תוסף תזונה Q-10 עם ג'לטין

תשובת הרב אשר שקאני:
בהרבה מוצרי מזון שמעורב בהם גלאטין, יתכן מאוד שמלבד בעיית הכשרות של הג'לאטין ישנו חשש של בעיות כשרות חמורות נוספות, ולכן יש לוודאות שיש כשרות טובה על המוצר. אבל כאשר מדובר על כדורים וטבליות יש להקל אם אין אפשרות להשיג תרופות וויטמאנים עם הכשר.

הסבר:
א. הנה כפי שהתברר לנו ג'לטין (נקרא גם מקפית או גלדין) הוא חלבון קרישי המופק מעצמות ומעורות של בעלי חיים, בעיקר מבקר, חזירים ודגים. הג'לטין משמש כחומר מייצב בתעשיית המזון, בעיקר בתחום המגדנאות, וסימונו הוא מספר E:‏ "E441". תהליך ייצור הג'לאטין הוא שמרסקים את העצמות לאבקה דקיקה שבעזרתה ניתן לייצב מוצרי מזון בקירור. אבקה זו מומסת במים חמים ונקרשת לאחר קירור התערובת. למעשה, ניתן להשתמש בכל רקמת חיבור של בעל חיים (סחוס, עור, גידים) ולא רק בעצמות, אך השימוש בעצמות הוא הנפוץ ביותר. הג'לטין נוצר לאחר שקולגן, החלבון השכיח ביותר בגוף והמרכיב העיקרי של רקמות החיבור, מתפרק בתגובת הידרוליזה חלקית (כלומר, החומר מתרכב עם מולקולת מים ומתפרק עקב כך לשתי מולקולות חדשות).
ב. והנה כתב בספר שבלי הלקט חלק ב' (סימן לד) אמר לי רבי מה שעושין שמולחין עור הקיבה ומייבשין אותה ואחר כך ממלאין אותו חלב מותר, שאע"פ שמולחין הקיבה לא אמרי' מליח כרותח, וכי נותן בו חלב לא הוי בשר בחלב, משום שכיון דנתייבש העור הוי כעץ בעלמא, ואין בו לחלוחת בשר, והא דתנן אין מעמידין בעור קיבת נבלה היינו טעמא, דגויים אוכלי נבלות הם, ואין מייבשין עור הקיבה אלא ממלאין אותו חלב, אבל עור של שחוטה שאינה של נבלה שמייבשין אותה מיד מותר וכו', אע"ג דאותו עור שהוא יבש כל כך מעמיד הגבינה, אעפ"כ חשבינן ליה כעץ בעלמא. וכן הוא בשו"ת מעשה גאונים (סימן ט). והובא בקיצור בבית יוסף (יורה דעה סימן פז) ובתורת חטאת (כלל פ דין ד) וכן פסק הרמ"א (סימן פז סעיף י'). ומבואר שמותר להעמיד חלב לעשותו גבינה אם עור הקיבה התייבש הרבה שאין בו שום לחלוחית כעץ בעלמא, והיינו טעמא משום שפקע ממנו שם בשר לאחר שנתייבש ואין בו שום לחלוחית ושום טעם ונפסל ממאכל, ואע"פ שעדיין יש בו כח להעמיד מכל מקום אין כח זה תלוי במה שראוי לאכילה וכיון שהתייבש ונעשה כעץ בעלמא פוקע ממנו שם בשר. א"כ ה"ה בנ"ד שהעצמות והעורות והסחוס נהפכים לאבקה יבשה בתהליך עיבודם לקבלת הג'לאטין ופקע מהם שם אוכל והרי הם כעץ בעלמא וממילא נמצא שאוכלין שחלק המתערובת שלהם יש בהם ג'לאטין הוא דבר שמותר.
ג. אמנם הנודע ביהודה (מהדורא קמא סימן כו) נשאל אודות שלפוחית של דג טמא הנקרא הויז"ן שמייבשים אותה ונותנים אותה בתוך משקה מי דבש או לתוך חביות יין כדי להשקיע השמרים ולהצליל המשקה וכן הוא המנהג באשכנז ובפולין ויש שרצו להתיר מטעם שכבר נתייבש והוא כעץ שאין בו טעם כלל ומדמין אותו לעור הקיבה וכו'. ולמה שכתב הש"ך (שם ס"ק לג) דלכתחלה אין לעשות כן. והשיב הנודע ביהודה, ואני אומר שאפילו בדיעבד אין לדמות לשם, דשם עור הקיבה היתר הוא ואימתי יחול עליו האיסור בהצטרפו עם החלב וכשנתייבש מקודם לא נשאר בו טעם לאסור החלב ולא חל עליו שם בשר בחלב. אבל שלפוחית הנ"ל של דג טמא הוא והוא אסור מן התורה וכבר חל עליו שם איסור ואינו נפקע ממנו על ידי שנתייבש עד שיתייבש שלא יהיה ראוי לכלב ובנבילה עצמה מחלק ר"מ בין סרוחה מעיקרא ובין נסרחה אחר שנתנבלה עיין בע"ז (סח.). ואמנם זה מחלוקת תנאים שם דר"ש סובר סרוחה מעיקרא לא צריכא קרא למעוטי וקרא דמיעט נבילה שאינה ראויה לגר היינו שנסרחה אחר שנעשית נבילה. והנה לפי כללי דתנאי בפלוגתא דר"מ ור"ש אין לנו הכרע הלכה כדברי מי שהרי בעירובין (מו:) איבעיא להו ר"מ ור"ש מאי וקאי בתיקו. ואני תמה על שראיתי במבוא התלמוד לר"ש הנגיד שכייל ר"מ ור"ש הלכה כר"ש והוא נגד סוגיא דעירובין. אבל בספר הליכות עולם באמת קאמר ר"ש ור"מ הלכה כדברי המחמיר, ולפ"ז פלוגתא זו דנבילה סרוחה ראוי לפסוק כר"מ שהוא המחמיר. ע"ש.
ד. אולם בירושלמי (שביעית פ"ח ה"ז) איתא ר"מ ור"ש הלכה כר"ש. וכן איתא בירושלמי (ריש פ"ג דתרומות). וכן כתב מרן הכסף משנה (בפ"ח מהלכות תרומות הט"ו) דבעיא דלא איפשיטא בתלמוד דידן, ואיפשיטא בתלמוד ירושלמי נקטינן כדברי הירושלמי. ע"ש. גם הרשב"א בתורת הבית הארוך (בית ד שער א) כתב דרבי שמעון טעמיה דתניא לא תאכלו כל נבלה נבלה הראוי לגר קרויה נבלה שאינה ראוי לגר אינה קרויה נבלה, וסרוחה מעיקרא לא צריכה מיעוטא עפרא בעלמא הוא. וקיימא לן כר"ש, דרבי אבהו ורבי יוחנן וריש לקיש הכי אית להו. ע"ש. וכתב כתב הרא"ה בבדק הבית (שם דף יט ע"א) והמאירי והר"ן (עבודה זרה סח.) וכן כתב המגיד משנה (הלכות מאכלות אסורות פרק ב הלכה כא) שכבר ביאר הרמב"ם (בפי"ד הלכה יא) שמי שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם הרי זה פטור, וכן הוא, דהלכה כרבן שמעון דאמר נבלה שאינה ראויה לגר לא שמה נבלה. וכן כתב בספר יד מלאכי (כללי התלמוד כלל תקפ) כתב דאף על גב דבגמ' דילן (עירובין מו:) היא בעיא דלא איפשיטא וכתבו בעלי הכללים דהלכה כדברי המחמיר בשל תורה, מ"מ מצאתי בירושלמי פ"ח דשביעית ובפ"ג דתרומות דנקטו בפשיטות דר"מ ור"ש הלכה כר"ש. יעו"ש. ולפי הכלל המסור בידינו ממרן ז"ל בכסף משנה (פ"ח מהלכות תרומות הלכה טו) ובכמה רבוואתא דבעיא דלא איפשיטא בגמרין ואיפשיטא בירושלמי הוי פשיטותא. נראה לפק"ד דאף בזה אית לן למפסק כר"ש וכפשיטותא דירושלמי וכו'. אחר זמן שכתבתי כן מצאתי במבוא הש"ס לר"ש הנגיד שכתב דר"מ ור"ש הלכה כר"ש. וכ"כ עוד בפשיטות הראב"ד (פכ"ד מהלכות טומאת מת והרב לחם משנה (בפי"ב מהלכות שחיטה) בדעת הרמב"ם. ע"ש. וכן כתב מרן החיד"א בספרו יעיר אוזן (מערכת ר אות יא) רבי מאיר ורבי שמעון כתב בספר הקדוש קנה (דף פג) שהלכה כרבי שמעון. וכ"כ בספר התשב"ץ למהר"ם (סימן יח). וכ"כ במבוא התלמוד לרבנו שמואל הנגיד. וכ"כ הרא"ש בפסקיו (פ"ב דע"ז סימן לד). וכן אמרו בירושלמי דהלכה כר"ש וכ"ה בהלכות גדולות. ובסה"ק פתח עינים (פ"ה דדמאי) כתבתי עוד בזה. ושם תמהתי על הגאון הנודע ביהודה נר"ו שתמה עמ"ש המבוא התלמוד ונעלם ממנו אמבוהא דספרי. ע"ש. וכן כתב הרב המגיד (פ"ב מהל' מאכלות אסורות הכ"א) בזה"ל וכבר ביאר רבינו לקמן (בפי"ד הי"א) שהאוכל אוכל אסור לאחר שהסריח והבאיש ובטל מתורת אוכל אדם פטור, וכן בדין, דקיי"ל הלכה כרבי שמעון דאמר נבלה שאינה ראויה לגר לא שמה נבלה. ע"כ. וכן כתב החוות דעת (סימן קג בביאורים סק"א) בדעת הרמב"ם ע"ש. וכן החזון איש (סימן קטז ק"ג בד"ה לר"מ) כתב לבאר דברי הרמב"ם כדברי החוו"ד ושקיי"ל להלכה כר"ש ואין הלכה כהנו"ב. ע"ש. וע"ע בשדי חמד (ח"ה כללים עמ 293 מער' ר' כלל ח, עמ' 304 כלל ס אות ב. ח"ו כללי הפוסקים עמ' 57 סימן ב אות א). וכן כתב המהרש"ם ח"ג (סי שמז)
ה. והנה יש לדייק מלשון הרשב"א (תוה"ב הארוך בית ד ש"א) דלר"ש נבלה שנפסלה ממאכל אדם מותרת באכילה שהרי כתב שם דין זה בנותן לפגם שהוא מותר. ועוד כתב שם פגם זה שאמרו לא שפוגם לגמרי עד שאינו נאכל מחמת פגם זה אלא אפי' פוגם קצת ואם תאמר והלא נותן לפגם מנבלה גמרינן לה והתם נבלה הראויה לגר שמה נבלה לא קשיא דהתם היינו להתירה בפני עצמה והילכך עד דמיפגמה לגמרי מאכילת גר אסורה מה שאין כן בתערובת. ע"ש וע"ע שם (בד"ה ולענין הדברים). וחילוק זה כתבו הרמב"ן (ע"ז סז.). וע"ע בשו"ת הרשב"א חלק א' (סימן תצט). ומשמע שמותר לגמרי. וכן כתב הרא"ה בבדק הבית (דף יט עמוד א) דנבלה שאינה ראויה לגר מותר לאכלה כשהיא בעין. וע"ע שם (בדף לו ע"ב). וכן מתבאר מדברי הר"ן (פסחים ל., מה:, ע"ז סו:) והמאירי (ע"ז סו:). ע"ש. אכן מלשונו של הרמב"ם משמע קצת שהגם דהלכתא כרבי שמעון מכל מקום אסור מדרבנן שכתב (מאכלות אסורות פרק יד הלכה יא) אכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם הרי זה פטור, ומשמע דפטור אבל אסור. אלא דשוב ראיתי לספר החינוך (מצוה תעב) שכתב נבלה שאינה ראויה לגר, כלומר נבלה מסרחת, אין חיוב באכילתה, ומכאן למדו חז"ל לומר נותן טעם לפגם מותר, שידענו בזה שהתורה לא תאסור ותחייב כי אם על אכילת הדברים הראויים לאכילת בני אדם, לא על דבר שנפשו של אדם קצה בו דכעפר בעלמא הוא חשיב. ואולי תאמר ואיך אנו מתירין אפילו נבלה מסרחת לאכלה לכתחלה הא איכא בה משום בל תשקצו וכו'. ע"ש. ומבואר היטב שהגם מדין נבלה הדבר מותר מכל מקום יש לאסור משום בל תשקצו, ולפ"ז יש לומר כן גם בדעת הרמב"ם. ושוב מצאתי לפרי חדש (סימן קג סק"א) שכתב שבאוכל שנסרח אפילו הן עצמן לחודייהו מותרין וכל שכן ע"י תערובת וכדאמרי בפ"ב דע"ז (סז:) דנבלה הראויה לגר קוריה נבלה ושאינה ראויה לגר אינה קוריה נבלה. ומ"ש הר"מ אכל אוכל אסור וכו' הרי זה פטור, דמשמע אבל אסור מדרבנן, לאו משום איסור נבלה, אלא דכיון דמאיס ובטל מתורת אדם אסרו משום בל תשקצו, וע"י תערובת דלא ממאיס איניש למכליה אין כאן בל תשקצו ומותר לאכול התערובת. ע"ש. וע"ע בערך השלחן (סימן קג סק"ב). וזה שלא כמו שכתב בשו"ת משנת רבי אהרן חיו"ד (סי' טז אות ט, וסי' יז אות יז). וכן כתב בשו"ת אחיעזר ח"ג (סי' לג סוף אות ה) שמאחר שעשה מזה אבק דק לצורך ההקפאה בלבד אין בזה משום אחשביה, ויש להקל. ע"ש. וכתב בשו"ת יבי"א (שם אות ז) שדבריו נכונים ואמתיים לדינא. ע"ש. ודו"ק.
ו. אמנם מצאתי לפסקי ריא"ז (עבודה זרה פרק ה אות לה) שכתב נבילה שהסריחה, מותרת מן התורה, שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, נבילה הראויה לגר קרויה נבילה, ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה. ומכאן למדו לכל איסורין שבתורה, שאם היה האיסור נותן טעם לפגם, מותר. ע"כ. ומשמע מדבריו שהגם שהדבר מותר מהתורה מכל מקום אסור מדרבנן, ואפשר שהוא מהטעם דלעיל. אכן שוב ראיתי לתוספות רי"ד (ע"ז סט.) שכתב דנבלה סרוחה שריא מדאורייתא ואסורה מדרבנן, אבל נ"ט לפגם שרי אפילו מדרבנן, והאי דאסתייע לעיל מנבלה סרוחה, ה"ק כיון דנבלה סרוחה שריא מדאורייתא נטל"פ שרי אפילו מדרבנן, כיון שאין ממשיתו של איסור קיים. ע"כ. הרי שהטעם שאסור מדרבנן לאכול נבלה סרוחה היינו משום שישנו ממשיתו של איסור. ולפ"ז אפשר שכן הוא דעת הרמב"ם. וכן דייק במנחת כהן (ספר התערובות, ח"א פ"ט) בדברי הרמב"ם וז"ל, משמע דפטור ממלקות אבל אסור מד"ס, ולכן צריך לומר שנבילה ושאר האיסורים המושבחים שנסרחו, אף שמותר לאכלם מן התורה, אסורים מדברי סופרים כל שהם בעין ואף על פי שאינם ראויים למאכל אדם. ע"ש. ועל כל פנים נילף מינה שדוקא לאכול איסור פגום שעומד בעין אסור אבל איסור פגום שהתערב בדברים אחרים והתערובת ראויה לאכילה שפיר דמי. וכן הש"ך (יורה דעה סימן קיד ס"ק כא) בענין היתר אכילת כרכו"ם בזמן הזה כתב, שבארצות האלו שהכרכום הוא יבש כעץ, אם כן אפילו ימצא חוט בשר יבש לית לן בה וכמו שנתבאר בסי' (פז סעיף י' בהג"ה) גבי עור הקיבה שנתייבש כעץ בענין דלית בה לחלוחית שרי, ואף דיש ג"כ לפעמים כרכום רטוב ולח זהו מחמת שהיה מונח במקומות הקרים ורטובים, ואפשר מתחלה היה יבש כעץ. ע"ש. וכן כתב כיו"ב החק יעקב (סימן תמב ס"ק יט) שאם נפל דיו או שאר חמץ שנפסל מאכילת כלב לתוך המאכל, אפי' ברוב בעלמא בטל שכיון שעפר בעלמא הוא, ולא החשיבו באכילתו שהרי אין כוונתו רק לאכול האוכל. ע"כ. והסכימו לזה האליה רבה (אליה רבה סימן תמב יז) הגאון רבי זלמן (סימן תמב סעיף לד) והפמ"ג (אשל אברהם סימן תמב אות טו). וכן פסקו המשנה ברורה (סימן תמב ס"ק מג) והכה"ח (שם אות קא). וה"ה לג'לאטין שמעמיד את האוכל ומקרישו ויש לו איזו חשיבות מכל מקום כיון שנפסל מאכילת אדם אסור רק לאוכלו בעין משום שהאוכלו מחשיבו לאוכל מה שאין כן כשמעורב הג'לאטין במאכל אפילו להקרישו אין דעת האוכל עליו רק על המאכל הראוי לאכילה. וכיוצא בזה כתב בשו"ת תפארת צבי (חיו"ד סימן עג) ע"ד תולעים אדומים שמיבשים וצובעים בהם משקה יין שרף וכתב ע"פ דברי הרמ"א (יורה דעה פז ס"י) ובלאו הכי כשבא בתוך לתוך המשקה הוי פגום מעיקרא ולא גרא מנטל"פ דאסור בפ"ע וא"כ אין כאן איסור כלל וגם וודאי יש ס' כנגדו. ע"ש. והובאו דבריו בפ"ת (סימן פז סק"כ). וכיו"ב כתבו בשו"ת קול גדול (סי סה) בספר מעם לועז (ריש פרשת תרומה) ומרן החיד"א בשו"ת טוב עין (סימן יח אות צה) והגר"ח פלאג'י בספר גנזי חיים (מער' ת אות י דקמ"ו ע"א) ובשו"ת שערי צדק פאנט (חיו"ד סי ק) ובשו"ת שבות יעקב ח"ב (סימן ע). יעו"ש. ומעתה מה שכתבו בשו"ת הר צבי () ומשפטי עוזיאל ח"ט (סימן יג אות ג) אינו מוכרח וכמו שכתב בשו"ת יבי"א ח"ח (חיו"ד סימן יא אות ) להעיר ע"ד. יעו"ש. ועיין בשו"ת אחיעזר (חלק ג סימן לג אות ה, חלק ד סי' לא).
ז. והנה בתהליך יצור הג'לאטין העצמות וכו' עוברים תהליך עבוד כימי ונעשה כעפר ודמי למ"ש בתמורה (לד.) הנשרפים אפרן מותר. ומשמע שאפילו באכילה מותר, והיינו טעמא משום שנהפכו לעפר בעלמא. וכן מוכח ממ"ש בספר אורחות חיים ח"ג (הלכות איסורי מאכלות אות טל) וז"ל שאל רבי יהודה הכן ז"ל לרבנו קלונימוס ז"ל מהו לשרוף אחד ממיני השרצים ולאוכלו משום רפואה, והשיב דמותר דאין כאן אלא עפרא בעלמא. ע"כ. וכ"כ המרדכי (פ"ב דפסחים סימן תקמה) שרי לאוכלן שלא כדרך הנאתן או ליהנות מהן שלא כדרך הנאתן וכל שכן מאפרן דתנן כל הנשרפין אפרן מותר ומעשה בא לידי ושאלוני מהו לשרוף שרץ אחד טמא ולשתות האפר לרפואה והשבתי דמותר דכל הנשרפין אפרן מותר. ע"ש. וכן בספר האסופות (הלכות איסור והיתר סימן קה) כתב ותולעים שנשרפו מותרים כדאמרי' בתמורה (לד.) כל הנשרפים אפרן מותר. ע"כ. ומרן הבית יוסף (סימן פד) העתיק דברי האורחות חיים הנ"ל. ובשו"ע (שם סעיף יז) שרץ שרוף, מותר לאכלו משום רפואה, דעפרא בעלמא הוא. וכתב בהגהות יד אברהם (בגליון השו"ע שם) בדעת השו"ע שלא שייך בזה אחשביה, כיון שאינו אוכל לרצונו ולהנאתו רק לרפואה ושלא כמ"ש בשו"ת שאגת אריה (סימן עה). וכן כתב בערך השלחן (או"ח סימן תריב סק"ד) שכשאוכל לרפואה לא שייך לומר דאחשביה לאוכל דאף אי לא אחשביה אלא לעפר בעלמא הוא מוכרח לאוכלו לצורך רפואתו. והסכים עימו שדי חמד (כללים כ כלל כב). וכ"כ בספר יד יהודה (סימן קג בפירוש הארוך סק"ה) שהאוכל לרפואה אוכל שנפסל לאכילה מותר לכו"ע שאינו אוכלו לשם אוכל אלא לשם רפואה וכו', וכן נוהגים העולם ששותים שמן דגים טמאים לרפואה גם לחולה שאין בו סכנה כיון שאינו ראוי לשתיה והוי שלא כדרך הנאתו.ע"כ. ואע"פ שכתב השו"ע לרפואה זהו משום שאין דרך לאכול כן אלא לרפואה אבל באמת יש להתיר אפילו שלא לרפואה. וכן כתב בשו"ת זרע אמת (חלק יורה דעה סימן מח). וכ"ה בספר נהר שלום (סימן תמב אות ו). וראה בספר דרכי תשובה (סימן פד ס"ק קצה) שכתב, שבאיסור והיתר (כלל לב) כתב שאדם בריא יזהר. וכתב הבינת אדם (שער איסור והיתר אות לו) דמיירי שמתכוין לאכול האיסור לכן אסור לבריא אף שנשרף. ע"ש. ועיין בשו"ת רמ"ץ (חיו"ד סי ל אות ו) שמבואר שם שבנעשה עפר דק לגמרי מותר אף שלא לרפואה. וכן בספר מים חיים (סי' ו) כתב כן להדיא שכשנשרף לגמרי גם לבריא מותר. ובספר בן אברהם שם שכתב דכל זה אם כבר נשרף, אבל אם נשרף לצורך בריא אפי' כששורף לגמרי עד אשר דק לעפר אסור, משום דאין מבטלין איסור לכתחלה.
ח. כתב רבינו יונה (ברכות לא: בדפי הרי"ף), שהמוסק הניקח מתוך חיה ידועה שיש לה חטוטרת בצוארה, ומתקבץ לשם תחלה כעין דם, ואח"כ נעשה מוסק שיש בו ריח טוב ונותן טעם לשבח בתבשיל ובמרקחות, יש טעם להתירו באכילה, משום, דפירשא בעלמא הוא, ואף על פי שמתחלה היה דם, אין לחוש לכך, דבתר השתא אזלינן, שהרי הדבש שנפלה לתוכו חתיכת איסור אף על פי שנימוחה בתוך הדבש, כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר שנופל לתוכו דבש, כדין דבש דיינינן ליה ומותר, וה"נ אף על פי שמתחלה היה דם, כיון שיצא מתורת דם, בתר השתא אזלינן, הילכך אף על פי שנותן טעם לשבח בתבשיל ובמרקחות מותר. ע"כ. וגם הרא"ש (כלל כד סימן ו) הסכים לסברת רבינו יונה. ע"ש. וע"ע ברא"ש (פרק כיצד מברכין סי' לה). וכן מרן בבית יוסף (או"ח סימן תסז בד"ה דבש) הביא דברי רבינו יונה והרא"ש. גם במעדני יום טוב (שם אות ע) כתב שכן הוא מעשים בכל יום. וכיו"ב כתבו התוס' (מו. ד"ה עד). ע"כ. וכ"כ בשיורי כנה"ג (או"ח סי' רטז הגה"ט אות ז), שמנהג פשוט הוא להתיר המור שהוא המוסק באכילה, ומעשים בכל יום שנותנים אותו בתוך המרקחות ומיני מתיקה לריח טוב. ופוק חזי מאי עמא דבר. ע"כ. וכן כתב רדב"ז חלק ג (סימן תעא) בענין המוס"ק שהגם שהרמ"ה היה אוסר אותו אבל רבים התירו. ואני אומר כי אין בו צד איסור כלל שכבר נתבטל מתורת אוכל ברוב הזמן וחזר להיות עפר בעלמא ודמי לחלב שבקיבה שחוזר להיות פירשא אף על גב דמתחלה היה אוכל. ורבינו יונה ז"ל הביא ראייה מהדבש שכל מה שמתערב בתוכו חוזר להיות כמוהו ובתר השתא אזלינן ולא בתר מעיקרא כללא דמילתא דכל אוכל אסור שנפסד הרבה עד שחזר להיות עפר מותר באכילה וכן כתב הר"ן (עז לט:) ודאמרינן מותר בהנאתו בדין הוא דבאכילה נמי שרי כיון שיצא מתורת פת קודם שיחול בו איסור חמץ עכת"ד. וכמו כן הט"ז (או"ח סימן תסז סק"ו) הסתמך על דברי רבינו יונה הללו. ע"ש. ובכיוצא בזה כתב בשו"ת חקרי לב (ח"א מיו"ד סי' עב דק"ד סע"ג) בדעת הרדב"ז שהובא בשו"ת גנת ורדים (חיו"ד כלל א סי' ה) בדין היתר המומיא באכילה, דה"ט משום דס"ל כרבינו יונה בדין המור שהוא המוסק, שכל שנשתנה האיסור מותר לגמרי ואפי' מדרבנן. ע"ש. וכן מבואר בפרי חדש בשו"ת מים חיים (סי' י) שכתב שדברי רבינו יונה ברורים בטעמם, ורק צריך להזהר שלא יתן המוסק בתבשיל ובמרקחות אלא כשנתייבש לגמרי עד שאפשר לפררו ביד, שאז נעשה כעפר בעלמא, והשתא שרי לכו"ע. ע"ש. ויע"ע בשו"ת דברי יוסף (סי' ו).
ח. ובדומה לזה כתב בשו"ת יחוה דעת ח"ב (סימן סב) בדין חומצת לימון שמפיקים אותה מחיטה ומשתמשים בה במוצרי מזון ובמיצים שונים אם כשרים הם לפסח והעלה להתיר בצירוף סברת רבינו יונה הנ"ל. ע"ש. ואף אמנם בשו"ת אור לציון (חאו"ח סי' לד, עמוד צ) כתב לחלק בין שינוי שנעשה בידי שמים באופן טבעי כהמוסק שהתירו רבינו יונה, לשינוי הנעשה בידי אדם דחשיב שינוי צורה בלבד ולא שינוי במהות, מכל מקום כבר בשו"ת יבי"א ח"ח (חיו"ד סימן יא אות ה) כתב ליישב את דבריו. ושכה"ד אחרונים רבים. יעו"ש. הילכך גם בנ"ד יש להתיר הג'לאטין, מכיון שפנים חדשות באו לכאן. וכן העלה להיתר בשו"ת אבן ישראל חלק ח' (סימן נו) יעו"ש. וע"ע בספר נשמת אברהם (או"ח סימן תסו עמ' תרכה) בשו"ת אדני פז חלק ג' (יורה דעה סימן נ עמ' קנ) ובנשמת אברהם, חלק יו"ד סי' פ"ד ס"ק ב.
ט. וכן כתב בשו"ת ציץ אליעזר חלק כ' (סימן לג) שמותר לחולה אפילו שאין בו סכנה לבלוע הכמוסות הסגורות ואין צריך ליגע את עצמו להוציא אבקת התרופה בגלל חומר הג'לטין שהכמוסות עשויות ממנו, ועל אחת כמה שא"צ לסבול עי"כ מהאבקות השורפות פה וגרון בנגיעתן. ועוד הוא גם שלא כדרך הנאתן ע"י בליעה, וגם נקחות בפחות מכשיעור, וזהו לרווחא דמילתא לעל האמור. ע"ש. וכן מבואר בספר שערים מצוינים בהלכה (סימן מז סק"ה). וכן בשו"ת שבט הלוי ח"ז (סימן קלה) כתב שאף לאותם שדרכם להחמיר בג'לאטין, יש להתיר לחולה שאין בו סכנה. וכתב הגרי"ש אלישיב בקובץ תשובות (סימן עג אות ג) שיש להתיר אם נתייבש ודאי כעץ, רק שצ"ע לדינא כיום בזמנינו שמייצרים גלטין גם מפסולת בשר טרי, ויתכן שנשאר בו טעם ולא נתייבש כעץ. וכן בספר ארחות רבנו חלק ג' (עמ' עד אות כד, באות כה) כתב להתיר תרופה בכמוסות אף שעשויות מגלאטין טרף מהטעם שנפסל מאכילת כלב. ע"ש. וכתב בשו"ת מעין אומר חלק ד' (עמ' פה סימן יח) שתרופה העשויה משומן חי בתוך קפסולות ומשמשת לריפוי לזוגות ללא ילדים שמותר לקחתה. ע"ש. וע"ע בשו"ת תפלה למשה (ח"ג סימן ד, ח"ה סי' כא) ובשו"ת דברי דוד טהרני חלק ג (סימן יח) ובספר ויען שמואל (ח"ח סימן מ, ח"ט סימן נז) ובשו"ת אשר חנן ג-ד (חיו"ד סימן לד עמ' קלב אות ו) ובגליון בית הלל (קובץ כב עמ' סט).