הוצאת חומר תורשתי מחלל לשם זיהוי או לשם הזרעה

א.  לגבי נטילת זרע או ביצית מן הנפטרים:
כשיש הסכמה מפורשת מחיים של הנפטר או נפטרת – מותר.
בלא הסכמה מפורשת  – מנפטרת אסור להוציא מגופה תאי רביה. ומנפטר שאין לו צאצאים לדעת הג"ר זלמן נחמיה גולדברג שליט"א יש מקום להתיר (ראי תשובת הגרז"נ גולדברג בספר אסיא יג, עמ' 211), אך אם כבר יש לנפטר צאצאים, אזי לכל הדעות אסור ליטול זרע מגופתו בלא הסכמתו מחיים.
ב.  לגבי נטילת חומר תורשתי מועט לצורכי זיהוי:
בדרך כלל כמות החומר הביולוגי הנדרש לזיהוי גנטי (לדוגמא דם, ליחה מחלל הפה או חתיכה זעירה של רקמה – אין כלל צורך להשתמש לשם כך בתאי זרע) היא קטנה מאד, כך שאין בנטילתה משום ניוול, והדבר מותר בפשיטות.
גם במקרים הנדירים בהם צריך לקחת קצת יותר מכמות מינימלית, יש לדון בכל מקרה לגופו (ברוב המקרים יש חזקה שהנפטר היה רוצה שהזיהוי יבוצע. כך למשל  לצורך היתר עגונות וכדומה).
ג. בנוגע לקביעת אבהות:
משמע מדברי הפוסקים שמותר לשם כך לקחת מן המת דגימה מרקמות המכילות חומר גנטי כמצוין בסעיף ב'. ראי עוד במאמרי דיני יוחסין, ייבום וירושה בנולד מזרע קפוא שהופשר לאחר מות אביו, שפורסם ב"אסותא – קובץ תורני בענייני רפואה (עורך: הרב אליקום דבורקס, ירושלים תשס"ו) עמ' של-שנו. גירסה ראשונה של מאמר זה נדפסה בשם: מעמד הלכתי של הנולד מהזרעה מלאכותית לאחר מות אביו לענין יבום, ירושה, יוחסין ואיסורי קרובים, ופורסמה בספר דברים שאין להם שיעור עמ' 159-180(תשס"ה). גירסה אחרונה של מאמר זה פורסמה בספרי רפואה מציאות והלכה (מכון שלזינגר, ירושלים תשע"ב), סימן כז.