זכויות החולה: פעולות מצילות חיים בחולה מסוכן (אך ניתן לטיפול) שמתנגד לטיפול

מקרה כירורגי מחדר מיון:

בן 95, צלול קוגניטיבית. ב-3 חודשים האחרונים ירידה בתפקוד ונזקק לעזרת המשפחה בתפקוד יומיומי בביתו. ברקע COPD, אי ספיקת לב קלה-בינונית. ללא מחלה אונקולוגית ידועה.

המטופל הגיע לחדר מיון בשל ירידה במצבו, חום ומעט כאבי בטן. לאחר בדיקה גופנית ובדיקות הדמיה אובחנה אצלו חסימת מעי, ככל הנראה בשל בקע כלוא שלא אובחן בזמן. הטיפול הנדרש הוא ניתוח מיידי, והמצב הוצג לפני החולה ומשפחתו. הבת אמרה מיד שבחודשים האחרונים הוא אמר לה ולאחיה פעמים רבות במפורש כי אינו רוצה כל פרוצדורה להארכת חייו במידה יזדקק לכך, כולל ניתוח. היא ציינה כי עם כל הקושי שלה לומר זאת, היא מבקשת שיכבדו את רצונו. בירור מול אחיה (שהגיע גם פיזית לבית חולים יותר מאוחר) העלה ממצאים דומים.

המטופל נשאל ע"י מספר רופאים בחדר המיון (כולל כירורגים בכירים) האם הוא מסכים לניתוח והוא נענע בראשו לשלילה. הוסבר לו מספר פעמים כי הוא בסכנת חיים והפתרון היחיד הוא ניתוח, אך הוא לא שינה את דעתו.

מבחינת הצוות הרפואי: הוסכם כי המטופל אינו עונה להגדרות "חולה הנוטה למות" כעת, כיוון שמדובר ב treatable disease, וגם אין מחלקת רקע המגדירה אותו ככזה. כמו כן, הרושם הוא כי המטופל אכן צלול קוגניטיבית, וילדיו אמינים. היה ברור כי אין זמן לכנס ועדת אתיקה, ואם המטופל לא ינותח הוא ימות תוך זמן קצר.

הצוות היה חלוק בדעתו מה יש לעשות כעת:

האם לכבד את בקשת המטופל ומשפחתו?
האם לקחת אותו לחדר ניתוח לאחר חתימת 3 רופאים (לכאורה אפשרות זו קיימת בחוק רק עבור מי שלא יכול להביע את דעתו)?
האם מותר לנתח אדם בניגוד לדעתו המפורשת (אולי תוך הנחה שתשובתו מעידה על שיפוט לקוי)?

אשמח להתייחסותך למקרה, מבחינת אתית וחוקית (חוק זכויות החולה וחוק החולה הנוטה למות)