רחצה לאחר טבילה במקווה

א)מדין תורה ברגע שאדם טבל במקוה עלתה לו טבילה, רחצה במים שאובין כמו מי מקלחת לא מבטלת את הטבילה.

בזמן חז"ל היתה תקופה בה לא היו מקוואות היגניים כמו בימינו, אלא, המקוואות המצויים היו מי גבים בערוצי הנחלים. מי גבים אלו היו מתעפשים לאחר תקופת יובש קצרה, והטבילה בהם היתה כרוכה במסירות נפש אמיתית. טבעי הדבר שכל הטובלים – גברים ונשים (שטבלו בעיקר לשמירת דיני טומאה וטהרה שלא נוהגים בימינו) העדיפו להתרחץ במים שאובין נקיים אחרי הטבילה במי הגבים.

ב)התוצאה של המנהג הזה היתה קשה. רבים מן הטובלים שלא היו תלמידי חכמים חשבו שעיקר הטהרה היא ה"מקלחת" במים שאובין שאחרי הטבילה, כתוצאה מכך רבים החלו לוותר על הטבילה העיקרית במקוה הכשר של מי הגבים.

כדי לעצור את ההתדרדרות הזו, חז"ל גזרו טומאה על כל המתרחץ במים שאובין אחרי טבילה כשרה במי המקווה. גזירת הטומאה החדשה היתה כאילו ביטול טהרת המקוה של האדם שהתרחץ אח"כ במים שאובין.

בעקבות הגזירה הציבור חזר לטבילה במי מקווה כשרים.

ג) השאלה המעשית היא, האם גזרת חז"ל נוגעת רק לדיני טומאה וטהרה שאין להם כמעט משמעות הלכתית בימינו, או שגזירת חז"ל היא שרחצה במים שאובין אחרי טבילה מבטלת את הטבילה גם בדיני איסור והתר של טהרת נשים.

בכך חלוקים למעשה מחבר השו"ע והרמ"א, בסימן ר"א סעיף ע"ה, כשהרמ"א מחמיר.

ד) בימינו מקלים בהלכה זו גם הפוסקים האשכנזים, כשחלקם נותנים הוראות הלכתיות על דרך הרחצה במקלחת. סיכום מפורט של דעות הראשונים והאחרונים בנדון מובאים בשו"ת ציץ אליעזר חלק י"א סי' ס"ד. ואלו דברי הציץ אליעזר להלכה:

"..שיש להורות היתר לעשות מקלחת לאחר הטבילה במקוה לאשה הבאה לשאול על כך באשר שבלי זה אינה מרגישה בטוב מהטבילה במקוה מאיזה סיבה שלא תהיה, ולהודיע לה גם שאם תוכל להשגיח שלא לרחוץ בבת אחת הראש והגוף, אלא לכוון לשטוף הראש בלי רובו של הגוף ואח"כ הגוף בלי הראש, אזי היתר גמור הוא אליבא דכו"ע בלי כל פקפוק. ובהאמור נלמד בגזירה שוה ובקל וחומר בטבילת אנשים בזה"ז שמותר להם בשופי לשטוף את גופן לאחר הטבילה וכן ליכנס באותו יום באמבטיה"