מלווה למתאשפז בשבת

א.    השכרת חדר פרטי בשבת על ידי אמירה לגוי (אמירה לגוי במקום צער גדול).

השו"ע התיר אמירה לגוי לעשות מלאכה דרבנן במקום צער[1]. ממילא במידה ואין שום אפשרות לחזור לביתו בגלל תחום שבת, וגם אינו יכול להישאר ליד מיטת החולה ולישון שם, או לקבל מבית החולים חדר עם אפשרות לינה – יש להתיר לומר לאינו יהודי שישכור עבורו חדר במלון[2], היות וישנו צער רב ממה שלא יוכל לישון בצורה נורמאלית[3].      

ב.    תשלום על העסקה.

במידה ואפשר ידחה את התשלום עד אחרי צאת השבת על ידי נתינת משכון[4]. במידה ואין לו משכון, או שהפקיד אינו מסכים לקבל משכון – ישלם על ידי אינו יהודי כסף מזומן[5]. במידה ואין לו כסף מזומן – ישלם על ידי אינו יהודי בכרטיס אשראי, בתנאי שאינו מטלטלו בעצמו אלא מורה לאינו יהודי לקחתו[6], ובתנאי שאינו חותם על אישור העסקה (אף על ידי אינו יהודי)[7], ובסיום יבקש להשאיר את הכרטיס בחנות עד לאחר השבת[8]. אסור לבקש קבלה על התשלום.   

ג.     טלטול חפציו מהרכב לבית החולים.

מלווה את החולה המגיע בשבת אל בית החולים, גם אם בית החולים נמצא מחוץ לתחום שבת דאורייתא (כלומר שהמרחק מקצה העיר בה נמצא ביתו עד בית החולים עולה על 11 ק"מ ו-400 מטרים[9]), יש להתיר לטלטל את חפציו ללא חשש[10], בתנאי שבית החולים נמצא במקום בו יש עירוב.  

 

בברכה,

הרב יהודה גולדפישר

 

---

[1]   מקורו בדברי הרמב"ם, הובאו בשו"ע או"ח סימן ש"ז סעיף ה' – "דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת; והוא שיהיה שם מקצת חולי (מגיד משנה – "שאין כאן חולי כולל כל הגוף ולא סכנת אבר אלא קצת צער"), או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה. כיצד, אומר ישראל לאינו יהודי בשבת.. לרחוץ בו המצטער. ויש אוסרין". וברמ"א – "לקמן סי' תקפ"ו פסק להתיר".

[2]   היות ואיסור השכרת חדר בשבת הוא מדרבנן, לדעת הרמב"ם הלכות שבת פרק כ"ג הלכה י"ב "גזירה שמא יכתוב", לדעת רש"י ביצה ל"ז מדין "ממצוא חפצך ודבר דבר" (ולפשטות הפוסקים הוא דרבנן). (בשו"ת חתם סופר חלק ה' סימן קצ"ה – "נושא ונותן בחנותו הרי הוא ככל מחללי שבת באיסורים הכתובים בקרא.. והוא מקרא מפורש בנחמיה.. האומנם נמצא בדברי חכמי התלמוד מקח וממכר בשבת אסור מדרבנן, והיינו באקראי ליקח דבר מחברו, דבר מאכל או שום דבר בארעי ואקראי, זה אינו בכלל דברי נחמיה הנ"ל ואסרוהו התלמודים, אבל הקובע משא ומתן ופותח חנותו בשבת ושוכר ומשכיר הרי הוא מחלל שבת בפרהסיה").

[3]   בנוסף יש לצדד שהוא מקום 'מצווה', במידה והישארותו שם נעשית בכדי לתמוך לסייע ולחזק את החולה, ממילא ישנה סברא נוספת להתיר מצד 'שבות דשבות במקום מצווה' (וכמו שהתיר השו"ע סימן ש"ז סעיף ה' אמירה לגוי במקום שבות מפני מצווה).

[4]   היות וקל נתינת משכון, שהתירו במקום צורך מצווה או צורך שבת (משנה ברורה סימן ש"ו ס"ק ל"ג – "אסור ליתן משכון לחברו, אלא אם כן הוא לצורך מצווה או לצורך שבת"). ישנה עדיפות למשכון שרשומים עליו שמו וכתובתו של בעליו, כדי למנוע מפקיד המלון לרושמם בעצמו. במידה ואין משכון כזה – ייתן משכון ללא שמו וכתובתו, ולמרות שיכתוב הפקיד את שמו וכתובתו עליו אין חשש (עיין שמירת שבת כהלכתה מהדורה תש"ע פרק ל"ב הערה קנ"ב בשם הגרש"ז אויערבאך – "לא אמרינן דיעבור הוא איסור זוטרא לשלם כסף, ולא יעברו הם איסור תורה בכתיבה שהם כותבים, דזה אינו, דמי אומר להם לכתוב, והרי הם מומרים לחילול שבת, ובכהאי גוונא אין אנחנו מצווים לעבור על איסור קל כדי להצילם מאיסור תורה, ואף שממש גורם בידיים להכשילו, כיון שאין מוכרח אלא שהוא עבריין, ולכן מסתבר להקל").

[5]   ועדיף מכרטיס אשראי שצריך לחתום עליו, ואף אם לא צריך חתימה – ישנה 'כתיבה' על ידי המחשב והמדפסת.  

[6]   היות והוא מוקצה מחמת חסרון כיס (שמירת שבת כהלכתה מהדורה תש"ע פרק כ' סעיף כ' – מגן אברהם סימן ש"ח סק"ג הגדיר כלי שדמיו יקרים "מוקצה מחמת חסרון כיס", ובשו"ע הרב סייג שהוא דווקא בכלי שמלאכתו לאיסור, ממילא 'כרטיס אשראי' שהשימוש בו אסור בשבת ואדם מקפיד לשומרו מחמת ערכו, הוא 'מוקצה מחמת חסרון כיס' ואסור לטלטלו).   

[7]   היות והחתימה מהווה איסור דאורייתא, ואין להתיר משום צער איסור דאורייתא אף על ידי אינו יהודי.

[8]   היות והוא 'מוקצה' כמו שבארנו לעיל.

[9] שיעור מיל לדעת הגר"ח נאה (מיל = 950 מטרים), כדעת הרמב"ם על פי הירושלמי – ששיעור 'תחום שבת' מדאורייתא הוא י"ב מיל (עי' שו"ע או"ח סימן שצ"ז סעיף א' ובמשנה ברורה שם).

[10] הגרש"ז אויערבאך במנחת שלמה ח"א סימן ט"ו – "דהואיל ודייקי רבנן ואמרי בלישנא דהבהמה והכלים כרגלי הבעלים, אפשר דאיסורן לעולם תלוי בבעלים, ולא אסור להוציאם כי אם במקום שגם הבעלים אינם יכולים לילך, אבל כל שהוא עצמו מותר משום פיקוח נפש או בדרבנן משום כבוד הבריות, גם ממונו נגרר אחריו ושרי.. ואם כנים אנו בזה, אתי שפיר מה שלא נזכר כלל בפוסקים להזהיר את ההולכים חוץ לתחום מפני הסכנה שלא ייקחו אתם את רכושם, כיון דלדברינו מותר שפיר להוציאם אפילו בידיים ולא רק דרך מלבוש.. ואפשר דהאי כללא אינו דווקא בבגדיו שהוא לבוש בהם, אלא כל ממונו נגרר אחריו, ובכל מקום שהוא הולך גם רכושו הולך אתו, וצ"ע בדבר זה כי הוא נחוץ מאד הלכה למעשה".