רמת ההשתדלות של חולה סכרת להתרפאות

אודה לרב אם יוכל לענות לי על שאלה בנוגע לרמת ההשתדלות לחולה סוכרת להתרפאות.
כידוע חייב אדם להשתדל בכל עוז ברפואה המקובלת והבדוקה שנקבעה על ידי הדעת והנסיון על מנת להתרפאות.  
אומנם יש לשאול עד כמה חובת השתדלות זו? האם נאמר שעל כל אינסולין חדש שיוצא שיתכן ויש בו יותר תועלת לחולי סוכרת אדם צריך לרוץ ולרכוש את אותו תרופה אפילו במחיר יקר מאוד?
וזו השאלה כדלהלן:
חולה סוכרת המשתמש בזריקות אינסולין ושלא מאוזן ברמות הסוכר בגוף, אשר המליץ לו הרופא המטפל לעבור להתחבר למשאבת אינסולין לצורך שיפור איזון הסוכר, והוא מסרב מסיבות שונות. האם על פי ההלכה הוא חייב להקשיב לרופא?
ויש לציין שאף על פי שכיום הטיפול על ידי משאבת אינסולין נהיית יותר ויותר מקובלת. נכון להיום עדיין הטיפול המקובל ביותר לחולי סוכרת הוא על ידי זריקות אינסולין.
וכך כתב לי רופא מומחה לאנדוקרינולוגיה וסוכרת:
"לרוב חולי הסוכרת המשאבה מאזנת בצורה טובה יותר את רמות הסוכר מאשר זריקות מרובות. אבל קשה לי לומר שההבדל כל כך משמעותי עד שאדם המחליט לא להתחבר למשאבה מסכן את עצמו או נוהג נגד העיקרון הרפואי.
כידוע סוכרת היא מחלת ארוך טווח שבדרכים רבות משפיעה על איכות החיים. ככל שהטיפול תואם לרצון החולה, כך עולה הסבירות שהוא ישקיע יותר לאיזון הסוכר.
ולכן אם החולה משיג איזון סוכר טוב על ידי זריקות מרובות, מה טוב. ברם, חולה שבאופן ברור אינו מצליח להשיג רמות סוכר טובות עם זריקות מרובות, ובכל זאת מסרב לנסות להתחבר למשאבה, יראה לדעתי כהחלטה מנוגדת להלכה". עכ"ל.
ולאור הדברים, האם על פי ההלכה החולה חייב להקשיב לדברי הרופא?
או שמא בנידון דידן אפשר לומר שכל עוד החולה משתמש בזריקות אינסולין שהיא הרפואה המקובלת אין הוא חייב לעבור להשתמש במשאבת אינסולין. אף שודאי מן הראוי לחולה כזה לשכול היטב את ההמלצה הרפואית לצורך טיפול טוב יותר.