בחו"ל מותר לעשות שותפות עם אחד הגויים לכתחילה וזה מותר רק באופן שיתנה עם הגוי את התנאי שמבואר בשו"ע או"ח סי' רמ"ה סעיף א' שעל יום השבת ועל יום אחד מימות השבוע (יום חול) אינם שותפים, ויום השבת שייך לעכו"ם בין לרווח בין להפסד, ויום החול שייך לישראל.

בתנאים אלה, גם אם לבסוף בשעת חלוקה חלקו בשווה, זה מהני משום שבדרך כלל הרווחים של הימים בבעלות נפרדת הם שווים זה כנגד זה או שהתרצו למחול (יעוין משנ"ב בהקדמה לסי' רמ"ה). כמובן צריך לתת לגוי שותפות ובעלות בחנויות עצמן ולא רק שותפות ברווחים.

[ואם רוצה לתת לו שותפות רק ברווחים טול רווח שבת וכנגד זה אני אטול רווח ביום חול צריך לעשות זאת בהבלעה (משנ"ב ס"ק ח')]

חשוב להדגיש כי התנאים הללו, נכון וכדאי שיהיו כתובים על שטר. וכן אם עושים שותפות בשטר של ערכאות צריך להוסיף שם את התנאים האלו.

מצ"ב בנפרד תשובה מורחבת של מכון כת"ר (מכון לכלכלה על פי התורה, על שם משה ומעטל הלר), שנגישה גם בשו"ת של המכון (גישה אל התשובה מצריכה רישום ללא עלות כספית).

יתירה מזאת, אם השותף הגוי מעסיק פועלים גויים שעובדים בשבת כגון במקרה דידן, שלחברה יש חנויות רבות ובחנויות האלו פועלים גויים בודאי שמותר ליהודי לחלוק עם הגוי ברווחי השבת משום שרווח השבת בא ממילא (יעוין בערוך השולחן סי' רמ"ה ס"ק יא)

---

פרק ז: הסכם xe "שותפות עם גוי העובד בשבת"שותפות בין יהודי לגוי

I. כללי

בגמרא במסכת עבודה זרה[1] נאמר:

"ישראל ועובד כוכבים שקיבלו שדה בשותפות, לא יאמר ישראל לעובד כוכבים טול חלקך בשבת ואני בחול, ואם התנו מתחלה – מותר, ואם באו לחשבון – אסור."

המקרה בו מדובר הינו הסכם שותפות בין יהודי וגוי, על פיו עובדים היהודי והגוי כל אחד בתורו חצי יום בכל יום. במקרה זה, אסור ליהודי לסכם עם הגוי שזה האחרון יעבוד במשך כל השבת, כאשר בתמורה יחליף היהודי את הגוי באחד מימי החול. בטעם הדין כתבו הראשונים, שהיות שמלאכת חצי יום השבת מוטלת גם על היהודי, נעשה השותף הגוי העובד בשבת במקום היהודי, כמי שעושה מלאכה בשליחותו של היהודי.[2] עוד הוסיפו הראשונים, שמקרה זה איננו דומה להסכם אריסות עם הגוי, על פיו רשאי הגוי לעבוד גם בשבת. את ההבדל בין המקרים מבאר הרמב"ן האומר:[3]

"דהתם (=בשותפות יהודי וגוי) אישראל גופיה רמיא מילתא למיעבד, אבל הכא (=באריסות) אעכו"ם רמיא מילתא."

מכאן, שהאיסור הוא רק כאשר הגוי מחליף את היהודי במלאכה שהיתה מוטלת על היהודי, אך, כפי שיפורט להלן, אין זה איסור כללי האוסר על היהודי לאפשר לשותפו הגוי, באם הוא מעונין בכך, לעבוד בשבת ולחלוק עם היהודי ברווחים.[4]

דברי הגמרא נפסקו להלכה בשולחן ערוך.[5] מתוך דברי הגמרא והראשונים מסיקים הפוסקים, שישנם מספר מקרים בהם רשאי השותף הגוי לעבוד בשבת ולחלוק עם היהודי ברווחים. מקרים אלו יובאו להלן.

II. יצירת שותפות בימי חול בלבד

רשאים היהודי והגוי, להתנות, xe "שותפות עם גוי העובד בשבת:התניה שהגוי יעבוד לבדו בשבת"לפני הכניסה לשותפות, שהגוי יעבוד לבדו בשבת ויקבל את כל רווחי השבת, ואילו היהודי יעבוד לבדו באחד מימות החול ויקבל את כל רווחי אותו יום, באופן שרק בחמשה הימים הנותרים יעבדו שניהם.[6] במקרה זה, נחשבת מלאכת השבת כמוטלת רק על הגוי וממילא אין הגוי נחשב כשלוחו של היהודי בעבודתו בשבת.[7] אולם, אין הם רשאים להתנות לחלק את הרווחים בשווה, באופן שאם הרווחים בשבת יעלו על הרווחים ביום החול בו עבד היהודי, ישלם הגוי ליהודי את ההפרש.[8]

הסכם שותפות זה יש לעשותו לכתחילה בכתב.[9]

נחלקים הראשונים בשאלה, האם, לאחר שהתנו כדין, רשאים השותפים לחלוק את הרווחים בשווה. דעת הראב"ד שהם אינם רשאים לעשות כן. הוא מבאר, שאם בשעת החלוקה חולקים ברווחים בשווה, נמצא שהתנאי שהתנו מלכתחילה היה בגדר הערמה בלבד, ועל כן אין הוא יכול להואיל.[10] לעומתו, סוברים תוספות, שהכל תלוי בהתנאה, ואם התנו, אף שבעת החלוקה חולקים בשווה – אין בכך איסור.[11]

להלכה פוסק השולחן ערוך:[12]

"היכא שהתנו בתחלה, אם אח"כ בשעת חלוקה נתרצה הא"י לחלוק בשוה, מותר."

בהסבר פסק השולחן ערוך, ובפסיקת ההלכה למעשה, נחלקים הפוסקים:

יש הסוברים, שהשלחן ערוך פוסק כשיטת תוספות, ומתיר בכל מקרה – אם התנו מראש – לחלוק את הרווחים בשווה, וכך יש לפסוק, לדעתם, למעשה.[13]

אחרים סוברים, כי יש להבחין בין מקרה בו הגוי מסכים לחלוק את הרווחים בשווה, בלא לחשב מה היו הרווחים בכל יום מימי העבודה, לבין מקרה בו נעשה חישוב מדוייק של רווחי הגוי בשבת לעומת רווחי היהודי ביום העבודה שכנגדו, ומי שנמצא שהרויח יותר, משלים לשותפו את ההפרש. לדעתם, רק במקרה הראשון, בו חלקו בסתם, מתיר השולחן ערוך, משום שהדבר נחשב כמתנה שנותן הגוי ליהודי. במקרה השני, לעומת זאת, סוברים הם, שהדבר אסור, משום שחישוב מדוייק של הרווחים ביום העבודה של הגוי ושל היהודי, והשלמת ההפרש, גורם לכך שהתנאי שהתנו מלכתחילה מאבד את משמעותו, והופך להיות כהערמה בעלמא.[14]

שיטה שלישית מחלקת בין שותפות בשדה לשותפות בדברים אחרים: כאשר מדובר בשותפות בשדה, נוגע התנאי רק לסדרי העבודה – עבודת הגוי בשבת, ועבודת והיהודי יום אחר כנגדו – אך לא לאופן חלוקת הרווחים, שהרי, חלוקת הרווחים מתבצעת רק בעת קצירת הפירות, ואילו עבודות האדמה נעשות במשך כל ימות השנה.[15] על כן, בשותפות בשדה, אין כל סתירה בין עשיית חשבון מדוייק של הרווחים וחלוקתם בשווה, לבין התנאי שהתנו, וממילא תותר עשיית החשבון. לעומת זאת, בשותפות בדברים אחרים, כגון במרחץ וכד', מתקבלים הרווחים בכל יום עבודה בפני עצמו. על כן, בשותפות זו, נוגע התנאי גם לאופן חלוקת הרווחים: הגוי העובד בשבת יקבל את רווחי השבת, והיהודי העובד כנגד זה באחד מימי השבוע – יקבל את רווחי יום עבודתו. מכאן שעשיית חשבון מדויק של הרווחים וחלוקתם בשווה, תסתור במקרה זה את התנאי ותהפכהו להערמה בעלמא, ולכן יש לאסור זאת.[16]

ישנם מקרים בהם מוסכם על כל הפוסקים, שהשותפים שהתנו רשאים לחלוק את הרווחים בשווה. המדובר הוא במקרה בו רווחי הגוי בשבת אינם ידועים. מקור הדברים הוא בשו"ת מהרלב"ח[17] הכותב:

"אם התנו בתחילה שיהא שכר השבת לגוי לבדו אם מעט אם הרבה וכו', זהו דוקא כשנודע שכר של כל יום ויום בפני עצמו, אבל כשאינו ידוע אין לחוש שמא הרויח הגוי בשבת יותר ויקרא הישראל נוטל שכר שבת."

דברי המהרלב"ח הובאו להלכה ע"י המגן אברהם והמשנה ברורה,[18] אשר הביאו כדוגמא לנסיבות כאלו – שותפות בחנות. יש לציין, שנסיבות בהן רווחי הגוי בשבת אינם ידועים, יתכנו לא רק במקרה בו הסכום בו השתכר הגוי בשבת אינו ידוע, אלא גם במקרה בו סכום זה ידוע, אך סך ההוצאות עבור יום השבת איננו ידוע.

מלשון המגן אברהם והמשנה ברורה משמע, שדין זה אמור בכל מקרה בו רווחי הגוי בשבת אינם ידועים. אולם, בשו"ת אגרות משה הגביל היתר זה רק לנסיבות בהן יש אפשרות תיאורטית לבדוק את רווחי השבת, וכך הוא כותב:

"וצריך שיהיה מסחר כזה שיהיה האפשריות לידע כמה היה ביום השבת וכמה היה ביום הקבוע להישראל ואז אף אם בשעת חלוקה נתעצלו מלחשוב וחלקו בשוה משום האומדנא שמסתמא היה בשוה או שרצו למחול זה לזה מותר, אבל אם אי אפשר כלל לידע כמה יהיה ביום אחד ריוח או הפסד אסור בתנאי כזה כי הוא רק פטומי מילי בעלמא. ומה שאיתא במג"א (או"ח רמ"ה) סק"ב בשם מהר"ל חביב דלא נודע בכמה השכירו בשבת כגון בחנות, אין הכוונה דבחנות אי אפשר המציאות לידע כלל דאז היה אסור, אבל צריך לומר שעכ"פ אפשר אף בחנות לידע כשיטריחו אך שבחנות קשה לידע ולכן אירע פעמים שלא נודע כמה היה הריוח ולא נאסרו בשביל זה.[19]

מטעם זה אסר ר' משה פינשטיין לשוחטים יהודים להכנס לשותפות עם בעלי בית מטבחיים גויים על ידי תנאי שהגויים לבדם יעבדו בשבת. המדובר היה שם בנסיבות בהן מספר הגויים ומספר השוחטים היהודים לא היה זהה, ועל כן, לדעת ר' משה פינשטיין, אם הגויים לבדם עובדים בשבת, צריכים היהודים לעבוד לבדם בימות החול שיעור יחידת זמן אשר היחס בינה לבין יום השבת שווה ליחס שבין היהודים לבין הגויים בשותפות. יחידת הזמן הזו עשויה להיות מורכת משעות ומדקות, והיות שאין דרך לרשום את ההכנסות ביחידות זמן של שעות, אלא רק ביחידות זמן של ימים, נמצא שלעולם לא יוכלו היהודים והגויים לחשב במדויק את רווחיהם בזמן בהם עבדו בנפרד, ועל כן לשיטתו יש לאסור זאת.[20]

פוסקים אחרים חולקים על ר' משה פינשטיין וסוברים שדינו של המהרלב"ח יכול להאמר גם כשמדובר בנסיבות בהן לא ניתן לדעת כמה הרוויח הגוי במלאכתו בשבת.[21]

זאת ועוד, נראה שגם ר' משה פינשטין אמר את דבריו רק במקרים בהם הרווחים מתקבלים בכל יום עבודה בנפרד, אך במקרים בהם הרווחים אינם מתקבלים ביום העבודה עצמו אלא מאוחר יותר, מותר יהיה גם לשיטתו להשתתף עם הגוי על ידי התנאה, אף שאין אפשרות לדעת את רווחי יום השבת. ראיה לכך היא מדין שותפות בשדה שכאמור לעיל הותרה על ידי התנאה אף שאין אפשרות לדעת מה תרמה עבודתו של הגוי בשבת לעומת עבודתו של היהודי בימות החול, שהרי פירות השדה מתקבלים רק מאוחר יותר, וכמובן אין אפשרות לדעת כמה השפיע כל יום עבודה בנפרד על יבול הפירות.

כאמור לעיל, לדעת ר' משה פינשטיין, במקרה של שותפות בה אחוז היהודים ואחוז הגויים איננו זהה, חייבת החלוקה להעשות בהתאם לחלקם היחסי של היהודים והגויים בשותפות. לא ברור על מה מסתמך ר' משה פינשטיין בדבריו, שהרי מסברא נראה שהשותפים רשאים להתנות ביניהם כל תנאי שיחפצו בנוגע ליחידת הזמן שיקבלו היהודים בתמורה לכך שהגויים עובדים בשבת. ובאמת מדברי הרמב"ם בתשובה עולה, שאף אם מספר היהודים והגויים בשותפות איננו זהה, יכולים הם להסכים ביניהם שהגויים כולם יעבדו לבדם בשבת, והיהודים כולם יעבדו לבדם יום אחד בשבוע.

הרמב"ם נשאל את השאלה הבאה:[22]

"לינהר לן עינין בחברת בני אדם בחנות, ומלאכת כולם שוה, צרפי כסף, אך יש יהודים ויש ביניהם גויים, והתנו ביניהם כי ריוח יום הששי ליהודים ויום השבת לגויים…"

השאלה נשאלה בסתם, והיא איננה מתייחסת איפא דוקא למקרה בו מספר היהודים והגויים בשותפות זהה. בתשובתו כותב הרמב"ם:

"יהיה ריוח יום שבת לגוי ויום שישי לישראל לבד, ושאר הימים יחלקו ביניהם , כי תמיד יחלקו ימי השבוע חמשה ימים לבדם ו-ב' ימים לבדם, יום אחד לישראל כנגד יום השבת. ואף אם יהיו הכלים של היהודים יכולים הגויים לעשות מלאכתן בהם בשבת."

על פי תשובתו של הרמב"ם, רשאים היהודים והגוים, בכל מקרה, לקבוע כי יום השבת יהיה לגוים ואחד מימי החול ליהודים, ללא תלות ביחס שבין מספר היהודים למספר הגויים בשותפות. נראה שזוהי גם דעתו של הרב וולדינברג.[23]

אם לא התנו בשעה שנשתתפו, יכולים לבטל את השיתוף ולחזור ולהשתתף מחדש בהתנאה כנ"ל. ביטול השותפות יעשה ע"י מכירת הנכס לאדם אחר וקניה ממנו מחדש בתנאים החדשים.[24] אם המדובר בשותפות בקרקע או בדבר המחובר לקרקע, צריכה המכירה צריכה להעשות לכתחילה באמצעות שטר.[25] אכן נראה, שאם מפחדים השותפים למכור את הקרקע בשטר מחשש שהקונה יסרב למוכרה להם חזרה, יכולים, בשעת הדחק, להתנות שהמכירה תהיה תקפה בכסף בלבד ולמכרה בכסף ללא שטר. עוד נראה שבענין זה ניתן יהיה לסמוך גם על כל קנין אחר התקף על פי החוק.[26]

אפשרות נוספת העומדת בפניו של היהודי הינה למכור לגוי לשבת את חלקו בעסק.[27]

בכדי לאפשר ביצוע עסקאות שהטיפול בהם עורך מספר ימים יכולים היהודי והגוי להתנות ביניהם שאם הגוי החל עסקה ביום השייך לו – יסיים היהודי את העסקה ביום העבודה השייך לו. מאידך, עליהם להתנות שאם היהודי החל עסקה ביום השייך לו, הגוי לא יהיה מחוייב להמשיך את הטיפול בה בשבת – אלא אם כן יהיה מעוניין בכך. במקרה זה, יקבל הגוי את חלקו היחסי ברווחי העסקה בהתאם לעבודה שעבד בשבת.[28]

III. שותף xe "שותפות עם גוי העובד בשבת:כשהגוי עובד מעצמו"גוי העובד מעצמו בשבת

בסוגית הגמרא[29] מובא ספק בשאלה מהו הדין במקרה בו לא התנו השותפים מתחילה, וחלקו את רווחיהם בסתם. בהסבר ספק הגמרא נחלקים הראשונים:

רש"י מבאר באופן הבא:

"שקיבלו סתם, ועשו סתם עובד כוכבים בשבת וישראל בחד בשבת, ולא אמר ישראל מעולם טול אתה את השבת ואני בחול, מהו לחלוק סתם בשוה ולא יזכיר ישראל את השבת."

לשיטתו, איפא, ספקה של הגמרא הוא בנוגע לאפשרות חלוקה שווה של הרווחים, בלא התחשבות בעובדה שהגוי החליף את היהודי בשבת והיהודי החליפו באחד מימי החול.

רבנו ירוחם, לעומת זאת, מבאר שהמדובר בכגון שנטל הגוי את שכרו מעבודת השבת, והיהודי נטל בתמורה את שכרו מעבודת אחד מימות החול, אלא שהיהודי לא אמר במפורש שהוא נוטל את שכר יום החול כנגד יום השבת בו עבד הגוי.[30]

הראשונים נחלקים גם בפסק ההלכה בספק זה של הגמרא. הרמב"ם[31] פוסק לחומרא וכמוהו פוסק גם המחבר בשולחן ערוך[32], וזו לשונו:

ישראל ואינו יהודי שיש להם שדה או תנור או מרחץ או רחיים של מים בשותפות, או שהם שותפין בחנות בסחורה… ואם לא התנו בתחלה, כשיבואו לחלוק נוטל א"י שכר השבתות כולם, והשאר חולקים אותו; ואם לא היה שכר השבת ידוע, יטול הא"י לבדו שביעית השכר, וחולקים השאר."

לשיטתם, בכל מקרה בו לא התנו מראש, יש לתת תחילה את שכר השבת לגוי, או, אם אין ידוע שכר השבת – יש לתת לו שביעית השכר, ורק לאחר מכן יחלקו היהודי והגוי בשווה.

הרא"ש[33], לעומת זאת, פוסק לקולא. דברי הרא"ש הובאו ברמ"א הכותב:

<p class="MsoBodyText2" dir="rtl" style="margin: 0cm 14.15pt 6pt 0cm; text-