הסבר לדף גמרא

1. קטע שציטטת הוא מהתלמוד הירושלמי, מסכת פסחים, פרק ב' הלכה ו. קטע זה, כפי שמופיע בדפוסים הוא משובש, והלן אציין את הנוסח הנכון יותר, כפי שמופיע כבר בכתבי הראשונים, וכפי שיועתק להלן.

2. הקטע בירושלמי דן באמור במשנה. המשנה עצמה מתחלקת ל 3 בבות.

הרישא: "אין שורין את המורסן לתרנגולין, אבל חולטין."

[מהו מורסן? הראשונים חלוקים בהגדרת המורסן. לפי רש"י בכתובות קיב, א, המורסן הם הסובין העדינים היוצאים בשלב האחרון של הכתישה. שיטת רבינו מאיר שהובאה במלאכת שלמה, תרומות, יא, ה, היא שהמורסן הוא המוץ – הקליפה הגסה שיוצאת קודם הטחינה. ויתכן שלכך מתכוין גם הרמב"ם – בפירושו למשנה תרומות שם, ראה תרגום קפאח. משנתנו החוששת לאיסור חמץ ולכן אוסרת שריית מורסן בפסח, משמע שלא כרבנו מאיר, אלא שמורסן הוא סובין מפסולת הקמח, שיש על הקליפה גם (לפחות) אבק קמח שיכול להחמיץ, אך עקב כמותו הקטנה ניתן לחלוט אותו בקלות ולמנוע בכך אפשרות החמצה עתידית שלו.]

המציעתא:"האישה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה למרחץ, אבל שפה היא על בשרה יבש."

הסיפא: "לא ילעוס אדם חיטים ויתן על גבי מכתו, מפני שהם מחמיצות." [החידוש בסיפא הוא שגם נוזל הרוק בפה הוא נוזל המאפשר החמצה של הקמח, בניגוד, למשל, למי פירות טהורים.]

בתלמוד הירושלמי שם, גם כן מתחלק הדיון לבבות השונות.

על דברי הרישא של המשנה אומר הירושלמי:

"תני ר' ישמעאל בי ר' יוסי אמר משום אביו: אי זו המעיסה – הנותן חמין לתוך קמח. חליטה – קמח לתוך חמין. והכא בין חמין לתוך מורסן, בין מורסן לתוך חמין – אסור."

{גירסה זו מפורשת בשיבולי הלקט, [רטו]}. כוונת הדברים היא שהתנא של הברייתא, ר' ישמעאל בשם אביו – ר' יוסי – שאוסר חליטה במורסן, חולק על התנא במשנה שמתיר חליטה במורסן.

המשך דברי הירושלמי מתייחסים לסיפא – איסור לעיסת החיטים עקב ההחמצה הצפויה:

"בשיש בהן שמנונית."

ומפרש את הדברים ר' אלעזר אזכרי בעל ספר חרדים (ומחבר "ידיד נפש") הובא במלאכת שלמה, פסחים פ"ב מ"ז: כי הירושלמי מפרש דאין איסור זה [של החמצה ברוק] אלא כשהחיטים שמנות. אבל כשהחיטים דקות ויבשות – או [אופן ראשון] שאין הרוק מחמיצן כלל [בניגוד למים שמחמיצים גם חיטים דקות ויבשות],

או [אופן שני] שהרטבה של חיטים דקות ויבשות יכולה אמנם להחמיץ אך גם יכולה להביא לריאקציה כימית של הסרחה, וקיימת תחרות בין שני התהליכים: אם ההחמצה תקדם – יווצר חמץ. ואם ההסרחה תקדם – התערובת לא תחשב אחר כך כחמץ גם אם תתרחש אח"כ גם ריאקצית החמצה. [הסוגיא הכימית של ההבדל בין החמצה והסרחה מבוארת במקום אחר, ראה למשל ד"ר ב"פ מונק, ההבדל בין חימוץ וסירחון, תחומין א, 97-102].

הקטע השלישי בירושלמי, מתאים מאד לאופן השני למעלה, מפרט את המשמעות ההלכתית של התחרות בין ההחמצה להסרחה:

"מלוגמה שנסרחה. אית תניי תני זקוק לבער ואית תניי תני אין זקוק לבער.

מאן דאמר זקוק לבער – בשנתחמצה ואחר כך נסרחה,

ומאן דאמר אינו זקוק לבער – בשנסרחה ואחר כך נתחמצה".

כלומר, ריאקצית ההסרחה איננה מבטלת את מצב החמץ שנוצר קודם, ולכן לא מתבטל איסור ההנאה, ולכן צריך לבער בפסח את המלוגמה שנלעסה ברוק, והחמיצה ואחר כך גם הסריחה, שכן נאסרה בהנאה לפני שנפסלה מאכילת כלב, כיוון שנשארה אסורה בהנאה.

לעומת זאת, אם ריאקציית ההסרחה קדמה במלוגמא שנלעסה ברוק הפה, ריאקצית ההחמצה התרחשה כשהמלוגמא כבר הסריחה ונפסלה מאכילת כלב, ולכן לא חל עליה אחר כך איסור חמץ ולא נאסרה בהנאה, ולכן אין חובה לבערה בפסח.

(ראה שו"ע או"ח תמב, ט, ע"פ דברי רבא בתלמוד הבבלי, פסחים כא, ב, "חרכו קודם זמנו – מותר בהנאה אפילו לאחר זמנו")

זה פירוש קטע התלמוד הירושלמי שציטטת.