חובה הלכתית לאב לטפל בבנו – גם רפואית?

הדין בנוגע למזונות
ידוע שעל האב יש חיוב להאכיל את בנו עד גיל 6. וכן נפסק להל' בשו"ע סי' ע' סעיף א חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש, משש ואיך זן אותם בתקנת חכמים אפי' לאחר שיגדילו. ובתקנות הרבנות תיקנו שעד גיל 18 חייב האב לפרנס את בניו ובנותיו כל זמן שהבנים לא יכולים לפרנס את עצמם. זה בנוגע למזונות.
בנוגע לרפואה
מצינו בסי' ע"ט שכל רפואה שאין לה קצבה דינה כמו מזונות לכן גם יתומים שמחויבים לזון את אחותם מדין תנאי כתובה חייבים גם ברפואתה אם אין לה קצבה. אבל רפואה שיש לה קצבה זה בכלל פדיון והם לא מחויבים לפדותה.
ולפי"ז בנידונינו אם הרפואה אין לה קצבה האב חייב לרפאת את בניו מדין מזונות כמובן לפי מה שיש לו.
ולפי תקנות הרבה"ר יצא שהוא חייב ברפואתם עד שיגדלו ויהיו בני 18 ויש על האב חיוב ממוני לזונם ולרפאם. ועיין שו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' ק"נ, ובספר רפואה והלכה כרך ג' עמ' של"א המאמר של הר' א' ד' לוין.
אולם ברפואה שיש לה קצבה הוא פטור מחמת התקנה – אבל חייב על פי דיני צדקה כשאר הקרובים. עיין שו"ע יו"ד סי' רנב סעיף יב האב חייב לפדות את הבן אי אית לי' [אם יש לו] וברמ"א: 'וה"ה קרוב אחר קרוב, קרוב קודם'.