נטילת איברים מן המת לצורך השתלה להצלת או הארכת חיים

א.      הגדרת האיסורים הנוגעים להנצלת איברים מן המת.

כלל נקוט בהלכה: כל פעולה, בכל תחום שהוא, אמורה להיות מותרת אלא אם כן קיימת סיבה או מקור הלכתי לאיסור^[1]. לפיכך כל דיון הלכתי בשאלות של איסור והיתר חייב להתייחס לכל סיבות האיסור האפשריות.
עיון בסוגיא מעלה שלושה איסורים הכרוכים בביתור גווית מת:

1. איסור הנאה מגוף המת^[2] ;
2. ניוול המת^[3];
3. ביטול או השהיית מצוות הקבורה^[4].

איסורים אלה נוגעים לכל פגיעה בגופת אדם, הן למטרות לימוד ומחקר והן למטרת הנצלת איברים. אולם בניגוד לניתוחי גוויות למטרות מחקר בהם לא תמיד קיים "חולה אחר לפנינו" האמור להנות מייד מפירות המחקר, נטילת אברים לצורכי השתלה עוסקת תמיד בביתור גוויה למען חולה אחר, הזקוק באופן דחוף לאיבר המושתל. להבדל זה משמעות הלכתית רבה.

ב.  בין אדם לחברו ובין אדם לקונו – שתי קטגוריות הלכתיות

כידוע, מתחלקים האיסורים, כשאר דיני התורה, לשתי קטגוריות עיקריות:

דינים שבין אדם למקום, ודינים שבין אדם לחברו.

ככלל, היחס לדינים של בין אדם לחברו קפדני יותר מזה של דיני בין אדם למקום, וקיימים הבדלים משמעותיים בין שני סוגי הדינים:

1)      תשובה עם יום הכיפורים מכפרים על מגוון עבירות שבין אדם למקום, אך לעולם לא יתכפרו עבירות שבין אדם לחברו "עד שירצה את חברו" [יומא פ"ח משנה ט].

2)      הבדל נוסף לדעת כמה פוסקים^[5], נוגע להיתר לעבור על כמעט^[6] כל עבירות שבתורה לצורך הצלת חיי אדם. לדעת שיטה זו, ההיתר של פיקוח נפש מותנה בכך שמדובר בעבירות שבין אדם למקום, ואין בביצוען פגיעה של אדם בחברו.

3)      הבדל שלישי בא לידי ביטוי במקרים רבים: הנפגע רשאי, בדרך כלל^[7], למחול ולהסכים לפגיעה בו, ואז לא קיים יותר האלמנט האיסורי "בין אדם לחברו". ביטול אלמנט זה יכול לגרור בעיקבותיו את ביטול האיסור באופן מוחלט. לדוגמא קיים איסור תורה על גרימת נזק לרכוש הזולת^[8], אך הסכמה מראש של הנפגע מתירה, ואף פוטרת מתשלומים, את המזיק [ב"ק פ"ח משנה ז].

יש איפוא, להגדיר את שלשת האיסורים הכרוכים בנטילת אברים מן המת, למצוא את מקורם ולקבוע לאיזה קטגוריה הם שייכים.

ג.  החשש מפני נתיחת מתים שגרתית

כבר בדברי הפוסקים לפני מאתיים וחמישים שנה, בולט החשש מפני הפיכת ניתוחי גוויות לשגרה במקרי פטירה. ר' יחזקאל לנדא בתשובתו הידועה בנדון [נוב"י מה"ת יו"ד סי' רי] כותב בין היתר: "וחלילה להתיר דבר זה…ואם אנו ח"ו מקילים בדבר זה א"כ ינתחו כל המתים כדי ללמוד סידור אברים הפנימיים ומהותן כדי שידעו לעשות רפואות לחיים ולכן האריכות בזה הוא ללא צורך ואין בזה שום צד להתיר…".

לאור התבטאות זו, היו שפרשו את הסייגים הנוקשים אותם הטיל ה"נודע ביהודה" על ניתוחי מתים לצרכי פיקוח נפש, כנובעים בעיקר מפני החשש לניתוחים רוטיניים, ולא מנימוקים הלכתיים שגרתיים [מחנה חיים, חיו"ד, ח"ב, סי' ס; הובא: ציץ אליעזר, ד, יד].

היו שקבלו להלכה את חששו של הנוב"י, אך העריכו שעיגון הדרישות ההלכתיות בחוק, יכול למנוע התפתחות מעין זו^[9] הערכה שלא תמיד עמדה במבחן^[10].

ד. אפיון האיסורים הכרוכים בנטילת אברי המת

כאמור בפסקה א' לעיל, שלושה איסורים מתייחסים ישירות לנושא נטילת אברים מגופת נפטר:  ניוול המת, איסור הנאה מגוף המת, וביטול מצוות קבורה.

איסור הנאה מן המת

איסור הנאה מן המת שייך, ללא ספק, לקטגוריה של "בין אדם למקום". איסור זה נלמד בגזרה שווה מפרשת "עגלה ערופה" האסורה בהנאה[11]. כמו עגלה ערופה האסורה בהנאה גם גוף המת אסור בהנאה, ושייך לאותה קטגוריה – בין אדם למקום. מכאן נובעות שתי מסקנות:

1)      פיקוח נפש דוחה את האיסור לכל הדעות.

2)      בהעדר פיקוח נפש, הסכמה של המת (או משפחתו) אינה יכולה לבטל את איסור ההנאה עקב, היותו דין של בין אדם למקום.

תוצאה מעשית של מסקנות אלה תהיה היתר (מבחינת איסור ההנאה) להשתמש בכליות כשקיים מצב של פיקוח נפש וההשתלה עשויה להציל או להאריך חיי אדם, גם אם ה"תורם" ומשפחתו לא נתנו הסכמה לנטילת האבר מן המת. באותה מידה צריך להיות איסור מוחלט להשתמש באיברים אלה כאשר ההשתלה לא מאריכה חיים, אפילו אם התורם ומשפחתו הסכימו לתרום.

עד לפני כ 35 שנה, תוחלת החיים של החולים המטופלים בדיאליזה היתה ארוכה יותר מזו של החולים שעברו השתלת כליה. אך מאז השתפרה תוחלת חיי המושתלים על כדי העלאת תוחלת החיים של מושתל כליה (אפילו מתורם בלא לב פועם) על זו של המטופל בדיאליזה. במילים אחרות, קיים כאן היתר של פיקוח נפש הדוחה את איסור ההנאה מן המת.

היתר נוסף מקורו בסברא מפתיעה של הרב הראשי לישראל הגרא"י אונטרמן זצ"ל^[12]: אבר מן המת שעובר השתלה מוצלחת ונקלט בגוף החי – הופך לאבר חי וחדל להחשב יותר כאבר מת, כאשר רק אבר מת כלול באיסור ההנאה הנלמד מעגלה ערופה. אף שהגרש"ז אויערבאך נטה להסכים עם חידושו של הגרא"י אונטרמן[13], היתר זה אינו מוסכם[14] על הכל[15].

צד היתר שלישי נובע מעצם הגדרת חולה הכליות כ"חולה שיש בו סכנה", אין ספק שחולה במחלת כליות סופנית מוגדר כחולה מסוכן, שמותר לחלל שבת כדי לרפאו. עד לפני יובל, גורלו היה נגזר למיתה תוך זמן קצר. עתה ניתן להאריך את חייו בעזרת דיאליזה, אך הדיאליזה איננה מהווה ריפוי למחלה היסודית, אלא טיפול בחלק מתוצאות המחלה, טיפול המאפשר הארכת חיים. עצם הגדרתו כחולה מסוכן מחייבת את מתן הטיפול הטוב ביותר למחלתו גם אם טיפול זה כרוך במלאכת שבת^[16]. לכן, אם הטיפול הנבחר הוא השתלת כליה, על הטיפול לדחות איסורים גם אם האלטרנטיבה, הפחות טובה, יכולה להתבצע ללא אותם איסורים. דוגמה לכלל זה: חתך עמוק בעור מותר לתפור בשבת עקב היותו מוגדר ע"י חז"ל כפיקוח נפש, קרוב לודאי עקב בחשש לסיבוכים של דימום וזיהום. היתר זה קיים למעשה למרות שניתן להתגבר על סכנות הסיבוכים גם בשיטות אחרות פחות מושלמות (למשל: תרופתיות) שאינן דורשות את האיסורים הכרוכים בתפירה.

איסור ניוול המת

איסור ניוול המת שייך, קרוב לוודאי, לקטגוריה של "בין אדם לחברו". ניוול או ביזוי שייכים לפרשת נזיקין בה מצוי חיוב תשלומין מיוחד על ה"בושת", הבושה והבזיון של הניזוק [ב"ק פרק החובל]. שאלה מרכזית כאן היא: מי האישיות המשפטית הניזוקה. המת עצמו או משפחתו?

האם המת עצמו הוא בעל אישיות משפטית לגבי דיני ממונות? אם איננו כזה, ברור שאי אפשר להתייחס אליו כאל "אישיות משפטית ניזוקה". תשובה מעניינת לשאלה זו מצויה במסכת שקלים [פ"ב מ"ה]. המשנה שם דנה בשאלה הבאה: נאסף כסף מתורמים לצורך קבורת מת חסר אמצעים. המגבית הצליחה מעל למצופה, ונשארה יתרה. מה יעשה בכסף הנשאר, יועבר ליורשים או תיבנה מצבה ("נפש") על קברו? דעות חלוקות מובאות במשנה, כשחילוקי הדעות מקורן בשאלה האנושית: מה היה מעדיף אדם שהתבזה באיסוף תרומות עבורו (לאחר מותו!): שהכסף ימסר ליורשיו, או שהכסף, שנאסף כתרומה, ישמש עבורו בלבד ולכן "בונים לו נפש על קברו" ?

ויכוח פסיכולוגי-משפטי זה מוכיח שהמת נחשב כיישות משפטית עצמאית, שאסור לפגוע בכבודו ויש לאמוד את "רצונו" בדרכים מקובלות. גם הניוול הכרוך בביתור גוויה ובנטילת אבריה כפוף, אם כן, לרצונו או אומדן דעתו של הנפטר.

מאחר ואיסור הניוול שייך לקטגוריה של בין אדם לחברו, נובעות מכך שתי מסקנות:

א.      השאלה אם פיקוח נפש דוחה את איסור הניוול, תלויה במחלוקת עתיקת יומין [הע' 6 לעיל].

ב.      הסכמה מפורשת של הנפטר לפני מותו מספיקה כדי לבטל את איסור הניוול עקב היותו דין שבין אדם לחברו.

מבחינת איסור הניוול התוצאה המעשית תהיה הגבלה לכתחילה של היתר השימוש בכליות מן המת למצבים בהם קיימת הסכמה מראש של התורם. אך כשקיימת הסכמת התורם – כגון תורם שחתם על כרטיס אדי – מבחינת איסור הניוול קיים היתר גמור ליטול את הכליה, אפילו אם מדובר בהשתלה לצרכי קוסמטיקה או שיפור באיכות החיים.

מצוות קבורה

מצוות קבורה בין אם מקורה מן התורה [סה"מ לרמב"ם, עשין רלא; ספר החינוך תקלז] ובין אם איסורה מדברי סופרים [רס"ג עשין יט; רדב"ז ח"א שיא; שו"ת חוות יאיר קלט; שו"ת יביע אומר ח"ג יו"ד, כב], ניתנת לפרשנויות שונות: היא יכולה להיות מצווה הקשורה לכבוד שמים, כדוגמת איסור השהיית התלוי הנידון למוות משום "שנמצא שם שמים מתחלל", או שהיא מצווה השייכת לקטגוריה של "בין אדם לחברו"  ומטרתה מניעת הבזיון הכרוך בהשארת גופת מת גלויה לרקבון, רימה ותולעה.

המסקנות הנובעות מפרשנויות אלו זהות למסקנות הנובעות משני האיסורים הקודמים, בהתייחס לקביעת הקטגוריה של האיסור, והפירוט למעלה ניתן ליישום מיידי גם כאן.

סיכום:

נטילת אברים מן המת כרוכה בשלושה איסורים. חלקם שייכים לקטגוריה של בין אדם לחברו וחלקם לקטגוריה של בין אדם למקום. לכן היתר נטילה חייב לכלול נימוקים מתאימים לשתי הקטגוריות.

מאחר והשתלת כליה מאריכה את חיי המושתל, אם קיימת הסכמה של תורם הכליה, אזי לכל הדעות מותר להנצילה ולהשתמש בה לאחר מותו.

---

[1]   ראה ידים פ״ד מ״ג, ובתפארת ישראל (שם אות פז): ״שכל דבר שלא נדע טעם לאסרו, מותר הוא בלי טעם דלא הזכירה התורה דברים המותרים כולן, רק דברים האסורין". העיקרון מפורש גם בדברי רש"י עמ"ס תמורה דף כח, ב, ד"ה נעבד, ובדברי ר"א ממיץ בספר יראים עמוד עריות סי' לה. הגר״א וסרמן זצ״ל בקובץ הערות, יבמות פז, ב סי׳ עז (תק״נ), משתמש בעיקרון זה כדי להסביר את שיטת הרמב״ן והרשב״א במס׳ קידושין (סה, ב) ״משום דהיתר אינו אלא שלילה, דמה שאינו אסור הרי הוא מותר ממילא״.

[2]   עבודה זרה, כט, ב.

[3]   ספרי, כי-תצא, פסקא ו, ע"פ דברים כא, כב-כג ("מה עץ מיוחד שהוא ניוול לו אף כל שהוא ניוול לו"); רמב"ן בפירושו לתורה שם: בבא-בתרא קנד, ב: חולין יא, כ; טור יו"ד, שסה, בכ"י.

[4]   דברים, כא, כג; רבי שמעון בר יוחאי, סנהדרין, מו, ב; ירושלמי, נזיר, פרק ז, הלכה א.

[5] ראה: שו"ת בנין ציון, סי' קסז-קסח; שואל ומשיב מהדו"ק, חלק ב, קעד; שו"ת דבר יהושע חלק ג, סי כד; אגרות משה, יו"ד, ח"א סי' ריד; שו"ת חת"ם סופר יו"ד, שיט; הגרש"ז אויערבאך, הובא: א. אברהם, פיקוח נפש ומצוות בין אדם לחברו (הערות), המעין כ(ג),עמ' 49, ניסן תש"מ; הגרש"ז אויערבאך, הובא; נשמת אברהם, חלק יו"ד,   שמט, ג, (ב) 2.

[6]   יומא, פב, ב.

[7]   ראה: הרב ש. י. זוין. לאור ההלכה, משפט שיילוק. עמ' שיח-שכח.

[8]   פירוש רבנו יונה למסכת אבות, פרק א, משנה א.

[9] ציץ אליעזר, ד, יד, פסקה ז, ד-ה: ואי משום טעמים אלה.

[10] ראה:S. Glick, Health Policy-Making in Israel – Religion, Politics and Cultural Diversity, in: Health Policy, Ethics & Human Values, Proceeding of the 18^th CIOMS round table and conference, Athens, Greece, 1984. Eds.: Bankowsky Z. end Bryan JH. Geneve 1985.

[11] עבודה זרה כט, ב.

[12] שבט מיהודה, ח"א עמ' שיד; ח"ג עמ' תג-תו.

[13] ראה: הרב ראם צפרי, שתי תוספות למנחה לשלמה, אסיא סה-סו, עמ' 160-163.

[14] שהרי גם אם לאחר קליטה מוצלחת האיבר נהפך לחלק מהחי, אין עובדה זו משנה את המצב. סוף סוף היתה כאן הנאה מגוף המת בכך שחלק ממנו נוצל לטובת החי והפך לחלק ממנו. מאחורי ויכוח מעניין זה מסתתרים חילוקי דעות יסודיים בהגדרת מהותו של איסור ההנאה. הדיון בהם חורג ממסגרת זו.

[15] שרידי אש, חלק ב, סי' קב; הרב מ. שטיינברג, נועם, ג, פז. וראה שו"ת יביע אומר, ח"ג, יו"ד, סי' כב.

[16] שו"ע או"ח, שכח. רד. וראה נשמת אברהם על השו"ע שם (מהד"ק) ס"ק טו; שו"ת יחוה דעת, חלק ד, סי' ל.