המשך בירור שיטת הציץ אליעזר בקביעת רגע המוות

לרב הלפרין שלום,
שאלתי אודות קביעתו של להרב ולדנברג כי יש לנתח את האשה ההרה שנמצאת במצב של מות מוחי (ציץ אליעזר חלק יז סימן סו) עודנה נותרה בהינה,
הרב שפרן מבהיר את התמיהה על קביעתו של הרב ולדנברג ומבהיר כי החלטתו קשה מבחינה לוגית.
שהרי אם נקבל את עמדתו של הרב ולדנברג שאדם המצוי במצב של מוות מוחי הוא גוסס (לפחות. אם לא חי) ולא מת, הרי שאסור לקרב את מיתתו. וכפי שהזכיר הרב שפרן את דברי הרמ"א, אין לילד את האם אם לא ברור שהיא מתה.
אך לא ברור ממאמרו של הרב שפרן האם ניתן לראות בקביעה זו של הרב ולדנברג כחזרה בו מתפיסתו את המוות המוחי, וכהכרה במות המוחי כמוות גמור?.
היתכן שלאור תכליות שונות מסכים הרב ולדנברג להגדיר מוות מוחי כמוות גמור? ואם כן לא ברור מה מבחין בין הצלת עובר (שלשם כך מכיר הרב ולדנברג במוות מוחי כמוות ומתיר לנתח את האם) לבין הצלת אדם שצריך איבר להשתלה (שמשום מה למקרה שכזה בוחר הרב ולדנברג לקרוא רצח של התורם והנתרם).
נראה כי בבחירה הקשה שבין הצלת חיי עובר [פוטנציאל חיים שטרם מומש] לבין הצלת חיי אדם [פוטנציאל ממוש]- עמדת רוב פוסקי ההלכה היא להעדיף את חיי האם. (לפחות בטרם יצא רוב גוף העובר החוצה).
אם הנחה זו נכונה הרי שקביעתו של הרב ולדנברג תמוהה עוד יותר. לא ברור מדוע הוא מכיר במוות מוחי לצורך הצלת חיי עובר ולא מכיר בו לצורך הצלת חיי אדם הזקוק להשתלת איברים.

אשמח לתושבתך,
בברכת חודש טוב,
ע