זמן ההמתנה אחרי קביעת מוות מוחי של גזע המוח

הבסיס לשאלה זו נובע מכך שהצורך בהמתנה נובע אך ורק מהדרישה לשלול התעלפות, או בשפתנו כדי לוודא שמדובר במצב לא הפיך, אם כן במצב של מוות מוחי, אזי גם לדעת הפוסקים שלא ניתן לקבוע מוות כל עוד הלב פועם, ניתן לטפל בגופה זמן קצר מאד אחרי הפסקת פעילות הלב.

הגרש"ז אויערבאך זצ"ל התייחס לשאלה זו ופסק למעשה:

" בגוסס כזה, אם הרופאים עברו על האמור בסעיף 6 לעיל, והוכיחו לאחר כל הבדיקות שמוחו מת – אפשר לסמוך על בדיקתם לענין זה שמותר להסיר את מכשיר ההנשמה, כדין מסיר המונע. אך מותו של אדם כזה יכול להקבע רק אם יוכח לאחר הפסקת פעימות הלב לגמרי שהוא מוטל כאבן דומם, שאין הוא נושם כלל ללא המכשיר, ולאחר המתנה למשך חצי דקה (שלושים שניות). לאחר זמן זה – גם אם יצליחו הרופאים לבצע החייאה של הלב – האדם נשאר מוגדר כמת לכל דבר. "                     [אסיא נג-נד, עמ' 16; ספר קביעת רגע המוות (הוצאת מכון שלזינגר, תשס"ח) עמ' 203]

 "… והדרך היחידה לשומרי תורה לדעת ברור שהחולה כבר מת הוא לדעתי רק שלאחר שכבר נעשו כל הבדיקות של המוח והגזע וכבר מוחלט אצלם שכבר מתו, להפסיק אז את מכשיר ההנשמה, ואז אם הלב לא פועם כלל וכלל והוא מונח דומם כאבן, רק אז הוא נחשב כמת וכל זה הוא כפי שנודע לי מרופאים מומחים שומרי תורה שבחולה שכזה אחר המתנה של שלשים שניות בלי שום פעימת לב כלל וכלל, הם מוכנים ליתן תעודת פטירה."
[אסיא עמ' 21-23; ספר קביעת רגע המוות (הוצאת מכון שלזינגר, תשס"ח) עמ' 258-260]

המסקנה כאן ברורה: יש הבדל בין זמן ההמתנה הנדרש במוות לבבי-נשימתי טבעי לבין מוות לבבי-נשימתי כשהמות הלבבי התרחש אחרי קביעת מוות מוחי של גזע המוח? (מצב 4). ולכן המתנה של 5 דקות אחרי הפסקת פעילות הלב כפי שמוצע ברקע הרפואי, בהעדר כל סימן לנשימה עצמונית אכן מספיקה כדי להתייחס אל הנפטר כמת לכל דבר, ולפעול בהתאם.