בענין צינור V.P SHUNT בתענית כיפור. האם צריך לצום או לא.

בס"ד

שלום עליכם המכון שלזינגר לרפואה והלכה

ברצוני לשאול על אודות מי שיש לו צינור V.P SHUNT. מאחר שכתבתי בזה תשובה זה מכבר לענין תענית יום הכיפורים. ובכל זאת רציתי לקבל דעה מכם. צרפתי את התשובה גם בקובץ וורד. וגם שלחתי פה:

אמרתי לחקור מה הדין במי שיש לו צינור V.P SHUNT האם חייב להתענות ביום הכפורים או לא.

לביאור השאלה. אמרתי להעתיק כאן את ביאור הרופא מהו צינור V.P.SHUNT אמרתי להעתיק לכאן מה שהשיגה ידי מאת הרופאים: הידרוצפלוס פוגע באחת מכל אלף לידות בארצות הברית, מה שהופך אותו לשכיח ביותר כגורם לנכות התפתחותית, אפילו יותר מחרשות. על פי אתר ה-NIH, ישנם מעל 700,000 ילדים ובוגרים חיים החולים במחלה, ובארצות הברית זהו הגורם הנפוץ ביותר לניתוחי מוח בקרב ילדים. ישנן מעל 180 סיבות למצב, אחת הסיבות השכיחות ביותר היא דימום בחלל המוח כתוצאה מלידה מוקדמת (פגות). אחד הטיפולים הנפוצים ביותר, SHUNT, לא השתנה בהרבה מאז הוא פותח בשנות ה-60. באמצעות ניתוח מוח, יש להחדיר צינורית ניקוז לתוך חלל המוח (טיפול אשר בעצמו יכול לגרום לדימום תוך גולגולתי). מעל 50% של השנטים כושלים במהלך השנתיים הראשונות, ויש צורך בניתוח נוסף על מנת להחליפם. במהלך 25 השנה האחרונות ירדו אחוזי התמותה בעקבות המחלה מ-54% ל-5%, והתופעה של פגיעה מוחית מ-62% ל-30%. בארצות הברית, תקציב משרד הבריאות לטיפול במחלה הוא למעלה ממיליארד דולר.

והנה בדבר שמיעה לרופא. בנדה (כב:) איתא. תניא. אמר רבי אליעזר בר צדוק. שני מעשים העלה אבא מטבעין ליבנה. מעשה באשה שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות. ובאו ושאלו את אבא. ואבא שאל לחכמים. וחכמים שאלו לרופאים. ואמרו להם. אשה זו מכה יש לה בתוך מעיה שממנה מפלת כמין קליפות. תטיל למים אם נימוחו טמאה. ושוב מעשה באשה שהיתה מפלת כעין שערות אדומות. ובאה ושאלה את אבא. ואבא שאל חכמים. וחכמים לרופאים. ואמרו להם. שמא יש לה בתוך מעיה שממנה מפלת כמין שערות אדומת. תטיל למים או נמוחו טמאה. אמר רבי שמעון בן לקיש. ובמים פושרים. וכתבו התוספות הרא"ש שם: אשה זו יש לה מכה בתוך מעיה וכו'. לא שהיה ברור לרפואים שהיתה לה מכה בתוך מעיה. שאם כן אפילו נימוחו טהורה. כדאמרינן לעיל (טז.) הרואה דם מחמת מכה אפילו בתוך ימי נדתה טהורה. אלא כך אמרו הרופאים. אולי יש לאשה מכה בתוך מעיה. ויבדק הבר על ידי הטלה למים. אם נימוחו דם נדה הוא ולא בא מחמת מכה. וכן בההיא עובדא דשומא. עכ"ל. ועיין למרן הבית יוסף (סימן קצא ד"ה: כתב הר"ן בתשובה). שכתב להוכיח מהגמרא (נדה כב:) הנ"ל שיש לסמוך על הרופאים. והרמ"א בדרכי משה (שם אות ד) תמה על מרן. דאדרבה מוכח להדיא בגמרא דלא סמכינן על דברי הרופאים בלבד. אלא צריך גם כן בדיקה במים. ע"ש. ולפי דברי הרא"ש ניחא דברי מרן כי הרופאים עצמם אמרו ישש להטיל למים לבחון הדבר אם יש לה מכה או שומא. וחכמים סמכו עליהם להלכה וכ"כ בשו"ת עבודת הגרשוני (סימן כב) בכוונת מרן הבית יוסף. ע"ש. וע"ע בשו"ת הנודע ביהודה תנינא (חלק יורה דעה סימן צט ד"ה: ואני אומר). ואמנם הרא"ש בתשובה (כלל ב. סימן יח) שאל מאת הרשב"א. אודות הסוגיא דנדה (כב:) הנ"ל. שמכיון שבאו מחמת מכה אמאי אם נימוחו טמאה. והא אמרינן (נדה טז.) הרואה דם מחמת מכה אפילו בתוך ימי נדתה טהורה וכו'. ומוכח שאף שהדם בא מן המקור הואיל ובא מחמת מכה מותר. ע"כ. וכ"כ בשו"ת מהר"י קולון (סימן קנח). ובשו"ת כנת יחזקאל (סוף סימן לב). ובשו"ת שבות יעקב חלק א (סימן סה). ובזרע אמת חלק ב (סימן עט). ובשו"ת רבינו חיים כהן רפפורט (חלק יורה דעה סימן לה. דף כט עמוד ב). ובשו"ת מהרש"ם חלק א (סימן יג). ובדעת תורה (יורה דעה סימן קצא). ובשו"ת מהר"ש ענגיל חלק ח (סימן נו). ובשו"ת נודע בשערים תנינא (חלק יורה דעה ריש סימן יג). ובשו"ת היכל יצחק (חלק אבן העזר סימן ח).

אמנם בספר חסדי דוד פארדו על התוספתא חפרק ד (עמוד רג) הקשה כעין רקשיית הרא"ש שהואיל ואמרו הרופאים מכה יש לה במעיה. אם כן אפילו נימוחים תהיה טהורה. כדקיימא לן לעיל )טז.) שאם יש לה מכה תולה במכתה. וכתב. שצריך לומר שכל שלא יודעים בודאי שיש לה מכה לא סומכים על דברי הרופאים להקל. לפי שהם אומרים כן באומד הדעת. וזמנין דכלה מכה דם המקור מתייבש ונעשה כעין קליפה. ע"ש. ולא זכר ממה שכתבו האחרונים הנ"ל. שהכל מדברי הרופאים. ותנא סמסייע לו הוא הרא"ש הנ"ל. ולפי זהי וצא דאין הכי נמי ששפיר סמכינן על דברי הרופאים גם להקל. וגם הלום ראיתי להגון החתם סופר (חלק יורה דעה סימן קעה ד"ה: בהא סלקינן) שהעיר מדברי הגמרא נדה (כב:) ומשאלת הרא"ש (כלל ב סימן יח) להרשב"א. והביא מה שכתב בשו"ת עבודת הגרשוני (סימן כב). דשאני התם שאפשר לברר הדבר על ידי בדיקה. ולכן לא האמינו לרופאים. אבל היכא שאי אפשר לברר מאמינים לרופאים. ושהמעיל צדקה (סימן לד) הוסיף. שדוקא לענין חילול שבת ויום הכפורים סומכים על הרופא משום שלא יצאנו מידי ספק פיקוח נפש. ולכן דוחים שבת ויום הכפורים מספק. אבל אין לסמוך באופן ודאי על הרופאים. וקרוב לזה כתב מהר"ם מלובלין (סימן קיא). וסיים החתם סופר. שנראה לו לומר שבהיות שכל דברי הרופאים אינם אלא על פי אומד הדעת. והם עצמם אומרים שכל חכמתם היא עינית. וכמו שכתב המעיל צדקה שם. לכן אינם נאמנים אלא על הכלל ולא על הפרט. כלומר שנאמנים הם לקבוע שיש בטבע הכליות להוליד חצץ אדום. אבל אינם נאמנים על הפרט לקבוע על גוף זה שיש בכליותיו חצץ אדום. כי אולי מחשבותם לשפוט על גוף מסויים הוא משפט שקר וכו'. ולכן על מה שאמרו הרופאים שאשה זו יש לה מכה או שומא. וסמכו על דברי הרופאים שיש מציאות כזאת בעולם. עכת"ד. וראה עוד בשו"ת חתם סופר (חלק יורה דעה סימן קנח). ובחידושיו לנדה (כב:). ובשו"ת מהר"ם שיק (חלק יורה דעה סוף סימן רמג). ובשו"ת ערוגת הבושם (חלק יורה דעה סימן קעג). ובשו"ת מהר"ש ענגיל חלק א (ס"ס כב). ע"ש. אבל לפי מה שכתבו בתוספות הרא"ש וגדולי האחרונים הנ"ל שהכל מדברי הרואפים. והחכמים סומכים על הרופאים. ואילו ראה החתם סופר מה שכתב בתוספות הרא"ש בודאי שלא היה חולק עליו. וע"ע בשו"ת אבן יקרה חלק א (חלק יורה דעה סימן לט). ובשו"ת פני מבין (חלק יורה דעה סוף סימן קלח). ובשו"ת חבלים בנעימים חלק א (דף סה עמוד ד). ובשו"ת שבט הלוי חלק ה (סימן קכו). ובשיעורי שבט הלוי (דף פ עמוד ד). ובשו"ת הרב"ז חלק ג (סימן קכה).

והנה בתפארת ישראל למשניות (פרק ח דיומא משנה ה אות כו) כתב. ולענין רופא עכו"ם. דהאידנא יש הלהתיישב בדבר. ובעיני ראיתי שדשבקי להמנותייהו. דלכל חולי קל אומרים תמיד שאם יתענה יסתכן. ובהלכתא גבירתא שם מוסיף דאנו רואים שגב רוב רופאי ישראל בעוונותינו הרבים הם כופרים ובזדון לבם מייעצים להדיח בענין אכילת איסורין. ובימי תענית יותר מעכו"ם. ע"ש. גם בשו"ת אבני צדק (חלק אבן העזר סימן א). כתב. ואומר אני שחס וחלילה לסמוך על רופאי ישראל שבזמנינו. כי לא כימים הראשונים ימינוו אלה. שאז רופאי ישראל היו מחזיקים בתורה ובמצוות כדת משה וישראל. ובודאי שאז היתה להם נאמנות. אבל רופאי ישראל שבזמנינו. עינינו הרואות שהם מחללים שבת בפרהסיא. וכמעט כופרים בכל התורה. אין הם נאמנות כלל בעכל ענין הננוגע לאיסור והיתר כלל. ע"ש. וכיוצא בזה כתב בשו"ת הרמ"ץ (חלק אורח חיים סימן טל אות י). ובספר רוח חיים פלאג'י (סימן תרנא אות ד). ואם יש ישראל כאשר לפנינו בודאי שלכתחילה יש להתייעץ עמו בדבר. אבל כשאין רופא כזה. בהכרח לסמוך על רופאי זמנינו כי על כל פנים דבריהם עושים לנו ספק סכנה. וכ"כ בשו"ת דברי יואל (חלק אורח חיים סימן לב). ע"ש. וספק סכנה ודחה יום הכפורים. ובפרט אם ידוע לנו כי אפילו רופא לא דתי. והוא עצמו אינו מתענה ביום הכפורים. מכל מקום לא ירצה להכשיל אחרים על ידו. דנים אותו כתינוק שנשבה. וסומכים עליו להאכיל את החולה ביום הכפורים. והלכ לפי ראות עיני המורה. וע"ע בשדי חמד מערכת יום הכפורים (סימן ג אות ה). ובשו"ת ציץ אליעזר חלק י (סימן כה פרק יד). ודו"ק.

אמנם בשו"ת אבני נזר (חלק חושן משפט סימן קצג). בתשובה לאבי המחבר הגאון רבי זאב נחום אב"ד ביאלה. מסתמך בין השאר להקל על החולה בזה. על מה שכתב רבי אברהם בן עזרא בפירושו על התורה (פרשת משפטים). שלא ניתן רשות לרופא לרפאות לאא מכות ופצעים חיצוניים. אבל חולי פנימי הוא ביד ה' לרפאותו. ולא בידי הרופאים. ושכן דעת הרמב"ן (פרשת בחקותי) שכתב. כי ברצות ה' דרכי איש. אין לו עסק ברופאים. ושכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה. שלא הי ודורשים ברופאים לאא בנביאים. וזה היה עוונו של אסא שנאמר בו. גם בחוליו לא דרש את ה' כי ברופאים. [וכ"כ רבינו בחיי פרשת משפטים. על הפסוק ורפא ירפא. דמה אמרו חז"ל שניתנה רשות לרופא לרפאות. לא אמרו אלא במכה שבחוץ. שבה מדבר הכתוב. אבל חולי שהוא מבפנים אין זה תלוי ביד הרופא אלא ביד השם יתברך אשר בנפש כל חי]. ועל פי זה העולה באבני נזר שם. שרשאי החולה שלא לציית לרופאים כשמצוים עליו לאכול מאכל איסור לרפואתו. ואפילו אם אין החולה מוחזק לצדיק. רשאי להחמיר על עצמו בזה. כי לענין זה נקרא צדיק. שברצונו להחמיר על עצמו שלא יאכל דבר האסור. ובוטח שבה' שירפאהו. אע"פ שיש בו סכנה. עכת"ד. וגם בשו"ת האלף לך שלמה קלוגר (חלק אורח חיים סימן שנא) כתב שבמקום חשש סכנה מותר לו לאדם להחמיר על עצמו להתענות ביום הכפורים. ואם הוא אדם חשוב אף ראוי לו לעשות כן. (א"ה: ע' ברכות יט. שבת נא. פסחים קי. מגילה כב: מועד קטן יא: יב. יב: כתובות נב: פו. בבא מציעא עג. ע"ז כח. חולין קז: קלד:) וכתב רש"י (שבת נא. ד"ה: אדם) שהרואה אדם חשוב מיקל עומד ומיקל יותר. ע"כ. [וע"ע בזה בשו"ת יביע אומר חלק י (חלק יורה דעה סימן יד אות יא). ובשו"ת וישב הים חלק א (סימן כא). ובשו"ת איש מצליח חלק א (חלק אורח חיים סימן לה דף קיג). ובבן יהוידע (ברכות כז: ד"ה: ת"ר מעשה). ובחידושי החתם סופר לע"ז (נט.)]. אולם במחילה מכבוד תורתם דבריהם תמוהים. מאוד. שהרי מבואר בדברי הראשונים שבמקום חשש סכנה אסור לחולה להחמיר על עצמו ולהתענות ביום הכיפורים. ומה שהסתמך באבני נזר על דברי הרמב"ן בפרשת בחוקותי. באמת שהרמב"ן עצמו כתב במלחמות ה' (סנהדרין עד:). שאין שום מידת חסידות לחולה שיש בו סכנה להחמיר על עצמו שלא יחללו עליו שבת או יום הכפורים. ואדרבה המונע עצמו מזה במקום שיש שם חשש סכנה הרי זה מתחייב בנפשו שנאמר (בראשית ט. ה). ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. ע"כ. וכ"כ עוד בספר תורת האדם (ורשא תרל"ו. דף כ עמוד ב. ובמהדורת שנת תשי"א מהדורת ירושלים דף כ עמוד ב. ובמהדורת שנת תשכ"ד – הרב קוק דף פד). וכן הביאו הר"ן (יומא פג:) וכ"כ המאירי בחיבור התשובה (עמוד תעא). שכל המתחסד בזה במקום חשש סכנה הריהוא מכלל שופכי דמים. ע"ש. וכ"כ בספר איסור והיתר (כלל ס דין ח). והרי נפסק בטור ושלחן ערוך אורח חיים (סימן שכח סעיף ג). שעל כל מכה של חלל מן השינים ולפנים מחללים את השבת. כגון שיש חשש שנתקלקל אחד מן האיברים הפנימיים מחמת חולי או מכה. ע"ש. וכן מבואר בשו"ת הרדב"ז חלק ג (סימן תמד). וע"ע בתורת חיים [הגאון ר' אברהם נפתלי הירש] (ב"ק פה.) שהביא קושיית התוספות. שלמה לי ורפא ירפא. מתיבת ורפא בלבד ילפינן לה. ותירץ ונראה י דהוה אמינא דהני מילי בפצע וחבורה שנראים במחות דוקא נתנה רשות לרפא. אבל חולי שהוא בפנים הגוף לא. כדסבר הרב ר' אברהם בן עזרא. קמ"ל דשרי. וכן הרב תשובה מאהבה חלק ג (ר"ס שלו).

ופסק מרן בשלחן ערוך (סימן תריח סעיף א) כי גם אם הרופא אומר לאכול ואין החולה רוצה לעשות כן משום הפחד של יום הכפורים חייב להקשיב אל הרופא. וכ"פ הרמב"ם (פרק ב מהלכות שביתת עשור הלכה ח). ואפילו אם החולה יש לו מחלה פנימית. שומעים לדברי הרופא. ומחללים עליו שבת ויום הכיפורים. ואסור לחולה להחמיר על עצמו. ואפילו אם היה רבי אברהם אבן עזרא חולק על זה. ולהדיא שאין לסמוך עליו נגד דעת רבותינו כל הפוסקים. (וכמ"ש בשו"ת התשב"ץ חלק א סימן נא. שאין לסמוך על דברי רבי אברהם אבן עזרא נגד דעת הפוסקים). וראה עוד בספר חובת הלבבות (שער הבטחון שער ד). שכתב. שאסור לסמוך על הנס בזה. שמא אינו ראוי להעשות לו נס. ונמצא מתחייב בנפשו. ואף אם יעשה לו נס. מנכים לו מזכויותיו (שבת לב.) לפיכך צריך להתנהג בזה על פי דרך הטבע. ע"כ. וכ"כ בספר מטה משה (קיא:). ובשו"ת הרשב"א ח"א (סימן תיג). וכ"כ הרמב"ם בפיה"מ (ספ"ד דפסחים). וזה מכוון לדברי רבותינו בע"ז (נה.) וחליים רעים ונאמנים. שנאמנים בשליחותם. שבשעה שמשגרים אותם על האדם. משביעים אותם שלא ילכו ממנו אלא ביום פלוני ועל ידי רופא פלוני ועל ידי סם פלוני. וע"ע בשו"ת דברי מלכיאל חלק ה (סימן לה). ובשו"ת חתם סופר (חלק אורח חיים סימן קעז). ובשו"ת בנין ציון לר' יעקב אטלינגאן (סימן קיא). ובשו"ת כנף רננה (חלק אורח חיים סימן ס). ובשו"ת אור גדול (סימן א דף ג עמוד ב). ובשו"ת מהרי"ץ דושינסקי (סימן כג ד"ה: ובעיקר). ובשו"ת מנחת אשר חלק א (סימן מו). ובשו"ת משנה הלכות חלק יג (חלק יורה דעה סימן קיג). ובשו"ת שיבת ציון (סימן כח). ובשו"ת פנים מאירות (חלק ב סימן מא). ובשו"ת מנחת שלמה (חלק א סימן ו). ובשו"ת ארץ צבי פרומר (חלק א סימן פח). ובשו"ת להורות נתן חלק יב (סימן סא). ובשו"ת הלל אומר (סימן רצה). ובשו"ת משנת סופר חלק א (סימן נז). ובשו"ת שואל ונשאל ח"ה (אורח חיים סימן כד). ובשו"ת זכר יוסף (סימן לא). ובשו"ת חקקי לב (יורה דעה סימן קכ). ובשדי חמד (מערכת ש כלל נד). [וע"ע היטב בתוספות ר"ה (טז. ד"ה: כמאן). וצ"ע].

והנה יש לחלק באופן כללי את הספקות בדין מחללי שבת בפרהסיא לשלשת חלקים:

א. דינם בעניני עבודת הקודש. האם לצרפם למנין לזימון לקדיש ולכל דבר שבקדושה. האם עולים לספר תורה. מה הדין לצאת ידי חובה בשעה שמברכים מדין שומע כעונה. וכגון ברכת שהחיינו בליל כיפור בשעת כל נדרי. או סתם ברכת הנהנין האם אפשר לצאת ידי חובה בברכתם. האם נעשים הם שליחי מצוה. כהן המחלל שבת בפרהסיא מבקש לישא כפיו לברך את העם האם נניח לו ואם יש חשש בברכתו? האם מחלל שבפרהסיא קידש או הבדיל האם יוצאים ידי חובה על ידו? וכנ"ל גבי יתר המצוות. האם אפשר לקבל מהם צדקה. (ע' ב"ב י: סנהדרין כו: טור ושלחן ערוך יו"ד סימן רנד) ואם אכן דינו כגוי. האם אפשר להלוות ממנו בריבית? האם מותר לחלל עליו שבת (ע' בשאלות ותשובות משנה הלכות חלק ה סימן נה). וכל ספקות כיוצא בזה השייך לעבודת השם.

ב. דינם בענייני כשרות המאכלים. יינם האם חשיב ליין נסך כשל גוי (ע' ע"ז ל. נז. פסחים ל: ב"ב לב: רמב"ם מאכלות אסורות פרק יא הלכה ג. שלחן ערוך יו"ד קכג). בישולם האם יש בו משום בישולי גוים. פתם האם נחשבת פת גוים. חלב שחלבו האם נקרא חלב עכו"ם (ע' רמב"ם שם פ"ג הי"ג-ז). האם יש נאמנות בכשרות מאכלם באופן שמומר רק לחלל שבת (כגון בעל תשובה שמעיד שבבית הוריו הכל כשר לחלוטין. רק שהם מחללי שבתות. האם יורשה לאכול שם. מצד המבשל וכשרות המאכלים. ע' דרכי משה יו"ד סימן קיט אות ד). מה הדין. המאכלים שבושלו ביום שבת על ידם. האם יש חילוק בין שוגג למזיד. ברך עראי לקבע. בבית פרטי למקום ציבורי (גיטין נג: שבת לח. חולין טו. שלחן ערוך או"ח סימן שיח). וכל כיוצא בזה השייך לעניני כשרות המאכלים.

ג. דינם בין בני אדם. עד היכן אנו מצווים לכבדם. האם מחויב בן לכבד הוריו שמחללי שבתות בפרהסיא. ומזה נגזר האם חייב לתת לאביו לשמש כסנדק לבנו. ואם האב מתעקש שלנכד יקראו על שמו האם חייב לשמוע בקולו (ע' בשאלות ותשובות מרכבות ארגמן חלק א חלק יורה דעה סימן יד). מה דין חיוב בכבוד זקנו אם אף הוא מחלל שבת (ע"ש סימן טו). האם חובה לעמוד מפני זקן מחלל שבתות בפרהסיא?. וכל כיוצא בספקות אלו.

וגרסינן בעירובין (סט:) ובחולין (ה.) עה"פ "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" (יקרא א. ב) ודרשינן "מכם" ולא כולכם פרט למומר. מכם בכם חלקתי ולא באומות. מן הבהמה להביא בני אדם הדומים לבהמה. מכאן אמרו מקבלים קרובנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בתשובה חוץ מן המומר והמנסך יין והמחלל שבתות בפרהסיא. ע"כ. והנה לכאורה יש להקשות. הלא עסקינן בפושעי ישראל שעוברים עבירות לתיאבון כי גבר עליהם יצרם. ולכן מקבלים מהם קורבנות כדי לא להרחיקם עוד יותר. ואם כן צ"ע מדוע נקראו פושעים? הרי מוכח מהגמרא ביומא (לו:) שהמושג פשע פירושו להכעיס. וז"ל הגמרא שם: חכמים אומרים: פושעים – אלו המורדים. וכן הוא אומר "מלך מואב פשע בי" (מ"ב ג ז) ואומר: "אז תפשע לבנה בעת ההיא" (שם ח כב). ע"כ. ופירש רש"י "המרדים: העושה להכעיס". ע"כ. וצ"ע. וכבר נרגע הרמב"ן על חולין שם. וכתב. כי פושעים שנקטה הגמרא הוא רק לשון השאלה. ע"כ. ורצה לומר שהוא דרך כיוני לאחד שעובר עבירות. אבל ודאי שאין סוגיין עוסקת במי שעושה על מנת להכעיס. שלא יעלה על הדעת שמי שעושה להכעיס יקבלו ממנו קורבנות. וזה פשוט. ועיין עוד בשאלות ותשובות הרשב"ן (סימן סז).

והנה בשאלות ותשובות הריב"ש (סימן ד) כתב וז"ל: אף על פי שמומר לדבר אחד אינו מומר לכל התורה. אלא לאותו דבר בלבד. אם עובד עבודת כוכבים או שמחלל שבת בפרהסיא זה מומר לכל התורה כולה. והרי הוא כעובד כוכבים גמור לכל דבריו כנזכר בריש חולין. ואף על פי שתחילת השמד היה באונס. הרי הוא עתה עובר ברצון כיון שעושה כן אף בינו לבין עצמו ושלא במקום רואים שירא מהם שיעלילוהו וימסרוהו. ולזה אלה האנוסים אשר נשארו בארצות השמד כל הזמן. ולא יצאו להמלט על נפשם כאשר עשו רבים. כבר יצאו מחזקת כשרות וצריכין חקירת חכם שיחקור עליהם אם הם מתנהגים בכשרות בינם לבין עצמם. ושאין בידם לצאת ולהמלט אל מקום שיוכלו לעבוד את השם בלי פחד. ואם הם בד זה הרי הם כישראלים גמורים וסומכין על שחיטתן ואין אוסרין יין במגען ואם עוברים ברצון על א' מן העבירות אפילו בינם לבין עצמם. אם העבירה היא עבודת כוכבים או חלול שבת בפרהסיא. הרי הם כעובדי כוכבים גמורים לכל דבר ושחיטתן נבילה כשחיטת נכרי ואוסרים יין במגען. ואם העבירה היא משאר איסורין הרי הוא מומר לאותו דבר ולא לדבר אחר אך אינו אוסר יין במעשו כיון שאינו כעובד כוכבים גמור. עכ"ל. וכן כתבו בשאלות ותשובות התשב"ץ (חלק ג סימן מז) ובשאלות ותשובות מהרי"ל (סימן עט) דענין תינוק שנשבה שייך בבן שנולד להורים שהשתמדו ועברו על דתם והוי כאנוס. וכן כתב לבאר בבית יוסף (אורח חיים סימן שפה). דהוי כאנוס. כיון שמעשה אבותיהם בידיהם. וכן כתב ביורה דעה (סימן קנט שם). ועיין בדברי הש"ך (שם. ו) ובשאלות ותשובות הרא"ש (כלל לב. סימן ו). הא למדת כי הריב"ש תפס במושלם כדברי חז"ל שמחלל שבת דינו כגוי לכל דבר. ומדבריו יש לנו לחקור קצת במחללי שבת של זמננו האם נידון אותם כאנוסים שהרי חונכו על ברכי זרים ולא ידעו את מוסר ה' מימיהם. וכעין דברי הרב שואל ומשיב (חלק ג סימן רטז). או שמא יש לדמות יותר למה שכתב הריב"ש בענין אלו "אשר נשארו בארצות השמד כל זה הזמן. ולא יצאו להמלט על נפשם כאשר עשו רבים. כבר יצאו מחזקת כשרות". ואותם מחללי שבת של זמננו איש לא מאיים על חייהם. והלא הם חיים בעידן שבנקל יכלו לבדוק מוצאיהם שמותם בחצריהם ובטירתם. והגם שאין להם מדריך או מלמד הלא חנן אותם הבורא ברוך הוא בשכל חושב והבדילם מן הבהמה. ואם כן מדוע אין שמים על לב לשוב אל ה'? וקרוב למש"כ הרמב"ם בהלכות ע"ז (פרק א הלכה א) וז"ל: כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא היה לו מנהיג ומי יסבב אותו. כי אי אפשר שיסבב את עצמו. ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה. וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו. וידע שכל העולם טועים ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם. עכ"ל.

והנה בשאלות ותשובות התשב"ץ (חלק ג סימן שיב) גם הוא נשאל על אלו האנוסים. וז"ל: אם יצא עליהם שם שהם מחללים שבת בפרהסיא אפילו מגען אסור. ובשלא יצא עליהם שם זה משום חשדא בעלמא חשבינן להו חשודין לזה והכי מוכח בבכורות (לה.) ע"ש. וכמל מוקם אפילו תאמר דלא חשבינן להו חשדים משום חששא בעלמא זהו להתיר מגען אבל להאמינם ביינם דהוא כשר אינון נאמנין לפי שאפילו האנוסים הראשונים שהיו ודאי אנוסים מפני חרב שלופה לא היו נשמרים מהתגאל ביין משתיהם ואפילו החכמים הגדולים וכל שאלותיהם לא היו אלא אם יברכו עליהם ברכת הנהנין וכן אם יכולין לבטלו מעט מעט במים וקמא קמא בטיל וכל שכן באלו שלא נאנסו אונס גמור שאין ספק שאין נשמרים מלשתות סתם יינם וכיון שהם חשודין באותו דבר אין נאמנין עליו. עכ"ל. הא למדת שאם יצא שם שהוא מחלל שבת בפרהסיא יינו אסור. ולכאורה יש לומר שכן הדין ליתר דברים. וכן עולה מספר האשכול (הלכות חולין. אות יט דף קעג ע"ב).

והרמב"ם דיבר בענין זה שש פעמים: א'. בהלכות מעשה הקורבנות (פ"ג ה"ד): ישראל שהוא מומר לע"ז או מחלל שבת בפרהסיא אין מקבלין ממנו קורבן כלל. אפילו העולה שמקבלין אותה מן הנכרים אין מקבלין אותה מן המומר הזה שנאמר "אדם כי יקריב מכם" מפי השמועה למדו מכם ולא כולכם להוציא את המומר. אבל אם היה מומר לשאר עבירות מקבלין ממנו כל הקורבנות כדי שיחזור בתשובה. עכ"ל. ב'. בהלכות שגגות (פ"ג ה"ז): כבר ביארנו בהלכות מעשה הקורבנות שהמומר לעבודה זרה או לחלל שבתות בפרהסיא. אין מקבלין ממנו קורבן כלל. והמומר לעבירה משאר עבירות אין מקבלין ממנו חטאת על אותו החטא. עכ"ל. ג'. בהלכות גירושין (פ"ג הט"ו): הכל כשרין לכתוב את הגט חוץ מחמשה. וכו'. או שהוא מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כגוי לכל דבריו. ד'. בהלכות שבת (פרק ל הלכה טו): כל העובר על שאר המצוות הרי הוא בכלל רשעי ישראל. אבל מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד ע"ז ושניהם כגוים לכל דבריהם. עכ"ל. ה'. בהלכות שחיטה (פ"ד הי"ד): ישראל מומר לעבירה מן העבירות שהיה מומחה הרי זה שוחט לכתחלה וצריך ישראל כשר לבדוק את הסכין ואחר כך יתננה למומר זה לשחוט בה מפני שחזקתו שאינו טורח לבדוק. ואם היה מומר לעבודה זרה וא מחלל שבת בפרהסיא או אפיקורוס והוא הכופר בתורה ובמשה רבינו כמו שביארנו בהלכות תשובה הרי הוא כעכו"ם ושחיטתו נבלה. ע"כ. ו'. בהלכות עירובין (פ"ב הט"ז): ישראל שהוא מחלל שבת בפרהסיא או שהוא עובד ע"ז הרי הוא כגוי לכל דבריו. ואין מערבין עמו ואינו מבטל רשות אלא שוכרין ממנו כגוי. עכ"ל.

ועתה לאחר שבררנו הדבר בגמרא. ובספרי רבותינו הראשונים. אמרתי כי אתדפק על דלתותי ההלכה של רבותינו האחרונים. אשר טפחו וריבו סברות ופלפולים כיד ה' הטובה עליהם. נלאו למצוא הפתח כדי להלק בדינם של מחללי שבתות בזמננו. ואלו הסברות העולות על ידי:

א. אם מעיד על השבת. הנה אם כל הטעם שמחלל שבת בפרהסיא דינו כגוי משום שכופר בשביתת הבורא בשבת. וכמו שפירש רש"י בחולין הנ"ל. לכן יש לצדד שאם כן מעיד על השבת באיזה דרך כגון שמקדש על הכוס או הולך לבית כנסת לתפילה ומוציא מפיו: יום השישי ויכולו וכו'. הרי שאינו כופר במעשה בראשית לגמרי הגם אם מחלל שבת אחר כך בפרהסיא. וסברא זו הביא הגאון בעל בני ציון החדשות (סימן כג) וז"ל: פושעי ישראל שבזמננו לא ידענא מה אדון בהם. אחר שבעוונות הרבים פשתה הבהרת לרוב. עד שברובם חילול שבת נעשה כהיתר. אם לא יש להם דין אומר מותר. שרק קרוב למזיד הוא. ויש מהם שמתפללים תפילת שבת ומקדשים קידוש היום. ואחר כך מחללים שבת במלאכות דאורייתא ודרבנן. והרי מחלל שבת נחשב כמומר בלבד. מפני שהכופר בשבת כופר בבריאה ובבורא. וזה מודה על ידי תפילה וקידוש. ומה גם בבניהם אשר קמו תחתיהם. אשר לא ידעו ולא שמעו דיני שבת שדומים ממש לצדוקים. דלא נחשבו כמומרים אף על פי שמחללים שבת. מפני שמעשה אבותיהם בידיהם והם כתינוק שנשבה לבין הגוים כמבואר (אורח חיים סימן שפה). לכן לענ"ד המחמיר להחשיב נגיעת יין של הפושעים הללו לסתם יינם תבוא עליו ברכה. אכן גם למקילים יש להם על מה שיסמוכו אם לא שמבורר לנו שיודע דיני שבת ומעיז פניו לחללו בפני עשרה מישראל יחד שזה ודאי כמומר גמור ונגיעת יינו אסור. עכ"ל. ודפח"ח.

ואולם בשאלות ותשובות מנחת אלעזר (חלק א סימן עד) דרך קסתו כנגד שאלות ותשובות בנין ציון. ולדבריו מה תועלת וריוח בזה שעושה קידוש ומתפלל. כאשר למעשה מחלל הוא את השבת. וכי יש שביתה לחצי שבת. ישתקעו הדברים ולא יאמרו להקל מגעו של זה ביין. גם מה שכתב מהר"י אסאד שאין לדחותם בשתי ידיים. דילמא פקרי טפי. אדרבה. יש לחשוש פן ילמדו אחרים ממעשדיהם. ואנן ניקום ונבטל זאת בסברות כרסיות להתיר. לכן יתפרדו כל פועלי און. עכת"ד. גם בשאלות ותשובות לבושי מרדכי (חלק א חלק אורח חיים סימן קיא). השיג על דביר הרב יהודה יעלה הנזכר. ובמהדורא תניינא (אורח חיים סימן ט) האריך בזה עוד והביא כמה מגדולי פוסקי זמנינו שלא מסכימים עם דביר מהר"י אסאד. ומהם הגאון החתם סופר (חושן משפט סימן פג). ומסקנתו שבמילי דאורייתא יש להחמיר כסברת לבושי מרדכי. ובמילי דרבנן להקל כסברת יהודה יעלה. ועיין עוד במנחת יצחק וייס (חלק ג סימן כו) ושוב לו (חלק ג סימן סה). ובשאלות ותשובות אגרות משה (אבן העזר חלק א סימן פב). ושוב לו (אה"ע חלק ד סימן נט).

ב. חוסר ידיעה בחומר העוון. עוד יש לומר כי ודאי אם היו אותם מחללי שבתות בפרהסיא יודעים מה גדול העוון אשר יבדם. לא היו ממשיכים להחזיק בדרכם הרעה. וכיון שאינם מודעים למעשיהם שהרי כך גדלו. יש מקום להקל בדינם. וסברא זו הביא הגאון רבי כלפון משה הכהן בשאלות ותשובות שואל ונשאל (חלק ג סימן רטז). וז"ל: לענ"ד נראה דהדבר פשוט להתיר יינם בהנאה. דבודאי הישראלים שמחללים שבתות גם בפרהסיא אינו רק משום חסרון ידיעה בחונכו על ברכי זרים בלמודי לשונם ושפתם וכתיבתם וכמעט הם דומים לתינוק הנשבה בין הגוים. דהנם דהם גדולים קטנים הם בידיעתם. שבעוונות הרבים יש מהם הרבה שאינם מכירים אף אותיות התורה וכל שכן לקרא וכל שכן להבין אבל בדברים שיש להם ידיעה הם נזהרים כשאר ישראל גמורים. עכ"ל. ודבריו יהיו מדוייקים אולי דוקא ליהודים בחו"ל כגון באמריקה שגדלים בבתי ספר חופשיים. אולם יהודים מחללי שבת בארץ הקודש יודעים לקרוא ולכתוב עברית. ממילא דבריו אינם שייכים בנ"ד כל כך. אולם כן יש ללמוד מהם לענין שחונכו על ברכי זרים. ואין בהם הבנה וידיעה על חומרת וגודלת העוון שבידם. שוב מצאתי סברא זו בשאלות ותשובות מלמד להועיל (חלק א אורח חיים סימן כט). וז"ל: עוד יש סניף להקל דבזמננו לא ימקרי מחלל שבת בפרהסיא. כיון שרובן עושין כן. דבשלמא אם רוב ישראל זכאין. ומעטים מעיזים פניהם לעשות איסור זה הרי הוא כופר בתורה ועושה תועבה ביד רמה ופורש עצמו מכלל ישראל. אבל כיון שבעוונות הרבים רובם פורצים הגדר תקנתם קלקלתם. היחיד חושב שאין זה עבירה גדולה כל כך וא"צ לעשות בצנעה. ופרהסיא שלו כבצנעה. ואדרבה היראים קרואים בזמננו פרושים ומובדלים. והפושעים הם ההולכים בדרך כל הארץ. עכ"ל.

ג. אינם מחללים לפני עשרה. הנה יש סוברים שכיון דעסקינן במחלל בפרהסיא הרי כדי להוציאו מכלל ישראל צריך שיחלל שבת לפני עשרה כשרים מישראל שהם נקראים "פרהסיא" ולא לפני עשרה מחללים כמותו. ראה בבאר היטב (יו"ד ס"ק טו) שכתב דהיינו בפני עשרה אנשים ישראלים. ע"ש. והו"ד בפתחי תשובה שם (אות ח). ועיין עוד בפרי מגדים (שם ס"ק יז). וכן כתב הגאון ר' יחיאל מיכל הלוי עפשטיין בערוך השולחן (יורה דעה סימן ב סעיף יא). וז"ל: בחילול שבת בעינן דוקא שיעבור בפרהסיא בפני עשרה מישראל דאז דינו ככותי. עכ"ל. והאמת שצריך עיון בדבריו. שהרי פסק מרן ביורה דעה (ריש סימן רנז) וז"ל: כל העבירות שבתורה. חוץ מעבורת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים. אם אומרים לו לאדם שיעבור עליהם או יהרג. הם הוא בצנעה יעבור ואל יהרג. ואם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג. רשאי. אם העובד כוכבים מכוין להעבירו על דת. ואם הוא בפרהסיא. דהיינו בפני עשרה מישראל. חייב ליהרג ולא יעבור אם העובד כוכבים מכוין להעבירו על דעת. עכ"ל. וכתב שם הש"ך (ס"ק ד) וז"ל: בפני י' מישראל – דוקא ואין ר"ל בפניהם ממש אלא שיודעין מהעבירה והכי מוכח בש"ס ופוסקים גבי והא אסתר פרהסיא הוה. עכ"ל. הרי שאינו צריך לחלל בפניהם. אלא עצם הידיעה מספיקה. וכן כתב בשאלות ותשובות משפטי עוזיאל (חלק ג חלק אורח חיים סימן נה). וכן כתב בשאלות ותשובות התשב"ץ (חלק א סימן קנח). ע"ש.

ובשאלות ותשובות בנין ציון (סימן סד) נשאל מה נקרא פרהסיא לענין מחלל שבת ולענין שאר דברים אם בעינן שיעשה העבירה בפני עשרה מישראל כשהם ביחד או גם בזה שלא בפני זה. וכתב שם בפני עשרה מישראל כשם ביחד. וכו'. בעינן החילול דוקא בפני עדה. עכ"ל. וכבר השיג על דבריו הגאון רבנו יוסף חיים בשאלות ותשובות רב פעלים חלק ג (או"ח סימן יב). בזה"ל: והרב הנזכר לא בירר הדין הזה בראיות. ואם יעזור ה' נדבר בספק זה בתשובה אחרת. וכעת בתשובה זו אין אנחנו צריכין לברר דבר זה יען כי מדברי השאלה ניכר שאם זה עושה מלאכה במקום גלוי שנודע לרבים וידע שיתפרסם אשר בכה"ג מפורש אפילו לא חלל בפני עשרה חשיב כגוי. וגם נראה מדבריו שהוא עושה כן בתמידות בכל שבת והדבר מפורסם. ועל כן אדם זה שאתה שואל עליו כיון שמחלל שבת בפרהסיא אין לצרפו לעשרה לקדיש וקדושה וכיוצא אלא יהיו עשרה אנשים כשרים מבלעדו ודבר זה אינו ניכר ונרגש אצלו כדי שייהה שנאה ואיבה או חששה דשמא פקר טפי כי הצירוף הוא נעשה בבית כנסת דשכיחי רבים. ואתם תשתדלו בצנעה בימצא אצלכם עשרה אנשים כשרים בלעדי הפסולים ובנקל תוכלו למצוא כן. אמנם בעליית ס"ת אם לא יעלו אותו לס"ת ניכר הבר אצלו ויולד בזה שנאה ואיבה וגם יש לחוש דפקר טפי ובעיקר זמנים אלו. עכ"ל. וכן עולה מהתשב"ץ הנ"ל. שלא חילק כמו הבנין ציון. ולשיטתו ה"ה עריות ה"ה שאר עבירות שדי בידיעה ולאו דוקא בפני עשרה ממש.

ד. אין אנו יודעים להוכיח. הנה סברא זו הביא החזון אי"ש (יורה דעה סימן א אות ו). וז"ל: ותינוק שנשבה בין העכו"ם דינו כישראל ושחיטתו מותרת שהוא בחזקת שאם יודיעוהו וישתדלו עמו כשיעור ההשתדלות שהוא ראוי לשוב לא יזיד לבלתי שב וכו'. ושיעור ההשתדלות תלוי לפי התבוננות הדיינים כאשר יופיע ברוח קדשם בהכרעת דינו. וכמו כן אותן שאבותיו פרשו מדרכי הציבור והוא נתגדל ללא תורה דינו כישראל לכל דבר ונמי צריך למוד שיעור ידיעתו אי לא חשיב מזיד ואותו שדיינינן ליה כאנוס זוכין עירוב עבורו. עכ"ל. נמצא דאין אנו יודעים מהי הכמות "כשיעור ההשתדלות שהוא ראוי". כי כל אחד וכמות ההשתדלות השונה לו. עוד כתב שם (סימן ב אות כח). וז"ל: תינוק שנשבה מביא קורבן כדאמר ר"פ כלל גדול. ומצווין אנו להחיותו ואךף לחלל עליו השבת בשביל הצלתו. ובהגה"מ פ"ו מהלכות דעות כתב דאין רשאין לשנוא אתו אלא אחר שאינו מקבל תוכחה. ע"ש. ודפח"ח. ולדבריו ציין גם בשאלות ותשובות משנה הלכות (ח"ח סימן קכא. וסימן קנט. חי"ז סימן ו). וכן ציין לו בשאלות ותשובות מנחת אשר (חלק א סימן י אות ה). וכתב וז"ל: אני אומר אדרבא. מסתבר שבזמנינו שכלי התקשורת נותנים תמונה מעוותת ושלילית על שומרי גחלת הדת. ומסיתים נגד הדבקים בתורה. והחינוך הנכרי משריש בלב התינוקות זלזול מוחלט בכל קדשי ישראל. מסתבר טפי שדינם כתינוקות שנשבו. ע"כ.

ה. אינם מחללים השבת בעבודת קרקעות הנה בשאלות ותשובות להורות נתן (חלק א סימן לט אות ז) כתב בשם שאלות ותשובות שארית ישראל להגרי"ז מינצברג (אה"ע סימן ז) שהביא מתשובת הרשב"ש הנדפס בתשובת הרא"ם שנספח לספר מים עמוקים (סימן א). שגירסתו היתה בספר העיטור (אות ק' קידושין חלק ב עח.) ליתא אלא בעבודת הקורבנות. ועפ"ז רצה בעל שארית ישראל לפרש דברי העיטור בדרך חדשה. והוסיף וז"ל: היות כי לפענ"ד לא הועלנו לפרש את העיטור אף ע"י הגירסא החדשה. מן ההכרח לפרש דבריו. וז"ל העיטור כפי שהועתק בתשב"ץ. "אבל בתשובה דקמא משומד לחלל שבתות אינו כישראל שנאמר ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. כל המשמר שבת נקרא ישראל. ותניא (חולין ה. א): מקבלין קורבנות מפושעי ישראל חוץ מן המשומד לנסך יין ולחלל שבתות בפרהסיא. הלכך מחלל שבתות בפרהסיא עכו"ם הוא וקידושיו לאו קידושין. ומסתברא כיון דקיי"ל (חולין יג:) עכו"ם שבחוץ לארץ לאו עובדי ע"ז הם. האידנא אינו משומד לע"ז. ומחלל שבתות בפרהסיא ליתיה אלא בעבודת קרקע וקדושיו קידושין וגירושיו גירושין". עכ"ל העיטור. וכתב עליו התשב"ץ וז"ל "וזכינו להסכים לדעתו. אלא שבמה שהורה הרב ז"ל במשומד לע"ז שלא בחוץ לארץ וכן מחלל שבתות בעבודת קרקע דלאו ישראל מקרי. אינו נראה. דהא דאין מקבלין מהם קורבנות לאו משום דלאו ישראל מקרי אלא גזירת הכתוב הוא מדכתיב אשר יקרב מכם ודרשינן מכם ולא מכולכם. עכ"ל התשב"ץ. וכתב ע"ז בספר שארית ישראל "הרי דעיטור מביא מתשובות דקמאי ראיה מעבודת הקורבנות דמומר לחלל שבת אינו כישראל. וע"ז כתב דגם בקורבנות שאין מקבלין מהם יתא אלא בעבודת הקורבנות. והתשב"ץ כתב ע"ז דגם בקורבנות שאין מקבלין מהם אין הטםע משום דאינו כישראל אלא מגזירת הכתוב". עכ"ל. וע"ש מה שכתב להקשות על זה. ועיין עוד בשאלות ותשובות יביע אומר (חלק א יורה דעה סימן יא. ושוב בחלק ב יורה דעה סימן י. וכן בחלק ז חלק אורח חיים סימן טו. ובחלק ח סימן ה אות י. ובחלק י סימן נה דפוס ישן דף קנח אות יא).

ו. מחלל במלאכות מדרבנן או שאין בהם כרת נחלקו הבית הלל והפרי חדש (יורה דעה סימן ב) במחלל שבת בפרהסיא רק במלאכות מדרבנן. האם עדיין חשוב כגוי או לא. ע"ש. וע' בבאר היטב (שם אות טו). ורוב הפוסקים צידדו שאינו נעשה כגוי ע"י חילול זה. והנה הגאון ר' אברהם צבי הירש בפתחי תשובה (שם ס"ק ח) ציין למחלוקת זו והוסיף עליה. וז"ל: עבה"ט בשם בית הלל דפרהסיא היינו בעשרה מישראל. ומה שכתב עוד דאפילו עובר על איסור דרבנן הפרי חדש חולק. ועיין בספר משנת חכמים (הלכות עבודה זרה דף נז). ע"כ. שחולק גם כן מטעם דהא קיימא לן דהחשוב על קל אינו חשוב לאיסור חמור ואם כן כל שכן דאינו נעשה מומר מדבר קל לחמור. וא"כ שם בשבת דאיירי לענין ביטול רשות דהוצאה בלי ביטול רשות אסור מדרבנן שפיר דאמירןנ דאם הוא מוחזק לחלל שבת אף באיסורי דרבנן הוא כעובד כוכבים לענין שאינו מועיל ביטול רשות. אבל שיהיה מומר לכל התורה לא הוי עד שיחלל באיסור דאורייתא. וע"ש עוד שהביא ראיה דאף אם עבר על לאוין גשבת וע"ז לא הוי מומר לכ"ה עד שיעבוד על מיתות בית דין. עכ"ל. וע"ש בחידושי רבי עקיבא איגר (סעיף ה) שהגדיל לחדש שאף אם מחלל שבת בלאוין שאינם מלאכות שיש בהם כרת (כגון תחומין או מחמר וכדומה) אינו הופך להיות מומר על ידי זה. ע"ש. וציין לו גם בשאלות ותשובות מנחת אשר חלק א (סימן י עמוד לה). ועיין עוד בחזון איש (יורה דעה סימן ב אות טו). וקל להבין.

זאת תורת העולה בענין תינוק שנשבה. שאותם הבאים לבית הכנסת להתפלל ונוהגים לשמור כמה ממצוות התורה ראוי לקרבם ולצרפם למנין. שדומים קצת לתינוק שנשבה. ומצוה לקרבם ולאהבם כפי שאנו רואים שרבים מהם חוזרים בתשובה שלמה לפני בורא עולם. ומדקדקים אחר כך במצוות. ולגבי עליית התורה. בלאו הכי המנהג להוסיף מוספים על העולים לתורה. ואם עלה חלוני לעליית שבעה. יוצאים ידי חובה. כי נסמוך על הפוסקים המקילים כי גדול השלום.

והנה יש לחקור מה הדין ללכת לבית הכנסת. האם חייב הוא ללכת לבית הכנסת בכל תפילה ותפילה או שמא צריך לשכב בבית כמו מה שמצינו לענין מי שצם. שאם יודע שיכול למנוע עצמו מלאכול ולשתות שיהיה בבית יהיה בבית ולא יתפלל. וז"ל החת"ס (חלק ו תשובה כג): על נידון דברת רופאי מומחים האומרים היוצא מפתח ביתו אליבא ריקנא ביום התענית דמו בנפשו בעידן ריתחא מגפת קאלרא ר"ל, ומסתפק מה יהיה ביום צומא רבה, ה' יסיר חרונו וירפא כל חולי עמו ישראל מהרה. בתשו' דבר שמואל סי' ק"ז התיר בפשיטות לאשה בריאה מינקת אך בנה היה מסוכן לחלב אמו ואם תתענה תחלש ולא יהיה לה להניק ויסתכן הולד, התיר לה שלא להתענות, אע"פ שהיא עצמה בבריאותה, כדי להציל מספק פ"נ של הולד, ולא הביא ראיה. והוא פשוט, דהרי אדם בריא אולם מחלל שבת עבור ספק חולה, אעפ"י שהוא בריא, ה"נ יאכל הבריא ביה"כ להציל הולד מספק פ"נ. מכש"כ שמותר לבריא לאכול מספק סכנת עצמו אעפ"י שהוא כעת בריא, אולם רק שהאויר מעופש ויש לחוש פן תדבקהו הרעה ח"ו. אמנם לפי לשון השאלה שהרופאים הזהירו מצאת פתח ביתו בתענית, משמע כשהם סגורין בביתם אין התענית מזיק להם, א"כ יתענו ויהיה סגורים ויתפללו ביחידות ולא יקראו בתורה, כי אין זה כדאי לדחות איסור כרת דאורייתא. אך אם המומחים מסכימים שהתענית עצמו מזיק, וכמ"ש מג"א סי' תקע"ו סק"ב, אז ישערו הרופאים כמה שיעור לגימה שצריך האדם שיתחזק גופו וינצל מספק סכנה, ואותו שיעור קפה או תה או מרק ישתה פחות פחות מכשיעור מלא לוגמיו, וישהה בין שתיה לשתיה כדי אכילת פרס, שהוא לכל היותר ט' מינוטין ולכה"פ ב' מינוטין, כאשר ביארנו בבירור במקום אחר. וישתה רק הנאת מעיו ולא הנאת גרונו, היינו קאפע וטע בלי צוקר וחלב, ומרק בלי מתובל, ואם הי' אפשר שלא כדרך אכילתן היה טפי עדיף. וה' הרופא חנם הרופא נאמן יסיר מכם ומכל חולי ישראל כל מיני מחלה, ויכתבו ויחתמו לאלתר לחיים טובים ארוכים ומתוקנים. הכ"ד א"נ. משה"ק סופר מפפד"מ. עכ"ל. ובעיקר מה שהביא החת"ס דברי הדבר שמואל סימן קז. הנה הגרש"ז אויעראבך בספר הליכות שלמה (מועדים עמוד פב). כתב שאפילו אם יש אפשרות להשתמש בתחליפי חלב לתינוק. בכל זאת אין לה להתחשב בכך. לפי שמזגו של התינוק הוא חלב האם ולינק מדדיה. וע' בדברי החזון אי"ש (סימן נט אות ג). ובשו"ת הר צבי (חלק אורח חיים סימן רא). ומיהו אם התינוק בריא. המניקה מתענה ומשלימה. אף אם יחסר מעט חלב לתינוק בגלל הצום. ומכל מקום כל מניקה תעשה בחכמה לשתות הרבה חלב בערב יום הכיפורים. כדי שלא יחסר מזון התינוק.

והנה עוד יש לחקור לענין אכילה דרך זונדה. והיינו אדם שמאכילים אותו דרך צינור דק המחובר אל הקיבה דרך האף. שמותר הדבר. וז"ל החלקת יעקב חלק ג (סימן סח. ובמהדורת שנת התשס"ב סימן נב). וכיוצא בזה מצינו על ברכה על שתיית שמן. ובסימן יא על שתייתו באניגרון. בדף לה עמוד א מצינו שכתוב גבי השותה שמן זית. דהיכא שעיקר כוונתו לשמן. ואניגרון טפל. כיון שצריך לתת בו שמן הרבה. ע"ש. והנה ענין זה. של שתיית השמן זית. כתבה הגמרא במקום אחר בענין זה. והוא במסכת הוריות דף יג עמוד ב. ששם כותבת הגמרא ששתיית שמן זית משיב לתלמידי החכמים לימוד של שבעים שנה. ומצרף אני כאן שוב את אשר כתב