נשמת אברהם / הערותיו של הרב עובדיה יוסף
הערותיו של הראשון לציון הרב הראשי לישראל
מרן הג"ר עובדיה יוסף שליט"א
חלק אורח חיים
ואגב חביבותיה דמר גבן אמרתי אעלה בקיצור נמרץ מאשר שוטטו רעיוני מדי עברי בדברי קדשו.
א. בסימן מז סעיף יב. הביא בסוף דבריו להלכה דברי הגאון רבי עקיבא איגר, שאם ישן ביום שינת קבע ובלילה שאחריו היה ניעור כל הלילה, לכולי עלמא צריך לברך ברכות התורה, שברכת אהבת עולם של ערבית אינה פוטרתו אם לא למד מיד אחר התפלה. ולכאורה יש להקשות, שהרי כתב הרשב"א בחידושיו (ברכות יא ב) בשם הראב"ד, שלפי גירסת הירושלמי "והוא שקרא על אתר", גם כשקרא קריאת שמע אחר ברכת אהבת עולם יצא ידי חובת ברכות התורה. וכן כתב בארחות חיים (הלכות תלמוד תורה אות א', דף סא ע"ב). וכן כתב המאירי ברכות שם. וכן כתבו הרא"ה והרשב"ץ שם. נמצא שעדיין לא יצאנו מידי ספק ברכות, דשמא נפטר מברכות התורה באהבת עולם של ערבית כיון שקרא קריאת שמע מיד. ויש לומר שיש כאן ספק ספיקא, שמא הלכה כנוסחת הירושלמי האחרת, "והוא ששנה על אתר", ובעינן משנה וגמרא דוקא, וכן פסק רבינו ירוחם. וכן כתבו הרבה אחרונים (ועיין בשו"ת יחוה דעת חלק ד' סימן ה' מש"כ בזה באורך). ואם כן קריאת שמע לא מהני בזה. ושמא הניעור כל הלילה צריך לברך אחר עלות השחר, שהיום גורם לברכות התורה, ומכיון שיש אומרים שברכות התורה מדאורייתא (הרמב"ן והמאירי והחינוך והרשב"ץ, וכן הסכימו הפרי חדש והשאגת אריה), לפיכך מהני בזה ספק ספיקא גם לענין ברכות, וכמו שכתב כיוצא בזה התרומת הדשן (סימן לז) שהובא להלכה בבית יוסף ובשלחן ערוך (סימן תפט). ועיין עוד בשו"ת מכתם לדוד (חלק אורח חיים סי' ג). וראה עוד במש"כ בזה בשו"ת יביע אומר חלק ה' (חלק אורח חיים סימן ו אות ה). ומכל מקום להלכה אנו נוהגים בפשיטות כדברי רוב הפוסקים,- שהניעור כל הלילה מברך ברכות התורה שחרית, וכמש"כ בשו"ת יביע אומר שם. ובמקום מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל, וכמו שכתבו התרומת הדשן (סימן לד) והאחרונים.
ב. בסימן עה סעיף א. בענין ילדות קטנות אם שייך בהן דין טפח ושוק באשה ערוה, כשהן גדולות יותר משלש שנים, בשו"ת יביע אומר חלק ו (חלק אורח חיים סימן יד) דנתי בזה, והבאתי דברי האחרונים שמיימינים ומשמאילים בזה, והעלתי להקל, עי"ש. וכן במה שכתב מר שם בסעיף ב, בדין נשים נשואות שרגילות לצאת ברשות הרבים פרועות ראש, אם שייך בהן דין שער באשה ערוה, העלתי בשו"ת יביע אומר חלק ו (סימן יג) להקל, עי"ש. ומה שכתב מר שם סעיף ו בענין עצימת עינים נגד ערוה, יש להבהיר שדוקא לגבי ערוה ממש ראוי להחמיר כדעת האחרונים שצריך להפוך פניו לצד אחר, אבל נגד טפח מגולה באשה שאינו אלא משום הרהור, וכמו שכתב הרשב"א (ברכות כד א) בשם הראב"ד, ובפרי מגדים (משבצות זהב סוף סימן עה), די בעצימת עינים. וכן כתב הגאון מליבאוויטש בספר צמח צדק בחידושי הש"ס (פרק ג דברכות). וכן פסק בשו"ת נחלת בנימין (סימן כו). וכן מבואר בחיי אדם (נשמת אדם כלל ד סימן א), עי"ש. וראה עוד בזה בשו"ת יביע אומר חלק ג (חלק אורח חיים סימן ז).
ג. בסימן ריט סעיף ו. בדבר מי שאיחר לברך הגומל, שדעת הרמב"ן והרשב"א שאין לברך הגומל אחר חמשה ימים, והטור והשלחן ערוך פסקו שמברך כל זמן שירצה, הנה דנתי בזה בשו"ת יביע אומר חלק ג סימן טז, שלכאורה הלכה רווחת בידינו שספק ברכות להקל אפילו נגד מרן, ואפילו נגד רוב הפוסקים, וכמו שכתבו הדבר משה חלק א (סימן לח), והזכור לאברהם (דף יח ע"ב), ובספרו חסד לאברהם (סימן יח). וכן כתב הגאון הראשון לציון בשו"ת מעשה אי"ש (חלק יורה דעה סימן טו), ועוד. מכל מקום כאן פשט המנהג כדברי מרן השלחן ערוך לברך כל זמן שירצה, ובמקום מנהג אין לומר ספק ברכות להקל. וכן כתב הרה"ג רבי יעקב סופר בספר כף החיים. אך מה שסיים מר בדברי השטה מקובצת, שאם אינו מוצא עשרה לברכת הגומל, ממתין עד שלשים יום, שמא יוכל לקיים המצוה כהלכתה בעשרה, "מכאן ואילך מברך אפילו ביחיד", ע"כ. הנה אף על פי שכן כתבו הרא"ה והר"א אלאשבילי (בברכות נד ב), שאין צריך עשרה אלא רק למצוה ולכתחלה, אבל רבינו יונה והמאירי ורבינו ירוחם סבירא להו שצריך עשרה לעיכובא. וכן דעת מרן הבית יוסף, ולכן כשאין עשרה אין לברך, דספק ברכות להקל. וכן פסקו בספר בירך את אברהם (דף סח ע"ב), ובספר פני יצחק אבולעפייא חלק א (הלכות ברכות אות סט). ועוד. וכן עיקר.
ד. ומה שכתב עוד מר בהערה 29 בשם שו"ת לב חיים חלק ג (סימן נג), שהמנסה לאבד עצמו לדעת מברך הגומל כשמבריא, ושכן כתב בספר יחוה דעת חלק ד סימן יד. הנה בספרי יחוה דעת שם, אמנם הבאתי דברי הלב חיים הנ"ל, אך הבאתי גם חולקים עליו, והסכמתי שאין לברך, שזוהי מנחת זכרון מזכרת עון, לאחר שניסה לרצוח את עצמו, אלא שלא עלה הדבר בידו. ולכן שב ואל תעשה עדיף.
ה. בסימן רעא סעיף יד. מה שכתב מר להסתמך על מה שכתב בספר כרם שלמה, שאף בהרהור יוצאים ידי חובת קידוש, כי במגילה (יח א) אמרו גבי זכירת עמלק, זכור בפה ואל תשכח בלב, אם כן בקידוש שלא נאמר אלא זכור את יום השבת, די בהרהור הלב. הנה כדברי הכרם שלמה כתב הפרי מגדים (סימן רעא, אשל אברהם סק"ב). וכן כתב בשמו בספר כף החיים שם סק"י. וכן פסק בפשיטות בשו"ת קונטרס התשובות סימן יד. אולם נעלם מכולם דברי התורת כהנים (בריש פרשת בחקותי) : "זכור את יום השבת, יכול בלב, כשהוא אומר שמור את יום השבת, הרי שמירת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור, שתהיה שונה בפיך", עי"ש. (וראה עוד ברמב"ן פרשת כי תצא בפסוק זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים). ושוב ראיתי להחיד"א בספר דבש לפי (מערכת ז אות כא), שהביא מה שכתב בספר מאורי אור, שאפשר שמן התורה יוצאים ידי חובת קידוש בלב, ותפס עליו מדברי התורת כהנים הנ"ל (וראה עוד בספרו ראש דוד דף סד ע"ד ודף סה סע"א). וראה עוד בשו"ת קרן לדוד (סימן פה), ובספר מכתב לחזקיהו (דף לא ע"ד, ודף קו ע"ד), ובשדי חמד (מערכת ז כלל יג), ובפתח הדביר (סימן רעא סק"ד), ובשו"ת רבי בצלאל זאב שפראן חלק א (סימן ו), ואכמ"ל.
ו. בסימן שו סעיף ז. בענין גלאי חום בשבת, נ"ב, וכן העלתי להקל בזה בשו"ת יחוה דעת חלק ד (סימן כט), עי"ש.
ז. בסימן שכו סעיף י. בדבר רופא הבא לרחוץ ידיו בסבון בשבת. נ"ב, ראה במש"כ באורך בשו"ת יביע אומר חלק ד (חלק אורח חיים סימן כח) להקל בזה, עי"ש.
ח. בסימן שכח סעיף ד. בדין חילול שבת לחולה שיש בו סכנה בדברים שאין במניעתם סכנה אלא שכן רגילים לעשותם בחול, שהמשנה ברורה מצדד להחמיר בזה, ושלא כדעת מרן השלחן ערוך. הנה בספרי יחוה דעת חלק ד סימן ל, הארכתי בס"ד בזה, וכתבנו לחזק דברי מרן השלחן ערוך (שמקור דבריו מהמגיד משנה) על פי דעת הסוברים שהותרה השבת לגבי פקוח נפש. וגם לדעת האומרים דחויה שבת אצל פקוח נפש, יש מקום להקל, וכמו שכתב הרדב"ז. ובסיום דברינו הבאנו גם מה שכתב הרש"ש (יומא פד ב) ואחרונים אחרים שדנו בדבר כיוצא בזה (שהזכיר מר בסיום דבריו שם), עי"ש.
ט. בסימן שלח סעיף ג. לכונן שעון בשבת לצורך חולה, עיין מה שהארכתי בזה בס"ד בשו"ת יביע אומר חלק ו (חלק אורח חיים סימן לה), ונראה שאם אין גוי לכונן השעון, ויש צורך בשבת בדבר, יש להקל לכוננו אפילו על ידי ישראל, כיון שאין כאן איסור מן הדין משום תיקון כלי, אלא רק מטעם מנהג שנהגו להחמיר, וכמו שכתב בשו"ת שאילת יעב"ץ חלק ב (סימן סג), ובספר שם חדש (דף עג ע"ב). לפיכך במקום חולי יש להקל אף על פי שעמד מלכת. וכשעודנו פועל יש להקל בפשיטות, וכמש"כ שם.
י. בסימן תכו סעיף א. בדין סומא אם מברך ברכת הלבנה, עיין בספר יחוה דעת חלק ד (סימן יח הערה יב עמוד קא), והמסקנא שלא יברך, שספק ברכות להקל. ורק ישמע מאחרים, ושומע כעונה. (וראה שם עמוד קג וקד בענין מי שמרכיב משקפיים). וכן בענין חולה קצת אם יכול לברך ברכת הלבנה דרך חלון סגור, ראה בספר יחוה דעת חלק ד (עמוד קד ובהערה טו), עי"ש.
יא. בסימן תקנז. בדין חולה שאוכל בתשעה באב, שהעלה שלא יאמר "נחם" בברכת המזון. נ"ב, וכן העליתי בשו"ת יחוה דעת חלק א (סוף סימן מד).
יב. בסימן תקנט. בענין חיוב קימה בתשעה באב מפני זקן או תלמיד חכם, שהשבות יעקב (חלק א סימן כו) פוטר, משום שאין זו קימה שיש בה הידור, כיון שיושבים על הארץ ומתאבלים על החורבן וכו'. אולם בשו"ת יביע אומר חלק ג (חלק יורה דעה סימן כו אות ג) הבאנו דברי הגאון מהר"י עייאש בשו"ת בית יהודה חלק ב (סימן פת שדחה דברי השבות יעקב, והסכים לדברי הלבוש שמחייב לקום בט' באב. וכן פשט המנהג, וכמו שהעיד מרן החיד"א במחזיק ברכה (סימן תקנד סק"ו), ובשיורי ברכה יורה דעה (סימן שעו). וכן עיקר.
יג. בסימן תקפח. בדין עשיית מצוה, כגון שמיעת קול שופר, במקום מטונף. הארכתי בס"ד בשו"ת יביע אומר חלק ו (חלק יורה דעה מימן כט. ושם אות ד' הבאתי גם כן דברי המשנה ברורה בביאור הלכה סימן תקפח, והעירותי בדבריו). והמסקנא שמותר לעשות מצוה (בלי ברכה) במקום מטונף, בשעת הדחק, כשאין שום אפשרות לעשותה במקום נקי. כגון בבית האסורים וכיוצא בזה, עי"ש.
יד. בסימן תקפט סעיף ו. במה שכתב השאגת אריה (סימן קו) שאסור להוציא לולב או שופר לרשות הרבים לצורך נשים שפטורות, ושבספר ארחות חיים כתב, שבספר שיורי ברכה חולק על השאגת אריה, והעיר שלא נמצא כן בשיורי ברכה, ושגם בספר קצה המטה העיר בזה, וכתב, ואולי כוונתו על ספר אחר וכו'. הנני להעיר, שמלבד ספר שיורי ברכה שחיבר מרן החיד"א, וצורף לספר ברכי יוסף, יש ספר "שיורי ברכה" שנדפס בשאלוניקי שנת תקע"ד, אשר חיברו הרה"ג החסיד רבי רפאל קאלאמרו ז"ל, ואסף כעמיר גורנה דברי מרן החיד"א המפוזרים בספריו הרבים, ובסימן תקפט סק"ב צדיק עתק דברי מרן החיד"א [והם בשו"ת יוסף אומץ סימן פב] שכתב לחלוק על השאגת אריה הנ"ל, עש"ב. וצדק הארחות חיים שכתב כן בשם שיורי ברכה, [ואף על פי שהרה"ג רבי רפאל קלאמארו הנ"ל העלים שמו לרוב ענותנותו, בספר לב מבין (דף רכו ע"א) גילה זאת, ובפירושא איתמר, שהוא המאסף דברי החיד"א בשיורי ברכה. וכן כתב בספר המעלות לשלמה (מערכת ש' דף צה ע"א). ובספר שער המפקד אורח חיים (דף סא ע"א). ובספר נהר מצרים (דף ריז ע"ב)].
טו. בסימן תריב סעיף י. מה שכתב שכלל בידינו שמרן השלחן ערוך כשכותב ב' דעות, סתם ויש אומרים, דעתו לחוש להחמיר לכתחלה לדעת היש אומרים. נ"ב, אין כלל זה מוסכם, ודעת רוב האחרונים שהלכה כסתם לגמרי. וראה במה שכתבנו בזה במפר כף החיים על יורה דעה (סימן קיח ס"ק יז). וביתר אריכות בשו"ת יביע אומר חלק ו (חלק יורה דעה סימן ה אות ב וג), ואכמ"ל. אך בנידון זה של אכילת חולה ביום הכפורים, יפה כתב מר שיש לחוש לכתחלה למי שאומר ששתיה מצטרפת בכדי אכילת פרס, שכן כתב מרן השלחן ערוך (בסימן תריח סעיף ח) בזו הלשון : "וישקוהו פחות משיעור מלא לוגמיו, וישהו בין שתיה לשתיה כדי אכילת ארבע ביצים, ולפחות ישהו בין שתיה לשתיה כדי שיעור שתיית רביעית". ועיין בשו"ת הרדב"ז (בלשונות הרמב"ם סימן קמה וק"צ), ובשו"ת בית יהודה עייאש (חלק אורח חיים סימן ז), ובשו"ת גנת ורדים (כלל א סימן יז), ובספר ערך השלחן (סימן רי סק"ג), ובשו"ת אבן הראשה (סימן ה), ואכמ"ל.
טז. בסימן תריח סעיף י. בענין חולה ביום הכפורים שאוכל פחות פחות מכשיעור ככותבת, ולכן כתב שאין לברך ברכה אחרונה וכו'. יש להעיר שמכיון שמותר לאכול בכל פעם עד כעשרה דרהם, שהוא כשלשים ושנים גרם (וכמו שכתבנו בקובץ "קול סיני" תשרי תשכ"ג, ושכן המנהג), הרי יש בכל אכילה יותר מכזית (כי כזית הוא 29 גרם), וממילא חייב בברכה אחרונה (אם יש בפת כשיעור מבלי הלפתן).
יז. בסימן תרלט סעיף ג. בענין כזית פת שאוכל בסוכה בלילה הראשון של חג הסוכות אם רשאים לאוכלו עם. לפתן. ראה במש"כ בזה בשו"ת יחוה דעת חלק ד (סימן לז), והמסקנא, שבודאי מעיקר הדין יוצאים ידי חובה גם כשאוכלים אותו עם לפתן, ורק ממדת חסידות טוב להימנע מלצרף עמו לפתן, אבל טיבול במרק או בדבש שפיר דמי, ואין בזה שום חשש כלל.
יח. בסימן תרנא סעיף ז. בענין מי שידו נתונה בגבס אם יטול הלולב בראשי אצבעותיו בברכה, יש להעיר מדברי מהר"ם בן חביב בספר כפות תמרים (סוכה לז א) שכתב לישב מנהג של כמה אנשים גדולים שיש בידם טבעת ונוטלים הלולב בברכה, מפני שנוטלים הלולב בראשי אצבעותיהם, ולכן אין לחוש בזה משום חציצה, עי"ש. ומכל שכן בגבם שאינם מקפידים להסירו כלל אפילו בשעת עשיית מלאכה, וכמו שכתב בספר מאמר המלך (דף עד ע"ג). ועיין בשדי חמד (מערכת ארבעה מינים סימן ג אות יח), ובשו"ת סמא דחיי (חלק אורח חיים סימן טו), ובשו"ת קרן לדוד סימן י דף יז ע"ג), ואכמ"ל.
חלק יורה דעה
יום רביעי י"ח כסלו תשמ"ה, שנת "להשתבח" בתהלתך לפ"ק.
ברכה לראש משביר
שמח לבי ויגל כבודי ותעלוזנה כליותי בראותי גליונות הספר "נשמת אברהם", בהלכות חולים רופאים ורפואה, על סדר שלחן ערוך יורה דעה, מעשה ידי אומן, נטע נאמן, ידידי וחביבי, חמדת לבבי, אוצר כל כלי חמדה, רב פעלים לתורה ולתעודה, פה מפיק מרגליות, דורש כתרי אותיות, חכו ממתקים וכולו מחמדים, תהלתו בקהל חסידים, יראת ה' היא אוצרו, ועליו יציץ נזרו. חכים יתקרי ורבי יתקרי, הרה"ג ד"ר אברהם סופר אברהם שליט"א.
בעברי בין בתריו ראיתי כי כמעשהו בראשון על שלחן ערוך אורח חיים, כן מעשהו בשני על שלחן ערוך יורה דעה, בתוספת נופך ספיר ויהלום, בקבצו כעמיר גורנה דברי רבותינו הפוסקים ראשונים ואחרונים, ואחרוני אחרונים, חדשים גם ישנים, דובר צדק ומגיד מישרים, מפי סופרים ומפי ספרים, בתוספת הערות והארות, זכות וברות, והיו למאורות. וכל יקר ראתה עינו, ואסף איש טהור וערך אותם בטוב טעם ודעת, כיד ה' הטובה עליו, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופניו. אפריון נמטייה ותשואות חן חן לו.
ולחבת הקודש ארשום כמה הערות בקצרה מאשר עלה במחשבה לפני מדי שוטטו עיני ורעיוני בדבריו.
בהלכות שחיטה סימן א ס"ק י. אודות מה שבתב הגאון רבי שלמה קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת להוכיח שאין השוחט יכול לשחוט כשהוא נזקק לבתי עינים (משקפיים), ממה שכתב המגן אברהם (סימן תלג) שאין -לבדוק חמץ ביום י"ד נגד חלון שיש בו זכוכית, והעיר על זה ידידנו הגר"י נויבירט שליט"א שהמגן אברהם מיירי בזכוכית כהה, אבל בזכוכית שקופה שפיר דמי. והנה זכה לכוין לדעת הגאון בעל דעת קדושים, שכתב, שהמגן אברהם מיירי בזכוכית של הזמנים ההם שלא היתה צלולה וזכה, אבל בזמן הזה יש להקל גם לענין בדיקת חמץ. ולמד מזה המהרש"ם בדעת תורה יורה דעה (סימן יא סק"ג), שמותר לשחוט בלילה לאור מנורת הלאמפ, כי הזכוכית לא רק שאינה חוצצת, אלא מוסיפה ומגדילה את האור להיותה זכה וצלולה, ע"ש. וכן העלה בשו"ת יד יצחק חלק ג (סימן רעו), ע"ש. ובלאו הכי יש לומר שהמשקפיים הניתנים על ידי רופא מומחה באופן שיתאימו לפי ראות עיני הנזקק להם, אין להם דמיון לסתם זכוכית של חלון, ולא קרב זה אל זה. וכן כתב הגאון מהרי"ץ דושינסקי בתשובה חלק א (סימן נט), שזכוכית המשקפיים שהיא מלוטשת ויפה וניתנת על פי הוראת רופא מומחה, רשאי השו"ב להשתמש בה בשחיטה ובדיקה, שהרי פעמים רבות שהשוחט על ידי בתי עינים כצלה רואה יותר טוב ממי שאינו נושא בתי עינים בכלל, ע"ש. ועיין עוד בשו"ת דברי מלכיאל חלק ד (סימן לא), ע"ש. ואף שבשו"ת יגל יעקב (חלק אורח חיים סימן יא אות ג) כתב להחמיר בזה לגבי בדיקת הריאה בלילה על ידי בתי עינים וכו', ע"ש. לפי האמור נראה שהעיקר להקל. ועיין עוד בספר ילקוט הגרשוני יורה דעה (סימן א ס"ק טז), ובספר דעת תורה יורה דעה (סימן א ס"ק טז). ועיין עוד במה שכתבנו בשו"ת יביע אומר חלק ד (חלק אורח חיים סימן מ). ומשם בארה. ועיין בשו"ת בית שערים (חלק יורה דעה סי' רפו), ע"ש, ואכמ"ל.
בהלכות בשר בחלב סימן פז ס"ק ב. בענין דגים בחלב, שהערוך השלחן כתב דלית מאן דחש להא שהחמיר הבית יוסף בזה משום סכנה. הנה בהיות שמצינו רבים שחששו בזה משום סכנה, וגם הגאון רבי יצחק למפרונטי שהיה רופא מפורסם, כתב בספר פחד יצחק (מערכת ב דף סט ע"ב), שיש באמת סכנת חולי גדול וכבד מאד עד מות למי ששותה חלב ממש ואחר כך אוכל דגים, או לאוכל דגים תחלה ואחר כך שותה חלב, ואפילו בדגים עם גבינה או עם חמאה שלא מצאתי בהם שום סכנה, כיון שהדבר יצא מפה קדשו של הבית יוסף, יש להמנע מזה, וכן הנהגתי בתוך ביתי, ע"כ. והכנסת הגדולה יורה דעה שם כתב בשם השארית יהודה, ששמע מהרופאים שיש סכנה באכילת דגים בחלב. וכן כתב בספר בית לחם יהודה יורה דעה שם. וכן כתב בשו"ת חינוך בית יהודה (סימן סא) בשם חכמי הרופאים, שיש סכנת חולי באכילת דגים בחלב. ובשו"ת אדני פז (סימן מב) הפריז על המדה לאסור אף בדיעבד דגים שנתבשלו בחלב, ע"ש. ועל כל פנים לכתחלה למיחש מיהא בעי. וכן פשט המנהג אצל הספרדים ועדות המזרח, וכמו שכתבו הזבחי צדק (סימן פז ס"ק יח), ובתשובותיו חלק ג (סימן קמג), ובשו"ת רב פעלים חלק ב (חלק יורה דעה סימן י), ועוד אחרונים. ורק לגבי דגים בחמאה יש להקל, וכמו שהעלתי בס"ד בשו"ת יחוה דעת חלק ו (סימן מח), ע"ש.
בהלכות יין נסך סימן קכנ ס"ק ב. הביא מה שכתב ידידנו הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך שליט"א, שאי אפשר לסמוך להקל במגע נכרי ביין מפוסטר, שרק ממית את החיידקים, ולחשבו כמבושל ממש, אף על פי שלא ניכר בו שום שינוי, ולא נחסר מהמדה כלל, וגם לא נשתנה כלל טעמו וריחו וכו'. ע"כ. הנה דבר ה' בפיהו אמת, שלכתחלה בודאי שאין להתיר מגע נכרי או ישראל מחלל שבת בפרהסיא ביין מפוסטר, וכשנתתי הכשר על היין של יקבי "כרמל מזרחי" בראשון לציון, סירבתי להענות לדרישת המנהלים להוסיף בהכשר שאין לחוש למגע נכרי ביין, מפני שעבר פסטור, כאשר עשה רב אחד בהכשר שלו, מפני שדעתי היא למחמיר בזה על כל פנים לכתחלה, וכאשר הורה הרמב"ם (בפרק ו מהלכות איסורי מזבח הלכה ט), שיין המבושל באש "עד שנשתנה טעמו בבישול" פסול לניסוך על גבי המזבח. וממילא הוא הדין לגבי איסור יין נסך צריך שישתנה טעמו על ידי הבישול, וכמו שכתב הרמב"ם (בפרק יא מהלכות מאכלות אסורות הלכה ט). וכן כתב המאירי עבודה זרה (כט:), שאם נתבשל עד שנשתנה טעמו מכמות שהיה בטל חינו ואין דין ניסוך עליו. וכן כתב רבינו מנוח, והובא בערך השלחן (סימן קכג סק"ה). וכן כתב מרן החיד"א בספר ככר לאדן (דף קסב ע"א) בשם המהר"ם די לונזאנו. וכן פירש הגאון רבי חיים פלאג'י בספר רוח חיים (סימן קכג סק"ב) בכוונת הריא"ז. ועיין עוד בשו"ת שביתת יום טוב (חלק יורה דעה סימן א והלאה), ובשו"ת ויאמר יצחק בן ואליד (דף קד ע"ג), ובספר בית אהרן קריספין (דף מד ע"ג), ע"ש. אלא שעל כל פנים בדיעבד מיהא הואיל ומרן הבית יוסף (סימן קכג) הביא להלכה דברי הרשב"א, שכתב, איזהו מבושל כל שהרתיח נעשה מבושל. וכן קבלת הגאונים. ויש אומרים שצריך שיתמעט ממדתו על ידי בישולו. וקבלת הגאונים תכריע. וגם אי אפשר לרתיחה בלי מיעוט מדה. וגם הרא"ש הסכים בזה לדברי הגאונים. וכן כתב בספר התרומה. וכן פסק בשלחן ערוך שם. ולפי זה גם היין המפוסטר שהוא בודאי רותח, אלא שהוא סגור למעלה, וכל מה שנתעדה חוזר לתוכו, סוף סוף הרי רתח ואין מקום לאוסרו בדיעבד לפי דעת הגאונים. וכן כתבו בשלחן גבוה שם, ובספר עיני דוד (דף פו ע"ג), ובספר זכרנו לחיים חלק ב (דף לא ע"ב), ע"ש. וכן העלתי בכף החיים יורה דעה (סימן קיח סק"ז), והבאתי שם דברי הפוסקים בזה, כיעו"ש. ועיין עוד בספר טהרת המים (מערכת פ אות כג), ובשיורי טהרה (מערכת ב אות לג וע"ב), ואכמ"ל הותר.
בהלכות נדה סימן קצ סק"ב. בענין בגדי צבעונים הסמוכים לגופה, הארכתי בס"ד בשו"ת יביע אומר חלק ג (חלק יורה דעה סימן י), והעלתי להקל. ושכן פסק להלכה המראה יחזקאל (סימן נ).וכן בשו"ת ערוגת הבושם (חלק יורה דעה סימן קסו) כתב, שמכל הראשונים והאחרונים לא משמע כדברי החתם סופר שהחמיר בזה, ע"ש. וכן כתבו הגאב"ד דבויסק בשו"ת זכרון יעקב (סימן טו), ובשו"ת מהרש"ם חלק א (סימן פא), וחלק ג (סימן קל), ועוד אחרונים. וכן המנהג להקל גם בבגדי צבעונים הסמוכים לגופה.
ואסיים בברכה מעין הפתיחה אל ידידנו הרה"ג המחבר שליט"א, יהי רצון שחפץ ה' בידו יצלח לברך על המוגמר, ועוד יוסיף ידו לזכות את הרבים ולהוציא לאור תעלומה המשך חיבורו הנוכחי, על סדר שלחן ערוך אבן העזר, ויזכה להפיץ מעינותיו חוצה להגדיל תורה ולהאדירה, ברבות הטובה, גם עד זקנה ושיבה, בבריאות איתנה ונהורא מעליא, לאורך ימים ושנות חיים ושובע שמחות וכל טוב, וכל אשר יעשה יצליח.
בכבוד רב ובברכת התורה
עובדיה יוסף
חלק אבן העזר וחושן משפט
ב"ה, ו' מנחם אב תשמ"ו
הן כל יקר ראתה עיני בספר היקר והנכבד "נשמת אברהם" חלק אבן העזר וחושן משפט, מעשה ידי אומן, נטע נאמן, צנצנת המן, ידידי וחביבי, חמדת לבבי, טובינא דחכימי, מרגניתא דלית ליה טימי, חכו ממתקים וכולו מחמדים, תהלתו בקהל חסידים, הרופא הדגול והמעולה, בכתם פז לא יסולה, יראת ה' היא אוצרו, ועליו יציץ נזרו, חכים יתקרי, ורבי יתקרי, כבוד שם תפארתו, צנה וסוחרה אמתו, הרב ד"ר אברהם-סופר אברהם שליט"א, מחבר הספר לב אברהם ב' חלקים, ונשמת אברהם חלק אורח חיים, וחלק יורה דעה, בהלכות רפואה.
עברתי בין בתריו כמסת הפנאי, וראיתי כי כמעשהו בראשונים כן מעשהו בספר הזה, וביתר שאת ויתר עוז, וכזקני תלמידי חכמים שכל זמן שמזקינים דעתם מתוספת ומתיישבת בהם, והגדיל לעשות בקבצו כעמיר גורנה בסדר טוב ונכון, כל אשר נאמר בספרי הפוסקים ראשונים ואחרונים חדשים גם ישנים, מפי סופרים ומפי ספרים, בעניני רפואה, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, הלכות גדולות שנו כאן, וערוכות בטוב טעם ודעת, כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת, תפוחי זהב במשכיות כסף, דבר דבור על אופניו. צולל במים אדירים ומעלה פנינים, ובתבונות כפיו ינחם לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. איישר חיליה לאורייתא.
ואגב חביבותיה דמר אציגה נא בזה מה שראיתי לנכון להעיר מדי עברי בדברי קדשו.
בעמוד נז, הביא לשון מרן השלחן ערוך (באה"ע סימן ה סעיף יב): "המשקה כוס של עיקרין לאדם או לשאר בעלי חיים כדי לסרסו, הרי זה אסור, ואין לוקים עליו. ואשה מותרת לשתות עיקרין וכו' שלא תלד". (והוא לשון הרמב"ם בפרק טז מהלכות איסורי ביאה הלכה יב). וציטט בזה דברי כמה אחרונים, אך קיצר קצת במקום שאמרו להאריך. והנה בעיקר הדין אם שתיית עיקרין אסורה מן התורה או מדרבנן, הדבר שנו במחלוקת, כי בפסקי הריא"ז (שבת קי:) מבואר שזהו איסור מן התורה, וכ"כ בפשיטות הגאון הנצי"ב בהעמק שאלה (ס"ס קה אות ט), ע"ש. אולם בספר יראים (סוף סי' שפא) כתב, ונראה שעיקור ע"י סם מדרבנן, מדשרי בזקנה ועקרה, (כדאיתא בשבת קיא.). וכן כתב המאירי (שבת קי:) וז"ל : וסירוס זה של כוס עיקרין אינו אלא מדברי סופרים, ואע"פ שדרשוהו מן המקרא שנאמר ובארצכם לא תעשו, קרי ביה לא תיעשו, כלומר אפילו ממילא, אסמכתא בעלמא הוא, או שמא אין כאן פסיק רישיה שקצת בני אדם שותים ואינם נעקרים, עכ"ל. וכן מוכח מלשון הרשב"א בחידושיו (שם): "דס"ל לר' יוחנן שלא אסרה תורה אלא בנוגע ממש במקום סירוס. כדכתיב ומעוך וכתות ונתוק וכרות, אבל כשאינו נוגע באבר עצמו לא, ואפילו מתכוין לסרס, וכל שכן היכא דלא מכוין", ע"כ. וכן ראיתי להגאון מהר"י עייאש בשו"ת בית יהודה חלק ב' (סימן מז דף קכ ע"ב בד"ה ומעתה), שהוכיח כן מלשון הרשב"א הנ"ל שאיסור השקאת כוס עיקרין לאיש אינו אלא מדרבנן, ואין בו איסור תורה כלל, כיון שאינו נוגע ממש במקום סירוס. ושכן דעת הרב המגיד שכתב דכל היכא דלא נגע באיברים ממש "לא מחייב", והיינו כלשון פטור אבל אסור, שהאיסור הוא מדרבנן. וחלק על הגאון רבי מלאכי הכהן (בעל יד מלאכי) בתשובתו שם דס"ל דהוי איסורא דאורייתא, ע"ש. ומרן החיד"א בספר יעיר אזן (מע' א' אות יח), כתב, שקרוב לשמוע שכן דעת הריטב"א (יבמות סג:). שאיסור שתיית עיקרין הוי רק מדרבנן, שכתב, ושמעתי בשם רבינו הגדול (הרמב"ן), שאם קיים מצות פריה ורביה וחשקה נפשו מאד בתורה ורוצה לשתות סם של עיקרים או לאכול דבר של עיקור כדי שלא יתבטל מתורתו, מותר, משום דההיא דאמר ר' יהושע, ולערב אל תנח ידיך, מצוה דרבנן היא, ובכה"ג שרו רבנן, וטעמא דמסתבר הוא. ושמעתי על גדולים שעשו מעשה בדבר זה בעצמם, ע"כ. וצ"ל דהא דפריך בשבת (קי:) ומי שרי (לשתות כוס של עיקרין לרפואה של ירקונא), ולא הונח לו עד דאוקמה באשה, ואם איתא לדברי הריטב"א, לוקמה בכה"ג באיש שקיים פריה ורביה וחשקה נפשו מאד בתורה, וי"ל דניח"ל להש"ס לשנויי בפשיטות, ולא לעשות אוקימתא כזאת באיש שקיים פו"ר וחשקה נפשו מאד בתורה, שהיה צריך להאריך הרבה בזה, ובחר לתרץ בפשיטות ובדרך קצרה וכו', עכת"ד. ובשו"ת חתם סופר (חאה"ע סי' כ) בד"ה והנה, כתב שלדעת הרמב"ם ורוב הפוסקים השותה כוס עיקרים אין בו איסור אלא מדרבנן וכו', ע"ש. וכ"כ בספר דרישת ארי על אה"ע (סי' ה), והובא בתועפות ראם על היראים (ס"ס שמב), ע"ש. וכ"כ הגאון ר' מיכאל בכרך, ראב"ד פראג, בספר ערוגת הבושם על אה"ע (סי' ה סי"ב), שנראה שאין בהשקאת כוס עיקרין אלא איסור דרבנן, שלא אסרה תורה אלא רק מעוך וכתות ונתוק וכרות שהוא סירוס בידים באיברים עצמם, וגם נאמר ובארצכם לא תעשו, א"כ אמאי כתבו הרמב"ם והשלחן ערוך שאין לוקים ע"ז, א"ו דהוי מדרבנן, ע"כ.
איברא שהגאון בעל ההפלאה בספר נתיבות לשבת (סי' ה' סק"ז) כתב, שמהסוגיא בשבת קי:) דפריך ומי שרי, מוכח שאפילו המכוין רק לרפואה אסור. ומוכח מהכא דהוי איסורא דאו', שאל"כ הא פסיק רישיה בדרבנן שרי, לדעת התרומת הדשן סי' סו, ועוד שאם הוא רק איסור דרבנן, הרי כתב הרמ"א ביו"ד (סי' קנה ס"ג) שכל איסורי הנאה דרבנן מתרפא בהם אפילו חולה שאין בו סכנה. מיהו נראה שטעם קושית הגמ' שבת (קי:) ומי שרי וכו', משום דאמר התם, ואי לא לייתי רישא דשיבוטא וכו', וכיון דאפשר ברפואה אחרת אסור עכ"פ מדרבנן לעשות רפואה שנעקר על ידה. ועכ"פ אפילו לפי מש"כ דהוי מה"ת, מ"מ מכיון שאינו מכוין לסירוס אלא לרפואה, אלא דהוי פסיק רישיה, וזה אינו אסור אלא מדרבנן, וממילא מותר לרפואה, ודלא כהבית שמואל (ס"ק יג) שאסר מטעם פסיק רישיה, ע"ש. ונראה כוונת הרב נתיבות לשבת, שאף שאיסור פסיק רישיה הוי דאורייתא, כדמוכח בשבת (קג.) ובכ"ד, וכ"כ הרמב"ם (בפ"א מהלכות שבת הלכה ו), מ"מ שאני הכא דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה. ומש"ה אינו אסור לדידן אלא מדרבנן, ואע"פ שהרשב"א כחי' לשכת (קט:) והרא"ש (פרק יד דשבת ס"ס ט), והמאירי והר"ן (שבת קי:), כתבו, שאף הערוך דס"ל פ"ר דלא ניח"ל מותר, מודה הוא בשאר איסורים, (וכ"כ הבית שמואל שם), מ"מ אין סברא זו מוכרחת, שהרי עיקר ראיתו של הערוך, מזבחים (צא:) מזלפין יין ע"ג האשים, ואע"ג דפ"ר הוא דודאי מכבה, כיון דלא ניח"ל בהאי כיבוי שרי. וכמ"ש כל זה התוס' כתובות (ו.). אלמא דלדעת הערוך פ"ר דלא ניח"ל מותר בכל האיסורים, וכן מוכח עוד ממ"ש הרמב"ן והר"ן (בס"פ שמנה שרצים) שהערוך הביא ראיה ג"כ מדין מוכרי כסות מוכרים כדרכם ובלבד שלא יתכוונו וכו', ואע"ג דפ"ר הוא כיון דלא ניח"ל מותר. וכ"כ המאירי שבת (כט:) בשם חכמי פרובינצא, ע"ש. ובשו"ת צמח צדק מליבאוויטש (חיו"ד סי' סח) כתב, שהתוס' כתובות (ו.) חולקים על מ"ש הרא"ש לחלק בדעת הערוך בין שבת לשאר איסורים. וק"ק שלא זכר שהרא"ש עצמו (בר"פ הבונה) הביא ראיית הערוך מזבחים (צא 🙂 הנ"ל. ואמנם בספר הערוך שלפנינו לא נזכרה הראיה מזבחים, ולא ממוכרי כסות, אבל ידוע שספר הערוך שלפנינו לקה בחסר, וכמ"ש במבוא לספר ערוך השלם (עמוד לט). וע"ע שם (בערך פסק הערה יא), ודו"ק. וכן כתב הגאון מהר"ח אבולעפייא בספר מקראי קדש (דף קב ע"א) בדעת הרמב"ם, שבפסיק רישיה דלא ניח"ל אף בשאר איסורים מותר. וכ"כ בשו"ת פרי הארץ בלשונות הרמב"ם (דף פט ע"ב). וכ"כ הישועות יעקב אה"ע (סי' ה' בפירוש הארוך סק"ד) שדבר זה שהמציאו הראשונים שהערוך מודה בשאר איסורים דפ"ר דלא ניח"ל אסור. ומשום דשאני שבת דבעינן מלאכת מחשבת, אינו מוכרח, ע"ש. וכ"כ החזון איש (א"ח סי' נ וסי' סב ס"ק כו) שאף שהרשב"א כתב שבשאר איסורים גם להערוך פ"ר דלא ניח"ל אסור, מ"מ דעת התוס' (כתובות ו.) שגם בשאר איסורין ס"ל להערוך דפ"ר דלא ניח"ל מותר. וכ"כ עוד החזון איש באה"ע (ר"ס יג), ע"ש. גם בשו"ת תשובות רבי אליעזר (סי' יב דכ"ח סע"א) הוכיח במישור מדברי התוס' כתובות (ו.) שאפילו אם לא נודה לסברת הערוך. מ"מ פ"ר דלא ניח"ל אינו אסור מה"ת, אלא מדרבנן, גם בשאר איסורין, ומש"ה תירצו ההיא דזבחים (צא:) דמצוה שאני. ושכ"כ התוס' (יומא לד:), ע"ש. ולפ"ז שפיר קאמר הנתיבות לשבת דהכא חשיב פ"ר דלא ניח"ל שאינו אסור אלא מדרבנן. ואם אינו מתכוין לסירוס אלא לרפואה מותר, ובזה ניחא מה שהקשה בספר יד אהרן ח"ב (הגה"ט אות ה), שמדברי הרמב"ם והשלחן ערוך שכתבו "כדי לסרסו" משמע דס"ל דהיכא שאינו מתכוין אלא לרפואה מותר, ושלא כדעת הטור שאוסר גם לרפואה, ומהגמ' שבת (קי:) מוכח שאפילו מכוין לרפואה אסור, ע"כ. ולפי האמור לק"מ, דשאני נידון הגמ' שבת (קי:) שיש רפואה אחרת לירקון, הלא"ה משרא שרי. וכמ"ש נתיבות לשבת. וכ"כ בשו"ת בית אפרים (חלק אהע"ז סי' ב דף ז ע"ג). וכ"כ בשו"ת תעלומות לב ח"ב (חאה"ע סי' ד דף יג ע"ד), ע"ש. ועוד י"ל לפמ"ש בשו"ת תורת רפאל דיני שבת (סי' כז דמ"ה ע"ג), דה"ט דהרמב"ם שכתב "כדי לסרסו", ומשמע שלרפואה מותר, ואילו בגמ' (שבת קי:) פריך ומי שרי וכו', משום דבפסחים (כה:) איכא תרי לישני בש"ס. אם מותר להתרפאות באיסורי דרבנן שלא במקום סכנה, וקו' הגמ' שבת אזלא אליבא דלישנא שלא הותרו אלא במקום סכנה, והרמב"ם סובר שהעיקר כלישנא דמתרפאין באיסורי הנאה דרבנן אפילו שלא במקום סכנה, (כדמוכח ברמב"ם פרק ה' מיסודי התורה ה"ח), וכיון שאיסור זה אינו אלא מדרבנן, לרפואה מיהא שרי, ע"ש. ולפ"ז ניחא ג"כ קושית היד אהרן הנ"ל. וע"ע בשו"ת אדמת קודש (סי' כג). ודו"ק.
וראיתי בשו"ת תורת חסד מלובלין (חאה"ע סי' לח אות ה), שמתחלה דייק מלשון הרמב"ם והשלחן ערוך שכתבו: "המשקה כוס של עיקרין לאדם כדי לסרסו, אסור ואין לוקים עליו", משמע דה"ט משום שלא עשה הסירוס בידים, וחשיב כמו גרמא, וכתיב ובארצכם לא תעשו, עשייה הוא דאסור הא גרמא שרי, וכההיא דשבת (קכ:). ושוב כתב, ומיהו משמע שהמשקה כוס עיקרין אע"פ שאין בו מלקות מ"מ איסורא דאורייתא איכא, וכן מוכח ממ"ש התוס' והרא"ש (שבת קי:) דה"ט שאסור לשתות כוס עיקרין לרפואה, משום דהוי פסיק רישיה, ולשיטת התה"ד (סי' סו) פ"ר בדרבנן שרי, א"ו דהוי דאורייתא, ע"כ. ואי משום הא לא איריא, שי"ל שאף להתה"ד פ"ר בדרבנן בשאר איסורים אסור, כיון דלא בעינן בהו מלאכת מחשבת כלל. וכן ראיתי להגאון מהר"י עייאש בשו"ת בית יהודה ח"ב (סי' מז דק"כ ע"א) שכתב, דלכאורה מדברי התוס' והרא"ש מוכח דהשקאת כוס של עיקרין הוי מדאורייתא (וכדברי הגאון ר' מלאכי הכהן בתשו' שם), שהרי אסרו גם במתכוין לרפואה משוס דהוי פסיק רישיה, והרי פ"ר בדרבנן שרי, וכמ"ש התה"ד והגנת ורדים ושאר אחרונים. ומ"מ י"ל שאין זה אלא באיסורי שבת דבעינן בהו מלאכת מחשבת, אבל כשאר איסורים לא שנא לן בפסיק רישיה בין איסורא דאורייתא לאיסורא דרבנן. וכעין מה שחילק השאלתות וכו'. ע"כ. וכ"כ בשו"ת הרמ"ץ (חיו"ד סי' לא אות ט), שאף להתה"ד שמתיר פ"ר בדרבנן, ה"מ באיסורי שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, משא"כ בשאר איסורים, ע"ש. קושטא קאי דבלא"ה מוכח בתוס' שבת (קג סע"א) דפ"ר בדרבנן אסור, דלא כתה"ד, שהרי כתבו דמיעוט ענביו של ההדס אינו אלא שבות, ואעפ"כ פריך בסוכה (לג:) והא מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות, והוכרח לתרץ דאית ליה הושענא אחריתי, אלמא דפ"ר בדרבנן אסור, והתה"ד יסבור כד' המאירי (שבת כט:) וסיעתו, דמיעוט ענביו אסור מה"ת. [וע' בתוס' סנהדרין (כו.) ד"ה לעקל בית הבד, וקשה דמ"מ מה בכך הרי משביח הכרם ויתחייב משום נוטע, וי"ל דעביד בענין דודאי קשה ליה להכרם. ולפמ"ש התוס' שם בד"ה משרבו בתי' הא' דמיירי בשביעית בזמן הזה דרבנן, מוכח דס"ל דפ"ר בדרבנן אסור. וכן מוכח עוד בתוס' מועד קטן (ד:) בד"ה מפני, ע"ש. אך במאירי סנהדרין שם מוכח דפ"ר בדרבנן שרי, ע"ש.] ובאמת שראיתי להחתם סופר (חיו"ד סי' קמ) דאזיל בתר איפכא, דלכ"ע פסיק רישיה בדרבנן בשאר איסורין שרי. והסתמך עליו המהרש"ם בתשובותיך (ח"ג סי' צ, וח"ז ס"ס קלג). וכן דעת הגאון ר' משה תאומים בשו"ת דבר משה (סי' סט). ובזה ניחא מה שהקשה עליו בשו"ת רב פעלים ח"ב (חאו"ח סי' כ), שהרי המגן אברהם (סי' שיד סק"ה) חולק על הת"ד, ואוסר פ"ר בדרבנן. ולפמש"כ ניחא דס"ל דה"מ באיסורי שבת אבל בשאר איסורים מותר. ובשו"ת הרמ"ץ עצמו (בחאו"ח סי' לו אות ג) כתב גם בשאר איסורין דפ"ר בדרבנן שרי, ע"ש. וע' בשו"ת ארץ צבי תאומים (חאו"ח סי' יח). וע' בשו"ת הלק"ט ח"ב (סי' רנח) ובשו"ת אגורה באהלך (דכ"ח ע"ד), וכספר עקרי הד"ט יו"ד (סי' יט אות טו). ואכמ"ל.
ואשובה אראה בשו"ת בית אפרים (חאה"ע סי' ב, דף ז ע"ב) שכתב להסביר טעמו של הרמב"ם שכתב "כדי לסרסו" דמשמע דלרפואה שפיר דמי. כי בשתיית כוס עיקרין יש שהוא חד וחריף מאד עד שפוגע בגיד או בביצים ושדי זיהריה בהו ומקלא קלי להו ויאכל חצי בשרו, ויש שאינו גורם קלקול כל כך ואינו פוגע ממש באיברים הנ"ל רק שגורם לסתום שבילי הזרע, וע"י כך אינו ראוי להוליד, והתורה לא אסרה אלא כגון מעוך וכתות ונתוק וכרות שנעשה מעשה בגיד או בביצים, הלא"ה אלא רק שסותם שבילי הזרע ע"י שתיית כוס עיקרין אינו אלא מדרבנן, ולכן כתב השאילתות דהך סוגיא דשבת (קי:) אזלא לר' יהודה ולא אליבא דר"ש, אע"פ שגם השאילתות יודע שמודה ר"ש בפסיק רישיה, וכמו שתירצו התוס' והרא"ש, משום דס"ל דלא הוי פסיק רישיה, כיון שע"י שתיית כוס עיקרין יכול להיות שלא יתקלקלו איברי הזרע כלל, ומשום הכי חשיב דבר שאינו מתכוין בלבד. וגם בדעת הרמב"ם י"ל כן, דס"ל דלרפואה מותר, דלא חשיב פסיק רישיה. והא דפריך (שבת קי:) ומי שרי וכו'. משום דהתם אמרינן, ואי לא לייתי רישא דשיבוטא, וכיון שאפשר בתקנה אחרת אין להתיר דשא"מ, כדאמר בשבת (כט:) אימור דאמר ר"ש בגדולים דלא אפשר, בקטנים מי אמר, אבל למאי דקי"ל דאף בקטנים מותר, כדמוכח מדין מוכרי כסות אף שאפשר להם לעשות כמו הצנועין, ה"נ שרי כיון דהוי דשא"מ, ולא הוי פסיק רישיה. ושכן משמע מפירוש המשנה להרמב"ם שבת שם, שלא נאסרה שתיית כוס של עיקרין לרפואה אלא בשבת, ולא הזכיר שזהו בעקרה וזקנה כמסקנת הש"ס וכו', עכת"ד. וסיוע לדבריו ממ"ש המאירי (שבת קי:), זה שכתבנו בביאור המשנה בשתיית כוס עיקרין, שהשותה ממנו בין איש בין אשה נעשה עקר מלהוליד עוד, וניכר הדבר שלרפואה הוא עושה, ואסור בשבת, אבל בחול מותרת, ואין חוששים בה לסירוס, ר"ל מה שהוא עושהו עקר מלהוליד, הטעם לזה מפני שאינו סירוס בידים אלא ממילא, וכיון שאינו מתכוין מותר. וכן אמר ר' יוחנן הרוצה לסרס את תרנגולו בהיתר יטול כרבלתו ממנו ויסתרס מאליו וכו', ואע"פ שבגמ' נדחו דברים אלו ואמרו רמות רוחא הוא דנקיט ליה וכו', אפשר שדחייה בעלמא היא ודרך סוגיא נאמרה, ומ"מ הואיל ואינו מתכוין לסירוס מותר לדעת הפוסקים כר"ש שדבר שאינו מתכוין מותר, ע"כ. וכ"כ עוד לאחר מכן שאפשר שאין כאן פסיק רישיה שקצת בני אדם שותים כוס של עיקרין ואינם נעקרים, ע"ש. ולפ"ז שפיר תפסו הרמב"ם והש"ע האיסור כשעושה "כדי לסרסו", אבל לרפואה מותר. וניחא קושית היד אהרן הנ"ל מהסוגיא דשבת הנ"ל. גם לרבות כתב עוד הבית אפרים תירוץ נוסף לזה, משום דהוי גרמא, וכתיב ובארצכם לא תעשו, עשייה הוא דאסור הא גרמא שרי, ולכן לרפואה מותר, ובכל זאת שפיר הקשה בגמ' ומי שרי וכו', משום שיש לו תקנה בתרופה אחרת, והרי גם בשבת לא התירו גרמא אלא במקום הפסד וכו', ע"ש. וזהו כדברי הגאון ר"מ בכרך בערוגת הבושם הנ"ל. וכן העלה בתשובות רבי אליעזר (סי' יב דכ"ח סע"א) שיש להתיר לרפואה, ע"ש. ואף על פי שהחיד"א בספר יעיר אזן הנ"ל העלה בדעת הרמב"ם והסמ"ג ששתיית כוס עיקרין אסורה מן התורה, מ"מ יש פנים הנראים שגם אם האיסור מן התורה, כיון דהוי פסיק רישיה דלא ניח"ל יש להתיר לרפואה, וכמ"ש הרב נתיבות לשבת, ומכל שכן שעינינו הרואות שרבים מן הפוסקים ס"ל דהוי איסור דרבנן בלבד. וכ"כ החזון איש (אה"ע בסי' יב סוף סק"ז, ובסי' יג בד"ה ומדברי הרמב"ם), ע"ש. לפיכך נ"ל להקל כשעושה לצורך רפואה, ואין רפואה אחרת מצויה אצלו.
האמת אגיד כי חפצתי להשתעשע עוד בדבריו היקרים, אך מה שהלב חושק הפנאי עושק, וכעת עמד קנה במקומו.
ואני תפלה, יהי רצון שחפץ ה' בידו יצלח לברך על המוגמר בקרב ימים, ולהפיץ מעינותיו חוצה להגדיל תורה ולהאדירה, ויזכה לאורך ימים ושנות חיים בטוב ובנעימים, ברוב אושר וכבוד ושובע שמחות, וכל אשר יעשה יצליח.
עובדיה יוסף
שונות
א) באו"ח סימן רסג סע' יז העיר בדרך אגב על מ"ש הכף החיים סי' קפח ס"ק מג, שהאוכל סעודה שלישית ויצא השבת, אין לו להזכיר שבת בברכת המזון משום הפסק, וכת"ר תמה עליו בצדק שדבריו לא רק נגד פסק מרן הש"ע, אלא גם נגד הבן איש חי, שפסקו להזכיר שבת, משום דאזלינן בתר התחלת הסעודה. הנה כבר העירותי על דברי הכף החיים בזה בספרי יחוה רעת (ח"ג סימן נה עמוד קעב) ודחיתי דבריו מהלכה. והוספתי שם (בעמוד קעה) להעיר בזה גם על הרה"ג עובדיה הדאיה בשו"ת ישכיל עבדי שנמשך בעינים עצומות אחר דברי הכף החיים, ע"ש. והבאתי שהגאון מהר"ם בן חביב בשו"ת קול גדול (סי' ד) העיד בגודלו, שהמנהג בירושלים כדברי מרן אף לענין פורים, שאין בו מצות תוספת, שאם נמשכה סעודתו עד ליל ט"ז אדר, מזכיר על הנסים בברכת המזון. ובזה הסכמתי לפסוק דלא כמ"ש הבן איש חי שבראש חדש וחנוכה ופורים אין להזכיר מעין המאורע בבהמ"ז כשסיים סעודתו לאחר שיצא היום, ע"ש. אלא יש לפסוק לגמרי כדעת מרן הש"ע שלעולם בתר התחלת הסעודה אזלינן בין בשבתות וימים טובים בין בר"ח וחנוכה ופורים, ע"ש.
ב) באו"מ סימן שמ. בענין גלאי חום, יעיין מר במש"כ בשו"ת יחוה דעת (ח"ד סימן כט) שהעליתי בס"ד להקל, ושאין בזה לא משום כותב ולא משום מוחק. וציינתי גם לידידי הגרא"י וולדינברג בשו"ת ציץ אליעזר חלק יד סימן ל שהעלה ג"כ להקל, ע"ש.
גם מה שהזכיר שם בענין תפירת הפצע עקב הסכנה, ודי בחמשה תפרים כדי שיצא מכלל סכנה, אבל תשאר עליו צלקת המכערת אותו, ואם יתפרו שבע תפירות ימנעו בזה את כיעור הצלקת, והעיר לנכון הגרש"ז אויערבאך מדברי הרב המגיד (פרק ב מהל' שבת ה"ה) שכל מה שרגילים לעשות לחולה שיש בו סכנה בחול עושים גם בשבת ואע"פ שאין סכנה במניעת הדבר ההוא. ולכאורה זה תלוי במחלוקת הראשונים אם שבת דחויה במקום פקוח נפש, או שהותרה לגמרי, וא"כ אפשר שדברי הרב המגיד הם רק למי שאומר שהשבת הותרה במקום פקוח נפש, משא"כ לדעת הרשב"א בתשובה שהובא בבית יוסף (סי' שכח) שהשבת רק דחויה אצל פקוח נפש. אולם מרן הש"ע פסק כדברי הרב המגיד הנ"ל, אף שבב"י הביא דברי הרשב"א. והארכתי בזה בס"ד בשו"ת יחוה דעת (ח"ד סי' ל) והעליתי שדברי הרב המגיד הם אפילו למי שאומר שהשבת דחויה אצל פקוה נפש. וע"ש.
ג) ביורה דעה סימן קצה בדין אשה חולה אם רשאי בעלה הרופא למשש לה הדופק, שמרן דן לאסור ע"פ דברי הרמב"ם וכו'. יעיין מר במש"כ בזה באורך בספר טהרת הבית ח"ב עמוד ריח והלאה (ושם ציינתי למ"ש בשו"ת תורה שלמה שהזכיר כת"ר). וראה המסקנה שם (בעמוד רכה). ומשם בארה.
ד) ביורה דעה סימן רס בענין תינוק הנולד בשבת בהזרעה מלאכותית אם מילתו דוחה שבת, והביא בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א שאין מילתו דוחה שבת. ובמחכ"ת לא כן אנכי עמדי, אלא כיון שנולד לידה נורמלית, מילתו דוחה שבת, וכן הדין לגבי תינוק במבחנה. וכן הוריתי הלכה למעשה.
וגם לענין פדיון הבן, כשהוא בכור, חייב אביו לפדותו כדת, כיון שהוא נחשב כבנו לכל דבר, וכמו שהעליתי בס"ד בשו"ת יביע אומר (ח"ב חאה"ע סימן א). ושו"ר שגם הגרש"ז אויערבאך פסק שמכיון שהתינוק נקרא בנו לכל דבר, לכן חייב בפדיונו בברכה, והביאו כת"ר באבן העזר (סימן א סעיף ו). ומכל מקום לדעתי הדבר ברור שגם מילתו דוחה שבת, וכנ"ל.