מהו משך הזמן הנדרש להמתין לאחר הפסקת הנשימה ופעולת הלב – כאשר מדובר בקביעת מוות לבבי-נשימתי?

המשנה במסכת שבת [פכ"ג מ"ה] הדגישה את האיסור לקרב מותו של גוסס גם כאשר מדובר ברגע האחרון של חייו: "והמעמץ עם[1] יציאת הנפש – הרי זה שופך דמים"

הרמב"ם בהלכות אבל [פ"ד ה"ה] הוסיף כי גם מייד אחרי יציאת הנשמה, אין לגעת בנפטר, אלא "ישהה מעט שמא נתעלף". עצם האפשרות לטעות והחלפה בין התעלפות למוות, מוזכרת בגמרא במסכת נדרים [פז, א]. אף שהטור והשו"ע [שם] לא ציינו את הצורך בהמתנה אחרי הפסקת הנשימה [והלב], הש"ך [יו"ד שלט ס"ק ו] הביא להלכה את דברי הרמב"ם המצריך שהייה מועטת לפני הטיפול בגופה.

מהו זמן השהיה הנדרש? מנהג ירושלים להבדיל בין כיסוי פני המת בסדין, שנעשה מייד אחרי ש"בדיקת הנוצה" מראה העדר נשימה של "איזה זמן" לבין הטיפול במת והורדתו מהמיטה, שנעשה רק כעבור 20 דקות [גשר החיים, כרך א, פרק ג, תחילת פסקה א ותחילת פסקה ב].

---

[1] ראה שבת פ"א מ"ח; פ"ב מ"ז; יומא פ"א מ"ד. מבואר שם שהביטוי "עם" פירושו רגע לפני.