בענין תקנת בתי חולים לגבי טומאת כהנים
בענין תקנת בתי חולים לגבי טומאת כהנים
הרב ישעיהו רוטנברג
בבתי חולים שמתוקנים כראוי מאיסור טומאת מת שהכהנים מוזהרים עליו, נשאר האיסור של סוף טומאה לצאת (סוטל"צ), ודבר זה מצוי טובא דמלבד הוצאת המתים איכא אברים בחדרי ניתוח המטמאים באהל, וכמו"כ במחלקה הגיניקולוגית מצויים נפלים, ואף בעת שדלתות חדרי הניתוח סגורים, מ"מ הרי סופם להוציאם וכל בית החולים יטמא מדין סוטל"צ. פירסם בזה הרב הלפרין שליט"א, ראש מחלקת ההלכה במכון מדעי טכנולוגי לבעיות הלכה, ספר שלם בשם "טהרת פתחים", אשר בו הוא מציע תקנה להציל גם מטומאה זו, והוא שיעשו ארון גדול "הבא במדה" מחומר שאינו מקבל טומאה ויהיה מורכב על גלגלים שגם הם אינם מקבלים טומאה, ויהיה סגור לגמרי מכל צד, רק יהיה לו ב' דלתות אחת מלמעלה להכנסת המת או האברים, והשני מלמטה בתחתית הארון כדי להוציא אותם מהארון אך ורק בחדר המתים. החלל שבין תחתית הארון והרצפה יהיה דוקא פחות מטפח, ולעומת זה יהיה ודאי בתוך הארון גובה של טפח בין המת ומכסה הארון. העברת המת או האברים מבית החולים תהיה רק ע"י ארון זה בלבד ולא ע"י דבר אחר, והוצאת הארון מבית החולים תהיה דוקא דרך גרירה על הרצפה ע"י התנעת הגלגלים, בלא להרימו כלל מהרצפה כ"ז שהארון עדיין בבית החולים.
בהיות ולענ"ד אין כל הוכחה להתיר דבר זה והסכים עמי מו"ר הגרש"ז אויערבאך שליט"א, אשר פירסם מאמר ארוך בנידון בספר הזיכרון להגר"י אברמסקי ז"ל, כפי שיבואר להלן.
א
ראשית עלינו לברר מה שהסתפקו האחרונים בהגדרת הדין של סוף טומאה לצאת, האם הפתחים טמאים מטעם דרואין כאילו גוף הטומאה שם הואיל וסופה לצאת דרך הפתחים וכך היתה הלכה למשה מסיני (יעוי' ברש"י ביצה י. דכתב דהוא מדרבנן, וכבר הקשה הפנ"י שם בדף ל"ט כתב שהוא מה"ת ועי' מש"כ התוי"ט בפ"ז דאהלות מ"ג, וכבר האריכו בזה האחרונים), או דההלכה היתה שנחשוב כאילו הדלת פתוחה, הואיל וסוף טומאה לצאת ולפתוח את הדלת רואין כאילו הוא עתה פתוח, וממילא מתפשטת הטומאה מהבית לתחת המשקוף, ועי' מש"כ בס' פתח האהל ומעשה רוקם בתחלת ספרו.
והביאו ראיה מהא דמבואר באהלות סופ"ח, דב' חצאי זיתים שנמצאים בב' חדרים, ויש להם פתח לבית והדלת נעולה – שהן טהורין והבית טמא מדין סוטל"צ כמו"ש הר"ש, ואם נימא דחשבינן לפתחים כפתוחים אמאי החדרים טהורים? ובע"כ דההלכה היא שהטומאה נמצאת בבית, וכן מדוייק מלשונו של הב"י ביו"ד סי' שע"א על דין זה יעויי"ש. אם חשבתי דליכא הוכחה, די"ל דההלכה שרואין את הדלתות כפתוחות רק לענין הבית ולא לענין החדרים, אח"כ ראיתי שכ"כ מו"ר הגרש"ז אויערבאך שליט"א במאמר הנ"ל (דזה פשוט דגם חצי זית שנמצא בחדר זה וחציו בחדר השני ופותח טפח ביניהם דהכל טמא, דפותח טפח אינו הלכה בהעברת הטומאה, דפעמים יכולה הטומאה לעבור גם בפחות מטפח, כגון בשיפועי אהלים, בפ"ז דאהלות, אלא זה דין בביטול מחיצה, ואכ"מ).
ולכאורה יש להוכיח דזה רק דין בביטול המחיצה, וממילא נדון הכל כאהל אחד, מהא דמבואר בפ"ג דאהלות מ"ז, ביב שהוא קמור תחת הבית, דאם אין בו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טמא (יעויי"ש בר"ש וברא"ש דגם אם יש ביציאתו פ"ט ל"ש).
וכתבו הטעם דכיון דליכא פותח טפח הו"ל טומאה רצוצה ובוקעת ועולה, ואי נימא דמדין סוטל"צ חשבינן שהטומאה בבית כדאיתא בריש המשנה, מדוע א"א לומר טומאה רצוצה וגם סוטל"צ, דהיינו דלכה"פ ביש ביציאתו פותח טפח נימא דהטומאה תתפשט למקום יציאתו, וממילא לא תבקע לבית, אם כל הטומאה של סוטל"צ היא להחשיב שהטומאה נמצאת במקום שסופה להיות, ובע"כ דבעינן שהטומאה תהיה במקום אהל טפח על טפח, ורק בכה"ג אמרינן סוטל"צ, אבל היכא שהטומאה נמצאת רצוצה לא שייך לומר שהכל אהל אחד, (אם לא דנימא דס"ל להר"ש כמו"ש התוס' בב"ב ק"י, דהמשנה לא איירי כלל מדין סוטל"צ, אלא מדין קבר סתום).
אולם מהר"ש שם בפ"ד מ"א מוכח דזה אינו, ואדרבה יש להוכיח דבסוטל"צ נדון כאילו הטומאה שם. דאיתא התם: אם נמצאת טומאה תחת המגדל או מעליו או בין הקורות, ואין במקום זה טפח על טפח, הבית טמא, וכתב שם הר"ש מדין סוטל"צ, והוסיף דברים הטעונים ביאור, ועי' בחזו"א אהלות סי' ג' סק"ד, דצ"ל בכונת הר"ש דליכא התם דין טומאה רצוצה הרגיל רק מחמת שנטפל למגדל, וא"כ אדרבה מבואר דאף היכא שהטומאה נמצאת במקום שאין טפח על טפח, אמרינן סוטל"צ, ומש"כ לגבי ביב, צ"ל כמו"ש בחזו"א שם דהטומאה רצוצה היתה הלכה דל"א סוטל"צ.
וכן יש להוכיח מדברי המהר"ם שם בפ"ד מ"א שכתב בד"ה כלים, שנראה לו דהא דאמרינן אדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר, הוא דוקא כשהטומאה תחתיהן או על גביהן, אבל כשהטומאה במקום אחר ונמשכת על גביהן או לתחתיהן נעשים אהלים לטמא ולטהר, ובהמשך בד"ה שאח"ז, כתב דכיון דסוטל"צ ויש פותח טפח מעל הכורת, הו"ל כאילו הטומאה שם על הכורת בבית, ואין הכורת נעשית אהל לטהר, ומוכח דבדין סוטל"צ אין זה רק כאהל המשכה, אלא דיינינן לה כאילו הטומאה נמצאת שם, וכ"כ להדיא שם במ"ג. כתב לי ע"ז מו"ר הגרש"ז אויערבאך שליט"א וז"ל: נכון הדבר דמוכח שפיר מהמהר"ם דחשיב כאילו הטומאה כבר נמצאת שם, אבל עדיין יכולים לומר דה"ה נמי דשפיר חשיב כאילו הדלתות פתוחות, כי נלענ"ד שגם באהל המת ממש אע"ג שביתא כמאן דמליא, מ"מ החלק החיצוני שבתוך הבית שהוא סמוך לפתח אינו חשיב רק כאהל בהמשכה אשר גם כלים יוכלו לחצוץ, והיינו מפני שעכ"פ סוף הטומאה לצאת דרך שם, ורק החלק הפנימי או מן הצד חשיב רק בהמשכה, (גם צ"ע לפי"ז דאולי בכל סוטל"צ יתבטל מקום הטומאה ברוב שהוא רק כהמשכה ויחצצו אדם וכלים), וכיון שכן יכולים שפיר לומר דהדלתות חשיבי כפתוחות וכלם חשיבי כאהל אחד אשר סוף הטומאה להוות שם, דאלת"ה אין זה כ"כ מסתבר שאהל גמור דאורייתא יהיה יותר קל ממקום שסוטל"צ שם אח"כ אם נאמר שלעת עתה רואין את הדלתות כנעולות.
ולפי"ז לכאורה צודק הנ"ל בקביעתו דהואיל והגדרת סוטל"צ הוא דחשבינן שהטומאה נמצאת שם, י"ל לגבי נידון דידן שהעברת המת דרך הפתחים נעשית באמצעות ארון שדינו כאהל החוצץ בפני הטומאה, דהואיל ול"א שהמחיצה בטלה, א"כ היות ובזמן שימצא המת הפתח יהי בתוך הארון ולא יטמא את האהל, ליכא דין סוטל"צ.
אולם כד נעיין בדבר נראה דאין הדבר פשוט כ"כ מכמה טעמים, חדא ממש"כ הרמב"ם בפ"כ מה' אה"ט ה"א, שאהל בתוך אהל מציל על הטהרה מליטמא ואין מציל על הטומאה מלטמא כדין צ"פ, וכבר הקשו האחרונים מהא דתנן פ"ד דאהלות דר"י מטהר מפני שיכול להוציאה חצאין, דמ"מ ליטמא הבית משום אהל בתוך אהל, וכן בהיה עומד בתוך הפתח דטהור לכו"ע, יעוי' בחידושי הגר"ח ז"ל שם, וכן בחזו"א אהלות סי' ה' סק"ג, וכתב שם דהא דאמרינן סוטל"צ טמא היינו משום דאין אהל הפנימי חוצץ, וסוטל"צ ואהלים אין מצילין על הטומאות הנזכר בתוספתא חדא מילתא היא, וכן מורין לכאורה דברי הכס"מ, וא"כ מבואר לכאורה דההגדרה לדעת הרמב"ם בסוטל"צ הוא דאין האהל הפנימי חשיב אהל, דאל"ה אין כל הבנה ללשונו של הרמב"ם.
ואמנם בחזו"א שם מבואר דהוא אותו דין ממש, ולפיכך כתב דלפי"ז המת בבית שמטמאין כלים תחת השקוף, הוא נמי דחשיב הבית אהל פנימי, ודבר זה צ"ע, חדא דמהיכי תיתי נימא דהבית חשיב אהל פנימי לגבי תחת השקוף, ועוד צ"ע דלפי"ז אין כל משמעות למילים אלו של הרמב"ם שאין אהל הפנימי חשיב אהל אם הוא ממש אותו דין של סוטל"צ, וכן ראיתי בערוך השלחן דיני טהרות ה' טו"מ סי' י"ז אות ט' וז"ל: ואין לשאול על הרמב"ם הא הך דסוטל"צ היא משנה מפורשת בפ"ד דאהלות וכו' ובפי"ח פסקה הרמב"ם וכו', אך באמת לא דמי וכו' ולפי"ז אינן מצד סוטל"צ, אלא משום דאהלים מתערבין זב"ז והיינו הפנימי בהחיצון וכו', והטעם שאומר שדרך טומאה לצאת, ה"פ שמפני שדרך החיצון עליו הוה כאהל אחד, וזהו כל דרך טומאה לצאת שבאהלות ותוספתא עכ"ל.
ולולא דבריהם י"ל עפי"ד, דאמנם דין זה דאין אהל הפנימי חוצץ הוא רק כשהטומאה עומדת לצאת דרך החיצונה, ואיירי בכה"ג שהטומאה נמצאת במגדל כמבואר בפ"ד דאהלות מ"א, ומדין סוטל"צ לא היינו מטמאין דאפשר להוציא את הטומאה עם המגדל, וכמו שהקשו המ"א והתפא"י שם, ולא ס"ל להרמב"ם דאיירי שאין דרך להוציא את המגדל מחוץ לבית כדמשמע מדברי הראשונים, ועל זה מוסיף הדין שאין אהל בתוך אהל חוצץ דכיון דסו"ס הטומאה תצא דרך החיצונה אף שהיא בתוך מגדל, מ"מ אמרינן דאין אהל פנימי חוצץ.
נמצינו למדים בין לפמש"כ ובין לפמש"כ האחרונים הנ"ל דההגדרה היא לדעת הרמב"ם שאין האהל חשיב חציצה, וממילא כל הבית טמא (ולפמש"כ אפשר דלהרמב"ם זה התירוץ על קושית האחרונים ממגדל), וא"כ לפי"ז יש לאסור נמי בנידון דידן, דאף אם הטומאה במגדל אמרינן סוטל"צ וכל הפתחים טמאים.
ובפשוטו בחקירה הנ"ל בהגדרת סוטל"צ נחלקו הפוסקים ביו"ד סי' שע"א ס"ד ברמ"א, אי אמרינן סוטל"צ לגבי שערי העיר שדרך שם יעבירו את המת, אף שיש הפסק אויר, ולהלכה הסכימו דהיכא דאיכא הפסק אויר בין המקום שהמת נמצא לבין הפתח הנדון, אף שאח"כ המת יעבור שם, ליכא דין סוטל"צ, יעוי' בהגר"א שם ובא"ר של המשניות ריש פי"א דאהלות, וכן מבואר בט"ז שם ס"ב בדין ארובה שבין בית לעליה ואין בה פותח טפח, וכזית מהמת למטה בבית כנגד הארובה, שהבית טהור והעליה טמאה, והקשה אמאי לא נטמא את הבית מדין סוטל"צ, ותירץ דלגבי הבית חשיב המת כמונח באויר ול"א דרך טומאה ליכנס, ומכ"ז מבואר דבעינן שהכל יחשב נמצא באהל אחד כדי שנוכל לומר סוטל"צ, ובלא"ה א"א לומר שחשבינן שהטומאה נמצאת במקום שעתידין להעבירה, אך זה אינו הכרח גמור כמו"ש מו"ר הגרש"ז אויערבאך שליט"א במאמרו שם.
וכאן אני בא לעיקר חידושי, דאף אי נימא דקיי"ל כרוב הראשונים שלא כתבו דין זה של הרמב"ם באהל תוך אוהל, ואף להרמב"ם י"ל כמו"ש הגר"ח שם בע"א, וכמו"כ נאמר שבהגדרת סוטל"צ ס"ל לרוב הראשונים דדיינינן שהטומאה נמצאת שם, מ"מ נראה דאף אי נימא דבדין סוטל"צ צריך להתחשב איך שתהיה הטומאה בעת שתצא מפתח הבית, וכמו שהוכיח שם בספר "טהרת פתחים" מדברי התוס' ביצה י., ובצל"ח שם, ומתשו' חת"ס יו"ד סי' ש"מ, וכן מדברי המהרש"א בנדה כז:, היינו דוקא באם חושב להוציא את הטומאה בכה"ג שאין טומאה המטמאה, כגון בב' חצאי זיתים דמבואר בשו"ת מהרש"ם המובא במאמר של מו"ר הגרש"ז אויערבאך שליט"א, דאם חשב להוציאן בזה אחר זה ליכא דין סוטל"צ דבכה"ג לא יהא שיעור טומאה, וכן אם ישרוף את הטומאה במקומה.
אבל בנידון דידן כל זמן שהמת עדיין לא הושם בארון ודיינינן לה בדין סוטל"צ, לא איכפת לן מה שחושב לשנות את האהל, כיון שסו"ס במצב הנוכחי, המת אינו בארון וודאי יצא דרך הפתח, אמרינן שהוא שם כפי המצב עתה, ומחשבתו אינה יכולה לשנות את מצב האהל ולהפקיע את דין סוטל"צ.
ולא דמי למש"כ המהרש"ם שאם המת כבר נמצא בארון וחושב להוציאו רק בארון זה דל"א סוטל"צ, והתם אדרבה כיון שהמת נמצא בארון וחושב להוציאו כך, זה האהל דדיינינן עליו עתה, משא"כ אם "אהל המדובר כעת, הוא אהל אחד עם המת וודאי יעבור שם ביציאתו, אין בכח מחשבתו לשנות זה.
ויש להביא קצת ראיה לחילוק זה מהא דאיתא בפ"ד דאהלות מ"ג: היה עומד בתוך הפתח וכו' טומאה בבית, מה שבתוכו טמא, והר"ש והרא"ש כתבו דגרסינן טהור, ומוכח ד"ז מהגמ' בחולין קכה. אבל הרמב"ם העתיק בפי"ח מטו"מ ובפי"ט כגירסא דילן שטמא, וכבר כתבו המפרשים על המשניות דליכא פלוגתא, אלא דהר"ש והרא"ש ס"ל לגירסתם דאיירי דאיכא פתחים אחרים, הלכך טהור.
ובסברת הגי' טמא, המגיה על הרא"ש וכן העתיק התוי"ט בשם הכס"מ (אף שלפנינו בכס"מ ליתא למילים האחרונות) וז"ל: ונ"ל לקיים גי' הספרים הכא, ולקמן מיירי שהמגדל והכוורת ממלאים כל הפתח, ואין פותח טפח מכל צד למעלה ולמטה ומן הצדדים, ואין מקום לטומאה לצאת, הילכך הטומאה בוקעת ויוצאת דרך דופני המגדל והכוורת, מידי דהוה אפתח הבית בזמן שהיו נעולים עכ"ל, ואמנם המ"ח ביאר בע"א, אבל המ"א והתפא"י פירשו כהתוי"ט. (ובביאור הגי' טהור, כל מפרשי המשניות כתבו כמו"ש התוי"ט. שו"ר שבחידושי הגר"ח הלוי על הרמב"ם בפי"א מטו"מ ה"ה בסו"ד הסביר את גי' הר"ש דכל הדין של סוטל"צ הוא בחציצת אהלים, אבל בהצלת צ"פ דאין הצלתו על המקום רק על תוכו, לא שייך כלל הדין של סוטל"צ, יעויי"ש מש"כ בדעת הרמב"ם, ואפשר שלפי"ד א"ש קושיתנו לקמן ודו"ק. ואם הצלת המגדל על תוכו הוא מדין דפנות אהלים, בע"כ דצ"ל כמו"ש התוי"ט).
ויש להעיר אמאי אמרינן סוטל"צ דרך דופני המגדל, הרי יכול להזיז את המגדל הצדה ולהוציא את המת, ומסתמא כך הוא הדרך, וליכא למימר דאם נזיז את המגדל יהיה זה אהל זרוק, וממילא כל הכלים יטמאו, דהרי בכה"ג להרבה שיטות לא חשיב אהל זרוק, ועל זה בנוי כל ההיתר של הספר הנ"ל, יעוי' לקמן מה שהערנו בזה, ועוד אף אי נימא דחשיב אהל זרוק, מ"מ כ"ז שלא זז האהל ליהוי חציצה, וליכא לטמא מדין סוטל"צ כיון שסו"ס עתיד להזיזו.
ובפשוטו חשבתי דלק"מ, די"ל דאיירי דאיכא גם דלתות לכיוון הבית, אף שמלשון הכס"מ והמגיה ברא"ש משמע שהטומאה בוקעת דרך דופני המגדל, אולם ראיתי שהתפא"י כתב בפשיטות דאיירי נמי באין להמגדל פתח להבית, ומ"מ נטמא תוך המגדל ותקשי כנ"ל, ועוד דבפ"ט מ"י איתא נמי דין זה לגבי כוורת, והתם ודאי דליכא דלתות רק פי' למעלה יעויי"ש.
ולכאורה י"ל דכוונתם דאמנם ליכא פותח טפח בין המגדל ודפנות הפתח, מ"מ הרי מבואר התם במ"ב לגבי תיבת המגדל דאם יש בה פותח טפח ואין ביציאתה פותח טפח טומאה בתוכה הבית טמא, ומוכח דאף שהוא פחות מפותח טפח, מ"מ כיון שבע"כ סופה לצאת דרך פתח זה סגי בפחות מטפח אם ליכא פתח אחר, וא"כ ה"נ הכא אפ"ל שיוציאו את הטומאה גם בפחות מטפח, אלא דלא ידעינן אי מלמטה או מלמעלה, לזה בעינן את הדין סוטל"צ שכל הפתחים טמאין, אך זה אינו, חדא דאין זה במשמעותה לשון שהטומאה בוקעת דרך דופני המגדל והכוורת, ועוד דרק התם במ"ב דליכא אפשרות אחרת א"כ יוציאנו דרך פתח זה, אבל הכא אם כנים דברינו, הרי יכול להזיז את המגדל.
אך לפי מה שנתבאר לעיל א"ש, דאף דמחשבתו להזיז את המגדל, מ"מ כיון שעתה המת בבית וודאי יוציאנו דרך הפתח שעכשיו עומד בו המגדל, אמרינן סוטל"צ ודיינין שדופני המגדל פתוחים או שהמת בתוכו, וכל הכלים שבתוך המגדל טמאין מדין סוטל"צ. ואין לדחות ולומר דכיון שיתהוה מצב שהאויר שהמגדל בתוכו יהיה טמא, לפיכך טמא מעכשיו, משא"כ בנידון שלפנינו, המצב שיתהוה שתהיה טומאה באהל החוצץ, דהרי גם האויר שבתוך המגדל הוא אהל אחר, ומ"מ אמרינן סוטל"צ, ה"נ בנידון שלפנינו הרי חלק האויר שיתפוס הארון בזמן העברתו דרך הפתח יהיה טמא, וא"כ האויר הזה יטמא את כל הבית מדין סוטל"צ.
ב
לצורך ההיתר, הוכרח להוכיח שרוב השיטות ס"ל שבכה"ג לא חשיב אהל זרוק, וא"כ אין הטומאה בוקעת מהארון בעת שמועברים בו האברים, וכבר השיג ע"ז מו"ר הגרש"ז אויערבאך שליט"א במאמרו שם, אלא שבסו"ד העלה סברא חדשה דלא שייך נידון זה לדין אהל זרוק, וז"ל: דהא דאהל זרוק לא שמיה אהל הוא משום דכיון שהוא נזרק וחיש מהר הרי הוא נעלם ועובר למקום אחר, לכן אהל כזה שהוא רק לרגע אינו חשוב, ואין בכוחו לחצוץ בין הטהרות והטומאה שתחתיו, משא"כ במת המונח בארון הרי הארון ודאי חשיב לעצמו אהל קבוע, וכיון שגם בא במדה שיצא מכלל כלי, מהיכ"ת נימא דלא יחצוץ הרי הטומאה היא כל הזמן בתוך אהל חשוב וקבוע, וכמדומה דכל מה שנזכר בש"ס דאהל זרוק לאו שמיה אהל, הוא רק לגבי אדם או טהרות שבתוך האהל או ע"ג, והוא משום דבשעה שנזרק אין כוחו יפה לחצוץ בפני הטומאה שתחתיו, אבל אם הטומאה היא בתוכו, כמו דחשיב אהל קבוע לגבי טהרות שבתוכו יתכן דכמו כן אינו קרוי כלל בשם אהל זרוק, כיון שממש כל הזמן הוא אהל קבוע אלא שיכול להתטלטל ממקום למקום וכו' יעויי"ש עוד.
והנה מו"ר הגרש"ז אויערבאך שליט"א כתב לי דמקושית המל"מ בפי"א מטו"מ על הא דאמרו בנזיר מג. דנכנס בשדה, הרי קיי"ל אהל זרוק לאו שמיה אהל, וא"כ אכתי קדמה טומאה לביאה, לכאורה מוכח דלא כדבריו הנ"ל, דאל"כ כיון שלגבי הכלים שבתוכו חשיב אהל, נמצא דמיד כשמקצת מהשידה נכנס לבית הקברות, נעשה אותו המקצת כמאן דמליא בטומאה והרי זה מאהיל על כל מה שבתוך השידה, וגם הנזיר נטמא מיד. וכתבתי לו דלא דמי, דבשלמא לגבי עצמו חשיב אהל, דהסברא של אהל זרוק ל"ש אהל, דכיון שהטומאה יש בכחה להתפשט וכל המניעה לזה היא חציצת האהל, ואם יחס האהל לטומאה הוא אינו קובע אלא נזרק, לא חשיב אהל לחוץ בפני הטומאה, אבל אם הטומאה והאהל נזרקים יחד, א"כ אחד ביחס לשני אינו בשינוי מצב והוי אהל לחוץ, וכל זה בטומאה עצמה, אבל היכא שהטומאה מחוץ לאהל ומתפשטת לתוכו, כיון שאהל זרוק לא שמיה אהל, הטומאה המתפשטת אינה נזרקת יחד עם האהל, אלא האהל עובר חיש מהר עליה, והיא עומדת במקומה כנגד הטומאה, וכל שהנזיר לא עומד כנגד הטומאה חשיב האהל חציצה, דהרי אין אהל זרוק מביא טומאה, ונמצא דמקושית המל"מ אין להביא ראיה, דס"ל דגם לגבי עצמו לא חשיב אהל, והסכים לי מו"ר שליט"א.
אולם בעצם חידושו של מו"ר שליט"א יש להעיר לפי"ז לדינא אם מת נמצא בקרון של רכבת סגור וכהן נוסע בקרון אחר של אותה רכבת, (אך אין פותח טפח ביניהם, ובדרך כלל כן הוא שאין פתח בין קרון המסע לקרון הנוסעים), דלכאורה יש לחוש היכא שהרכבת עוברת תחת מנהרה ארוכה או תחת גג התחנה, ובעוד הרכבת נוסעת הוי אהל זרוק, וא"כ גג המנהרה מאהיל על המת והכהן ומביא טומאה, ולפי החידוש הנ"ל, הרי גג הקרון הנמצא על המת, יש בכוחו לחוץ גם בעודו זרוק ואין הכהן נטמא. (כמובן בכה"ג שהקרון אינו מק"ט כגון שהוא כ"ע והוא בא במדה וכמו"ש החזו"א דלא חשיב מיטלטל מלא וריקן). אך ראיתי בכמה אחרונים שדנו בזה לטמא מדין אהל זרוק, וא"כ ה"נ בנידון דידן של הארון המיטלטל להעברת האברים.
לסיכום
נראה לענ"ד שכ"ז שלא הונחו האברים בארון המיטלטל, אמרינן סוף טומאה לצאת שתטמא את כל הפתחים, וממילא כל הבית חולים טמא.
ועוד דקשה להקל ולהסתמך למימר דלא חשיב אהל זרוק, וא"כ הבעיה הכאובה בבתי חולים לגבי טומאת כהנים, עדיין זקוקה לפתרון הלכתי.