא מתחייבים ליתן לו חמצן.

עוד ראיתי להעיר על מה שכתבתי בתשובה הראשונה לדון במה שכתב החזו"א בגליון ר"ח הלוי, שכתב שהעולה על הגג ויודע שגויים ישליכו אותו על תינוק, שהעולה דינו כרוצח מדין אבנו וסכינו ומשאו שהניחם בראש גגו ונפלו ברוח מצויה שחייב המניח, וגויים הרי הם כרוח מצויה. וכתבנו שיש לחלק בין רוח או אדם שלא בכוונה ששם חייב המניח מדין אשו משום חיציו, משא"כ כשדוחפין אותו גויים בכוונה שאז אין מתיחס המעשה אל המניח אלא להדוחף. וכתבנו כך על פי מה שכתבו התוס' ב"ק ו' שהשורף בגדו של ראובן באש שמעון פטור שמעון, אבל שרפו השורף שלא בכוונה אז שמעון חייב. וטעמו של דבר שכל שאדם מזיק בכוונה לעולם מתיחס הכל אליו ולא למי שהכין לו האש והחיצים. וכדי להבין דעת החזו"א יש להביא מה שכתב החזו"א ב"ק סימן ה' אות י"ז ד"ה אבל וז"ל וכמו מדליק אש ובא חבירו וזרק כליו של חברו לתוך האש שאין המדליק חייב וכו' ואף בהדליק אש וזרק עכו"ם כליו של ישראל אל האש חייב המדליק בזמן שהיה לו לאסוקי אדעתי שהעכו"ם יעשה כן וכו' והרי אם באנו לחשוב את העכו"ם לבר חיובא בטל דין מוסר שהרי לעולם האנס גוזל ועושק וחייב מן הדין וכו' ואפשר דגם ישראל מומר שהוא אלם והנהגתו התמידית להרע לבריות ולהזיקן עד שאין היזקו מקרה אלא כטבעית ג"כ לא מיפטיר ישראל בשביל שעשה המומר ודוקא בשהזיק השני במקרה שכעס לפי שעה ושתפסו יצרו לפי שעה לאו שם מזיק על מדליק האש אבל לא יתכן שיהי' הישראל כיוצא בו עכ"ל. והנראה שעיקר החילוק שכתב החזו"א היינו אם המשליך באש חטא במקרה אז אין מתיחס הכל למשליך ולא לעושה האש. ועיין לשון החזו"א ב"ק סימן ה' אות ה' וז"ל ולא שייך בבעל בחירה לדון שהעתיד מוחלט והלכך אפילו אחד צווח שידחוף חבירו שהשתתף עמו חשיב שותף הזיק. וסובר החזו"א שזה שייך בבעל בחירה שלא עבר ושנה, אבל כל שעבר ושנה שנעשית לו כהיתר. ובזה החושב לעשות עבירה ולא עשה הקב"ה מצרפה למעשה וכדאמרינן במס' קידושין דף מ' בזה כאילו תולין שמסתמא יגמור מחשבתו, והמדליק אש ובא עכו"ם והשליך הרי העכו"ם נידון כרוח ולא כבעל בחירה. כן נראה בכוונת החזו"א. ולפי"ז גם החזו"א לא אמר אלא בעכו"ם שאמר לישראל שיעלה וידחפנו על תינוק, שהישראל העולה ומניח להפיל עצמו על התינוק כנותן אבן על הגג והרוח מפילו. אבל אם ישראל שלא עבר ושנה בחטא ונחשב בעל בחירה, בזה אין הישראל כרוצח ואם כי מה שהביא החזו"א ראיה ממוסר ממון ישראל ביד גוי שחייב ואין אומרים שכל ההיזק באו מהעכו"ם, לענ"ד אינו מובן שהרי אין המוסר חייב מדין אדם המזיק אלא מדיני דגרמי שיש סוברים שאינו אלא מדרבנן, ואף להסוברים שהוא מן התורה אינו אלא במזיק, ולא מצינו רוצח בגרמי ואדרבה מבואר בגמ' סנהדרין דף ע"ז שמצמצם חייב ברוצח, והרי מצמצם יש גרמי וכמו שמבואר ברא"ש שם פ"ט ס"ב וא"כ למאי צריך פסוק מיוחד לרבות מצמצם, אלא ברור שאין דין גרמי אלא באדם המזיק (ואכמ"ל בביאור הדבר למה יש דין גרמי במזיק). ואם כן אדרבה אם כסברת החזו"א למה לא יתחייב מוסר מעיקר הדין כמזיק גמור, שהרי אילו נתן אש לעכו"ם ושרף העכו"ם חפץ של חבירו חייב הנותן משום אש, ואם סגר במגלה חפץ חבירו לעכו"ם ונטל העכו"ם יתחייב המגלה כמביא ומלבה אש, אבל אם לעולם אין העכו"ם נידון כרוח מצויה ודלא כהחזו"א מובן שאינו חייב משום מזיק. ומה שחייב משום גרמי נראה שבגדר גרמי אין מגרע מה שאדם אחר שורף לבסוף מ"מ חייב הראשון מדין גרמי, ומה שמדליק אש ובא אחד והשליך חפץ של אחר לאש שפטור המדליק ואינו חייב גם מדין גרמי נראה שכיון שאינו ברי היזקא שהרי אינו ברור שישליך, ואין גרמי שלא בברי היזקא. אכן לפי"ז יוצא שדיני דגרמי שחייבין הוא גם באופן שבלי דיני דגרמי אינו אפילו כגורם, שהרי כתבנו שאין הישראל המניח להפילו על תינוק אפילו כגורם לרציחה ואילו בנזיקין חייב באופן זה מדיני דגרמי.

ומצאתי בתשובת מיימונית בתשובה יד לספר נזיקין שכתב באחד שמסר חבירו לעכו"ם והרגו אותו העכו"ם וז"ל שיש להחמיר עליו יותר מישראל האומר לשלוחו צא הרוג הנפש, דאע"ג דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין חייב מיהת בדיני שמים בדינא רבה למר ובדינא זוטא למר וה"ט התם משום דקרוב לודאי שלא יעשה דדברי הרב ודברי התלמיד מי שומעין. אבל על ידי עכו"ם נ"ל דברי היזקא וה"ל כשולח הבעירה ביד חש"ו ומסר להו גווזא וגילתא דחייב אפילו בדיני אדם כאילו עביד איהו גופיה בידים וכו' והשתא בנידון זה נראה שטעון כפרה כמו רוצח גמור שהרג ביד ודמי לכבש עליו לתוך המים או לתוך האור וכמאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא וקטליה בכוח ראשון דגיריה דיליה וכו' ואשו משום חיציו וכו' עכ"ל. ולפי דברי התשובה נראה שבנותן אש וחץ לעכוב והרג בהם ישראל הרי הנותן רוצח גמור וחייב מיתה וסובר א"כ יותר מהחזו"א שהחזו"א רק קוראו רוצח אבל פוטרו ממיתה ואילו לדעת תשובת מיימונית חייב גם מיתה בידי אדם.

עוד יש לעיין ממה שפסק הרמב"ם פ"ב מרוצח ה"ב "אבל השוכר הורג להרוג את חבירו או ששלח עבדיו והרגוהו או שכפתו לפני ארי וכיוצא בו והרגתו חיה וכן ההורג עצמו כל אלו עוון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהם מיתת ב"ד…" עכ"ל. ומכאן קשה לסברתינו, שכל שעושה אדם בכוונה כגון שורף בגד ראובן באש של שמעון אין שמעון נחשב אפילו כגורם וא"כ למה נחשב השוכר להרוג את חבירו כרוצח, הא מכיון שהרגו השליח בכוונה נמצא שאין השוכר אפילו גורם וקשה על ר"ח וסייעתא להחזו"א. אכן נראה שיש לדחות שהרי כתב הרמב"ם השוכר וכבר כתב המל"מ שם שרק שוכר אבל אומר אין נידון כרוצח גם בדיני שמים וכדעת התוס' ב"ק דף נ"ו א' ד"ה אלא שרק השוכר עדים להעיד שקר חייב בדיני שמים אבל אומר פטור גם בדיני שמים. ונראה להסביר החילוק בין שוכר לאומר על פי מה שכתב הנתיבות בסימן קפ"ח סק"א, שמצינו שהקורא לעבד קטן חשיב כמשיכה אבל גדול עושה על דעת עצמו, ומזה ראיה שקנין משיכה מועיל בגרמא אבל גדול אין כיון אפילו גרמא כיון שעושה על דעת עצמו. אבל השוכר פועל למשוך הרי זה כמשך בעצמו בגרמא שכל שמשלם לפועל עושה על דעת משלחו עיי"ש. ולפי"ז מובן הרמב"ם שהבאנו שעד כאן לא אמרו תוס' שראובן שהדליק בגד שמעון באש של לוי שלוי פטור שכל שעושה המזיק בכוונה מתיחס הכל אליו ולא לבעל האש אלא כשמדליק הבגד על דעת עצמו אבל כל שמדליק על דעת המשלם בזה אין הפעולה מתיחסת רק לו אלא חשיב השוכר כאומר ולפי"ז בשוכר גוים להרוג חבירו יתכן שלכו"ע יחשב השוכר כרוצח וכדעת התשובת מיימונית שהבאנו.

powered by Advanced iFrame free. Get the Pro version on CodeCanyon.