תאומים סיאמים

לשאלה מס' 1.

אכן מקובל שבמצבים סימטריים של יילודים אסור להרוג אף אחד מהם, בין היתר בגלל בעיית הבחירה, בדומה לסירה טובעת שאפשר להציל חלק מהנמצאים בה על ידי זריקת היתר הימה, שאסור להינצל על ידי רציחה.

הדבר איננו נכון לגבי דילול עוברים, שם מותר לדלל חלק מהם כדי לאפשר לאחרים לשרוד.

ההבדלים העיקריים הם שהריגת עובר איננה רציחה (לדעת כמה ראשונים), והסבר נוסף ניתן להֵאמר אם נסכים שמעמדו המשפטי של עובר מקורו בפוטנציאל שלו להיות יילוד בר קיימא.

ראה מאמרי (הבסיסי למדי):

הפסקת הריון – היבטים משפטיים, מוסריים והלכתיים, רפואה ומשפט: 27, 84-90 2002,

https://www.medethics.org.il/articles/misc/RUM1.asp

לשאלה 2.

הרב פרופ' בלייך מניו יורק, ת"ח רציני מאד, שדבריו הובאו במאמרי באנגלית בקדמת האשכול, אוסר לפגוע בעובר גם בהעדר סימטריה, אלא אם כן אחד משני התאומים הוא טריפה. עיי"ש.

לשאלה 3.

ברמה הפיזיקלית אין סימטריה בעולם אף פעם. ("אי אפשר לצמצם").

ברמה ההלכתית יש ויש.

לדוגמא: מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש, בייחדו גויים אדם להריגה שאיננו מחוייב מיתה כשבע בן בכרי.

סימטריה אין.

ובכל זאת לדעת ריש לקיש (וכ"פ הרמב"ם להלכה) ימותו כולם ולא ימסרו נפש מישראל.

כך שלא די בשבירת הסימטריה, אלא זו חייבת להיות שבירה כזו שמשנה את הסטטוס ההלכתי, של המצב, כדוגמת אחד טריפה, או אחד שגם ייחדוהו וגם מחוייב מיתה (לריש לקיש), או שגם אם רק ייחדוהו, (לר' יוחנן).

ר' שבתי רפפורט מסביר את הגרמ"פ (וכמי ששמש אותו וערך את כתביו עוד בחייו, יש לכך משמעות)

שהשינוי במעמד המשפטי של אדם דורש שינוי עובדתי דרסטי במצבו הרפואי או המשפטי-נוכרי, והמחלוקת בין ר"י ור"ל היא במידת הדרסטיות הנדרשת.

לגבי המקרה האחרון אין לי נתונים. אבל אם הלב התקין נמצא בחזה של תאום אחד, פשוט, לכאורה, שהתאום הפרזיט הוא רודף.

לשאלה 4.

זו סברת החזון אי"ש בפירושו את דברי המשנה באהלות ספ"ז, שמחתכין את העובר שבמעיה" מפני שחייה קודמין לחייו. שלכן אין כאן "מאי חזית", וממילא פיקוח נפש דוחה את איסור ההמתה.

חשוב לדעת שעצם העיקרון שבהעדר מאי חזית פיקוח נפש ידחה איסור רציחה – שנוי במחלוקת בין גדולי הדורות.

דיון מקיף יחסית עם מראי מקומות חשובים, ראה במאמרי:

האם מותרת השתלת לב ע"פ ההלכה?

ספר אסיא ה', עמ' 55-79 (אסיא מ, עמ' 5-29) 1986.

עקב תקלה מאמר זה עדין לא נמצא בצורה דיגיטלית ולא עלה לרשת, אך הדבר יתוקן, בע"ה, בשבועות הקרובים. עד אז אין ברירה אלא להשתמש בשירותי הספריה …

(אם תפנה למכון שלזינגר בשעות העבודה בטלפון 6555266/7 – 02 אני מעריך שישמחו לצלם את המאמר ולשלוח אליך או לפקסס – כבקשתך.)

לשאלה 5.

לגבי סברת המחילה,

דן בה הרב יהודה דיק במאמרו:

תרומת איברים מגוסס להצלת חיי אדם, הרב יהודה דיק,

ספר אסיא ט', עמ' 367-377 (אסיא נג-נד, עמ' 48-58) 2004.

ויש לו כמה מקורות מעניינים.

https://www.medethics.org.il/articles/ASSIA/ASSIA9/R0091367.asp

אבל גם הוא משתמש בסברא זו בזהירות רבה, רק בגוסס ובמי שיש לו לא יותר מחיי שעה (אף שאיננו מוגדר כטריפה).

לגבי סברת הגורל,

אין לי מה להוסיף על המקורות שהביא רמבמז"ל שליט"א,

פרט לכך שמקובלני שגם ההיתר של ספר חסידים (תרעט) להטיל גורל במקום שבו נראה כי מתרחש אירוע על טבעי כי רק ספינה מסויימת מסתכנת, הוא חידוש עצום, וקשה לסמוך עליו להקל.

אבל האיסור שכתב ר' יהדה החסיד להטיל גורל על חיי אדם במצבים רגילים (ספר חסידים, תשא), מוסכם על הפוסקים, למיטב ידיעתי.

לגבי הפשט בשו"ת חוות יאיר (סא), ראוי להאריך. לדעתי יש משמעות בדבריו המאפשרת לקבל גורל כפיתרון.

מאידך, הקשיים על סברתו מרובים וקשה לעשות מעשה מפני שאנו מדמין, ולסמוך על סברא של החוות יאיר כדי להתיר הריגה בידיים בשאלת רציחה והצלה.

טרם ראיתי מי שמתיר להרוג ע"פ הסכמת גורל. (פרט לר' מיכאל באשכולנו).

מאידך, "לא ראינו" אינה ראיה כמבואר במשנה.

לשאלה 6.

חזון אי"ש, חו"מ, סנהדרין סי' כה ד"ה "ויש לעי' באחד"

וצילום דבריו הובא גם בספר אסיא ט' עמ' 47

או בקישור:

https://www.medethics.org.il/articles/ASSIA/ASSIA9/R0091047.asp

[לעניין הערתך על החזון איש ב"מ סב, א,

להבנתי, דבריו אינם קשורים לשודא דדייני.

שודא דדייני הוא דרך הכרעה של דיין בדיני ממונות, כשאין מוחזק ואין ראיה.

דין החזון איש נובע ממצב בו על פי ההלכה שנקבעה כר' עקיבא, חיי עולם של אחד עדיפים על חיי שעה של שנים. ולכן עליו להציל אחד. השאלה היא רק: את מי?

אם כללי הקדימויות שבסוף הוריות רלבנטים, סביר שצריך לפעול על פיהם. ואם מדובר במצב בו אין עדיפות של אחד מהם, ממילא חובתו להציל ולא לתת להם למות מחמת הספק, וממילא יתן למי שירצה, ואין צורך בשום נימוק או שודא]

בברכת גמר חתימה טובה