הפריית מבחנה – יחוס עובר הנולד לאם פונדקאית ולאם ביולוגית
הרב יהושע בן-מאיר
הפריית מבחנה – יחוס עובר הנולד לאם פונדקאית ולאם ביולוגית
א. מבוא
ב. סוגיית מעוברת שנתגיירה
ג. סוגיית גר קטן
1. שיטת הבית יעקב והאבני מילואים
2. שיטת רבי עקיבא איגר
3. שיטת הזכר יצחק
4. דעת רש"י
ד. סיכום
א. דעת הבית יעקב, אב"מ ועוד אחרונים
ב. דעת הגרעק"א והדגול מרבבה
ג. דעת הזכר יצחק
ד. דעת רש"י
מעוברת שנתגיירה בנה גר מן התורה גם למ"ד עובר לאו ירך אמו, משום ש"חלות" הגרות של האם מועילה לעובר (כי לגבי "חלות" הגרות לכ"ע עובר כירך אמו), והצורך בדין זכיה קיים רק ל"חלות" הגרות 52 .
לדעה זו באם פונדקאית לא יתייחס הוולד לאם שברחמה הושתל. כדעת הגרא"י וולדינברג שליט"א 53 * .
1 . אסיא, חוב' לג תמוז תשמ"ב (כרך ט חוב' א), עמ' 6-13; שו"ת ציץ אליעזר, חלק ט"ו, סימן מ"ה ; ספר אסיא ה (ירושלים תשמ"ו) עמ' 84-93. וראה הרב יהודה גרשוני, תינוקת המבחנה הראשונה בעולם לאור הלכה, אור המזרח, חוב' צב, תשרי תשל"ט, עמ' 15-21, הנוטה ג"כ לדעה שאין ילד שנולד מהפרית מבחנה מתייחס לא לאביו ולא לאמו, ועל כן ס"ל דאין האב מקיים מצות "פרו ורבו" בילד זה. אמנם ס"ל דמ"מ מצות "לשבת יצרה" קיים, ולכן נטה להתיר בזוג נשוי.
2 . ולכן אסר נטילת ביצית מאשה, והפרייתה במבחנה ע"י זרע בעלה, והשתלתה חזרה ברחם האשה, אפילו אם זו הצורה היחידה בה יוכלו ללדת.
3 . אסיא חוב' לד, תשרי תשמ"ג (כרך ט חוב' ב), עמ' 5 ; ספר אסיא ה, עמ' 92-93; וראה הרב יהודה דוד בלייך, הבעיות בהולדת תינוק המבחנה מבחינת היהדות, אור המזרח, שם, עמ' 12-14.
4 . ולכן נטה להתיר בזוג נשוי חשוך ילדים. וע"ש בהערות המערכת.
5 . תחומין ה, עמ' 267-248. והנה מחלוקתם תלויה לכאורה בחקירתו של האמרי משה סי' כז סק"ז, שהסתפק אם הלידה יוצרת יחס משפחתי או גם יחס לאומי לעם ישראל. וע' להלן.
6 . אמנם כבר קדמם בזה הרב משה הרשלר, הלכה ורפואה, כרך א', פ"ו, עמ' שט"ז; הרב משה הלוי סולובייצ'יק, בדין תינוק המבחנה, אור המזרח, גליון ה-100, תשמ"א, עמ' 122-128.
7 . אמנם הרב מ. סולוביצ'יק, שם (עמ' 125) כתב בשם אביו, הגאון הרב אהרון סולוביצ'יק שליט"א, דמעוברת שנתגיירה תוך מ' יום, בנה ישראל גמור ואינו זקוק לגיור ולדין "היינו רביתיה". ולפי"ז עובר שנוצר מביצית של נכרית, הושתל ברחם ישראלית תוך מ' יום ליצירתו (והמציאות שמשתילים אותו תוך 5-7 ימים, מיד אחר קליטת הזרע), הוא ישראל גמור ואינו זקוק לגרות כלל.
8 . אמנם ראה נועם, כרך א', דברים שהובאו בשם הרב ישראל זאב מינצברג. קיצור דבריו דעה"פ (בראשית מו ו) : "ושאול בן הכנענית", פירש רש"י : "בן דינה שנבעלה לכנעני… עד שנשבע לה שמעון שישאנה". ותמה האיך שמעון נשאה, והרי היא אחותו. ואי תימא שנתגיירו, מ"מ כיון דאחותו מאמו אסורה לו (ע' יור"ד רס"ט. אמנם השווה יבמות צח, א רש"י ד"ה "נשא אחותו מן האם", ובתוס' שם, דרש"י גופא ס"ל דאף אחותו מן האם מותרת לו). ותירץ ע"פ הפסוק (בראשית ל כ"א): "ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה", דפירש הטור עה"ת בשם אביו הרא"ש (ומקורו בתרגום יונתן: וכ"ה בבעלי התוס' עה"ת: מהרש"א נדה לא, א בח"א; אמנם רש"י גופא פירש "ונהפך לנקבה", וע' חו"ש שם), שרחל נתעברה בדינה, ולאה ביוסף, ומתפילת לאה נתחלפו ברחם אמותיהן. וכתב שלכן אחר שנתגיירו מותר לשמעון לשאת את דינה, כיון שלעולם לא היתה אחותו מהאם. ומ"מ קראתה התורה בת יעקב – "ואת דינה בתו" (בראשית מו ט"ו). חזינן דבהזרעה מלאכותית ( !) מתייחס לאב.
ודבריו צע"ג. מלבד דמנ"ל דהשבטים קיימו כל התורה, אף איסורי דרבנן, דאפשר דזה נאמר רק באבות (וע' משך חכמה דברים ה, כ"ז). ועוד דלא מצינו גרות בבני יעקב (אלא באברהם ואח"כ במעמד הר סיני). וגם דאין זה דומה כלל להזרעה מלאכותית, שהרי יעקב עיבר את נשותיו כדרך הארץ, ורק דאח"כ נתחלפו. אולם בעיקר דבריו יוצא דדינה אינה בת לאה, ולכן אינה אחות שמעון מהאם. ולפי"ז בתינוק מבחנה אין יחס בין הוולד לבין אמו שילדתו (כאשר הביצית באה מתורמת אחרת). אבל זה תימה, שהרי לדבריו גם יוסף אינו בן רחל, והתורה מלאה שיוסף בן רחל, ראה בראשית לה כ"ד : "בני רחל יוסף ובנימין". ויותר מכך תימה, שהרי בבראשית לד א', במעשה שכם, מקרא מלא כתוב: "ותצא דינה בת לאה".
אמנם ראה הרב מ. הרשלר, שם (הערה 6 ), פ"ט (עמ' שי"ט) ; והרב מ. סולוביצ'יק, שם, עמ' 124-125, 128, שהוכיחו מתרגום יונתן זה בהפך, שמכאן ראיה שבהפריית מבחנה מתיחס הוולד לאם שילדתו, שהרי התורה קראה ליוסף בן רחל, ולדינה בת לאה. אולם גם דבריהם צ"ע, דמנ"ל לדמות מעשה נס, ומעשה הקב"ה, למעשה הרופאים. דנראה פשוט דלאחר שהקב"ה החליף יוסף בדינה, ודאי גם מבחינה גנטית נהפך יוסף לבן רחל ודינה לבת לאה. ובכלל אין למדים מהאגדות.
[העיר לי הרב שלמה מן ההר שליט"א שמהא שנקרא "בן" או "בת", או שכתוב "ילדה", אין כלל ראיה שהוא בנה ומתייחס אחריה. שהרי כלל בידינו (מגילה יג, א) ש"כל המגדל… בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו". וכוונת חז"ל שתיבת "ילד" כוללת שני פירושים – א. הולדה ביולוגית. ב. גידול. וכן תיבת "בן" ו"בת" כוללים גם כן שני פירושים אלו – יחס ביולוגי, ויחס למי שגידלו, וכמו שמצינו באביי "אמרה לי אם", שביארו חז"ל שכוונתו לאומנת שגידלתו (ראה קידושין לא, ב וש"נ). וגם בלשון המקרא מצאנו (שמואל ב כא, ח) : "ואת חמשת בני מיכל בת-שאול אשר ילדה לעדריאל בן-ברזלי המחלתית", וביארו חז"ל (סנהדרין יט, ב) דמירב ילדתם ומיכל גידלתם. ואפילו בלשון תורה, כבר הביא הרמב"ן עה"פ (במדבר כו, מו) : "ושם בת אשר שרח" מתרגום אונקלוס (ולפנינו ליתא באונקלוס), דבת בנו היתה, ע"ש].
וראה משך חכמה, פרשת ויגש, עה"פ (מו כ"ב) : "אלה בני רחל אשר ילד ליעקב", שדייק מהא ששינה הפסוק לשונו מכל האמהות שכתב בהם "אשר ילדה ליעקב", ולא "אשר ילד". וכתב דטעם הדבר כדברי התרגום יונתן, ע"ש. אמנם פשטיה דקרא הוא שרחל "עיקרו של בית" וכדפרש"י עה"פ (שם יט) : "בני רחל אשת יעקב". וא"כ מפורש שרחל עצמה הרתה את יוסף.
9 . צז, ב.
10 . יבמות כב, א וש"נ. וע' משך חכמה פרשת ואתחנן עה"פ "שובו לכם לאהליכם" (דברים ה, כ"ז).
11 . יבמות צח, סע"א (ראה ב"עץ הדר" למרן הגראי"ה קוק זיע"א, ריש סעיף א). והנה אפשר לחלק בין מעוברת שנתגיירה לבין הפריית מבחנה. דבמעוברת שנתגיירה אין לו לוולד זה אם ביולוגית, דלגבי אמו הביולוגית – בעלת הביצית – אמרינן "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי", והלכה זו יוצרת נתק מוחלט בינו לבינה. ועל כן אין לו אם אחרת אלא זו שילדתו (שמבחינה מציאותית היא גם אמו הביולוגית, כמובן. אבל מבחינה משפטית, היא אחרת לגמרי, מצד דין "כקטן שנולד דמי"). ואפשר שלכן מתייחס ליולדתו. אבל בהפריית מבחנה, יש לו לוולד גם אם ביולוגית – תורמת הביצית, וגם אם שילדתו. ואפשר שבכה"ג מתייחס לאמו הביולוגית, ולא ליולדתו (ראה במאמרו של הרב מ. סולוביצ'יק, שציינתי בהערה 6 ). אמנם הדימוי למעוברת שנתגיירה מבוסס על ההנחה שאם ילד מתייחס אחר מי שילדתו, שוב אין נפק"מ באם יש לו גם אם ביולוגית טבעית.
12 . יא, א ד"ה "מטבילין אותו".
13 . בסוגיא בכתובות יא, א. וע"ש בהפלאה. וע' קובץ שיעורים לכתובות אות לה. וע' להלן הערה 33 .
14 . יבמות עח, א-ב. וראה ד"ר נחום מ. ברונזניק, למקורו ולהגדרתו של "גר שנתגייר כקטן שנולד", אור המזרח, פט (תשרי תשל"ח).
15 . אבן העזר סי' ד סק"ג, רסי' יג סק"ד. וע' פתחי תשובה יו"ד רס"ח סק"ח מה שכתב בשם ספר תפארת למשה.
16 . יבמות צז, ב: צח, א.
17 . פי"ד מא"ב הי"ד, וביור"ד רס"ט סי"ד.
18 . ראה בדו"ח לגרעק"א, כתובות יא, א, ד"ה "והתוס' לא נחתו לכך", שכתב: "דכיון דקי"ל עובר לאו ירך אמו הוא". וראה הערה 20 .
19 . שם (לעיל הערה 5 ), פרק ד סע' 4, ע"ש; וראה מאמרו של ד"ר נחום מ. ברונזניק, למקורו ולהגדרתו של "גר שנתגייר כקטן שנולד", אור המזרח, פ"ט (תשל"ח).
20 . אמנם אין הדבר פשוט כ"כ שהרמב"ם והמחבר פסקו דעובר לאו ירך אמו, ויתכן שס"ל שבאמת עובר ירך אמו, ראה לח"מ פ"ז מהל' עבדים ה"ה ; מלא רועים ערך "עובר ירך אמו" אות ח' ; שד"ח ערך "עובר ירך אמו" (כרך ה' עמ' 237) ; ש"ך (ושאר נו"כ) יור"ד ע"ט סק"ח. (וראה הערה 31 לשון המהר"ל שתפס בפשיטות דקיי"ל עובר ירך אמו).
21 . ע' קובץ הערות ליבמות (לגר"א ווסרמן הי"ד) סי' עג סע' יב. וע' לעיל הערה 7 .
22 . וכעין סברא זו כתב ר"י ענגל בבית האוצר, ערך אב, והביא דכן כתב במהר"ל באור חדש עה"פ (אסתר ב פסוק ז) : "ובמות אביה ואמה", וע' להלן סוף הערה 31 .
23 . והגרז"נ גילדברג, שם (הערה 5 ), פרק ו (עמ' 257) תפס בפשיטות כצד א' בחקירתנו, שעובר שהושתל ברחם אחרת יחשב כירך מי שהושתל אצלה.
24 . בדו"ח כתובות שם.
25 . יבמות עח, ב "דהיינו רביתיה", וע' לעיל מש"כ בפנים בסמוך להערה 14 .
26 . וע"ש בדו"ח מה שפילפל בזה עם בנו.
27 . מז א ד"ה "מ"ט". וכעין דברים אלו בקהלות יעקב כתובות סימן י, ע"פ דברי הר"ן בפרק אלו טרפות, ע"ש.
28 . תמורה ל, ב; סנהדרין פ, א.
29 . וכן לגבי מקום הרביעה, ודאי דהוי ירך אמו, רק מכיון דהעובר מהות עצמית צריך שגם הוא יהנה מהרביעה כדי שיתחייב.
30 . ובדגול מרבבה (יור"ד רס"ה ס"ו) כתב לגבי מעוברת שנתגיירה : "אם ידעו הב"ד בשעת טבילה שהיא מעוברת הדין פשוט. אבל אם לא ידעו הבית דין שהיא מעוברת יש לי בזה אריכות דברים ותליא באשלי רברבי ואין כאן מקום להאריך". ואפשר דכוונתו דתליא באשלי רברבי, דתליא בפלוגתא דעובר ירך אמו. דס"ל כדעת הגרע"א דהתוס' דיברו אפי' למ"ד עובר לאו ירך אמו, ולכן לעובר יש חלות גרות לבד. וחקירתו מתחלקת לשנים :
1 . בידעה האם שהיא מעוברת, ורק הב"ד לא ידעו. דמבחינת דעת, לא צריך דווקא דעת ב"ד, ודעת האם מהני לעובר וכמש"כ. רק דצריך גרות בפני ב"ד, ולכן חקר בלא ידעו הב"ד אי מיקרי בפני ב"ד.
2. כשגם האם לא ידעה שהיא מעוברת, דיש גם חיסרון בדעת הגרות, דבעינן דעת האם לגרות שתועיל לעובר וכמש"כ למעלה. אבל למ"ד עובר ירך אמו, כיון דיש דעת האם לגבי גרותה, וגרותה הוי בפני ב"ד, מהני אף לעובר, דאין לו לא מעשה גרות ולא חלות גרות לבד, דהוא כאבר מאבריה וגרות שלה עולה גם לו, ולכן בכל אופן, אפי' לא ידעו לא הב"ד ולא האם מהני הגרות לעובר.
גם הגרז"נ גולדברג במאמרו הנ"ל, פ"ו (עמ' 256) פירש דכוונת הדגול מרבבה ב"אשלי רברבי" לפלוגתא דעובר ירך אמו. (אמנם עיין בחידושי הגר"ש שקאפ למסכת יבמות, סימן מא סק"ג, דס"ל דאף למ"ד עובר לאו ירך אמו, מהני טבילת האם לעובר – אפי' לא מכוונת עבורו. ומוכח מדבריו שאפילו לא יודעים לא היא ולא הב"ד דמעוברת, מ"מ מהני כיון שסו"ס העובר היה במים).
והנה הגמ' ביבמות (מב, א) נתנה טעם לדין דכל הנשים לא יתארסו ולא ינשאו עד שיהו להן שלשה חדשים: "אמר רב נחמן אמר שמואל משום דאמר קרא (בראשית יז ז) "להיות לך לא-לוקים ולזרעך אחריך", להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני (=דהיינו שלומדים מהפסוק שצריך שנדע זרעו של מי הוא, וזאת למרות ששמואל סובר דאין לחשוש לתקלה, שהרי אפשר להחמיר בוולד כספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לשני, ולא יהיה תקלה). מתיב רבא לפיכך גר וגיורת צריכין להמתין ג' חדשים, הכא מאי להבחין איכא (=גר שנתגייר ואשתו עמו צריכים להמתין ג' חדשים לפרוש זה מזה, והכא מאי להבחין איכא – הרי אין כאן ראשון ושני – רש"י). ה"נ איכא להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שלא נזרע בקדושה".
לכאורא מסוגיא זו ניתן להכריע בספקו של הדגול מרבבה. שהרי בסוגיא זו ודאי מדובר שגם הב"ד וגם הגיורת לא יודעים שהיא מעוברת (=שהרי לכן ממתינה ג' חדשים כדי שיתברר אם מעוברת או לא). ואי נימא דכשלא ידעו היא או הב"ד דמעוברת אין הוולד ישראל, מאי מתיב רבא, ודאי צריך הבחנה, להבחין ולהבדיל בין ישראל לעמים, בין אם הוולד ישראל או גוי. אלא מוכח דאפילו לא ידעו מ"מ הוולד גר גמור.
אמנם התוס' ביבמות עח, א ד"ה "אלא דאמר רבא" אמרו דרבא ודאי בהדיא אית ליה דעובר ירך אמו, ע"ש. וא"כ לפי פירושנו במש"כ הדגול מרבבה "ותליא באשלי רברבי" דכוונתו בפלוגתא דעובר ירך אמו, ניחא. דהכא בעל התיובתא הוא רבא, הסובר דעובר ירך אמו, ולכן העובר ודאי גר גמור, אפי' לא ידעו לא היא ולא הב"ד שהיא מעוברת. (וראה גם באב"מ סי' י"ג סק"ד שתירץ קושיא אחרת בדרך דומה, דרבא לשיטתו דעובר ירך אמו).
אמנם מ"מ צ"ע, שהרי וולד זה, אם בן ט' ולראשון – אינו מתייחס כלל לאביו הגר אם יחס לאב תליא ברגע ההזרעה ע"י האב. וכיון שקטן זה התגייר (בהיותו עובר) לאחר ההזרעה של האב, חל עליו דין "קטן שנולד", ואין לו יחס לאביו שמלפני הגרות. יתר על כן, כאן גם האב התגייר, וגם עליו יש דין "כקטן שנולד", ואם כן שוב אין לו יחס לבנו, ולא לבן יחס אליו, [ועוד, גם לולי דין "קטן שנולד" אין קטן זה מתייחס לאביו, שהרי בזמן ההזרעה היה האב גוי, ובגויים אין יחס לאב כלל, דאפקריה רחמנא לזרעיה, וכדברי רבא עצמו ביבמות צח, א]. וא"כ צריך הבחנה אם בן ט' – ואינו בנו של אב זה, או בן ז' והוא בנו של גר זה. וצע"ג. (וע"ש במהרש"א על רש"י. ולא הזכיר לרבא עצמו ביבמות צח, א ולרש"י שם, וצ"ע. וע' להלן הערה 43 ).
31 . וכן תפס בפשיטות אמרי משה סי' כ"ז סוף אות ב', ד"הלידה שאח"כ עושה אותם אחים". והנה הגרז"נ גולדברג, במאמרו הנ"ל, פרק א, סעיף 1 (עמ' 241) הוכיח בדעת הגרעק"א בהפך, דהוולד מתייחס אחר האם שעיברה אותו. דס"ל לגרעק"א (בגליון יור"ד סימן פז ס"ו) דבהמה מיקרי "אם" (לגבי איסור בשר בחלב, דבעינן ראויה להיות "אם") משעת העבור. אמנם נראה שפשוט לחלק בזה, –
א. דאפשר שכל זמן שמעוברת מיקרי "אם" מחמת העבור, וע"כ מיקרי ראויה להיות אם בראויה להתעבר. אבל לאחר שאינה מעוברת, שוב לא מיקרי אם מחמת העבור אלא מחמת הלידה – ואם לא ילדה אותו שוב לא מיקרי אם.
ב. עוד אפ"ל דאמנם "אם" מיקרי מחמת העבור, אבל "אם שלו", שיהיה לה יחוס לעובר, זה לא תליא בעבור אלא בלידה. (אמנם זה דלא כסברת ר' יוסף ענגל בבית האוצר ערך "אב" דס"ל ד"אם-בן" ו"אב-בן" הם שמות מצטרפים ותלו בהדדי, ע"ש).
ג. ובכלל דבריו תימא, דאיהו גופיה נחית לחלק בגדר "אם" לגבי דינים שונים בתורה, ע"ש בתשובתו להשגת העורך (עמ' 270-272), וא"כ פשוט לחלק דלגבי "לא תבשל גדי בחלב אמו" (דברים יד כ"א), דבעינן ראויה להיות אם, די לנו בראויה להתעבר. אבל לגבי דיני יחוס בעינן לידה.
עוד הביא במאמרו הנ"ל, פרק ג' (עמ' 252), מבית האוצר לר"י ענגל, שם, להבדיל בין אב לאם. דאב נחשב לאב גם כשהבן עובר, ואילו אם אינה נחשבת לאם עד שתלד. דאיתא במסכת מגילה (יג, א) שאסתר כשעיברתה אמה – מת אביה, וכשנולדה – מתה אמה. ופרש"י ז"ל: "ובמות אביה ואמה תו למה לי – מאחר דכתיב כי אין לה אב ואם, אלא ללמדנו שאפילו יום אחד לא היה לה אב ואם. בשעה שנתעברה אמה מת אביה – נמצא שלא היה לה אב משעה שנראה להקרות אב. וכשילדתה אמה מתה – ולא נראית לקרות אם". וביאר הר"י ענגל בטעם החילוק שבין אב לאם, דכיון דעובר ירך אמו, א"א שתהיה לאם של אבר שלה (וכעין זה כתבתי לעיל בדעת האב"מ ובית יעקב, ע' הערה 22 ), ורק דלגבי האב צ"ל דאינו כירך אמו, ע"ש. והביא שכן מפורש באור חדש למהר"ל על פסוק זה: "והיינו עברתה, מת אביה – שבאותו שעה נעשה אביה. ובשעה שנעשית לה אמה – וזה בשעה שנולדה, דבשעת העבור כיון שלא פי' הולד ממנו (צ"ל: "ממנה") לא נקרא עדיין אמה. משא"כ אצל האב שמיד שנתעברה ממנו נקרא אביה. ואצל האם ק"ל עובר ירך אמו וכשילדתה מתה אמה". ולדבריהם סוגיא דהתם כמ"ד עובר ירך אמו.
אכל הגרעק"א כתב דבריו כהלכתא (לפי סברתו) דעובר לאו ירך אמו, ואז אין לחלק בין אב לאם. אמנם הרז"נ גולדברג בעצמו כתב בטעם החילוק בין אב לאם : "שאב אינו קשור בלידה, ולכן עבור גורם לקרותו אב. אבל באמהות הלידה היא הקובעת ולא העבור, כיון שיש לה לידה". וכעין סברא זו במי נפתוח ליבמות (צח, א ; וע' הערה 51 ). ולסברתם אין הכרח להעמיד הסוגיא דווקא כמ"ד עובר ירך אמו, וצדק רז"נ גולדברג בהשגתו לגרעק"א.
(ולגבי אב אי מיקרי משעת העבור, ראה גם דברי הגר"א בקול אליהו ריש "כי תצא", בקרא ד"והיה הבן הבכור לשניאה", ודו"ק, ועיין להלן סוף הערה 41 ).
32 . והדברים ק"ו, ומה כשהאם מתגיירת, ס"ל לדגול מרבבה שאם לא ידעו הב"ד שמעוברת יתכן שהעובר לא גר. ולפי הסברינו כוונתו דתליא בפלוגתא דעובר ירך אמו, ולמאי דקיי"ל דעובר לאו ירך אמו, ס"ל דבלא ידעו הב"ד העובר גוי גמור. ק"ו הכא דכלל וכלל לא היה מעשה גיור דהעובר גוי. ועל כן לכשיתגייר ודאי יהיה בו דין "קטן שנולד", ולא יהיה לו שום יחוס לאמו הישראלית שילדה אותו, וכדעת הרא"י כלאב שליט"א (במאמרו בתחומין, סעיף ב (עמ' 261-262). וע' אמרי משה סי' כז סק"ז).
33 . סימן ד. וע' מאמרו של הרב ישראלי שליט"א, דין ולד של ישראלית שנולד מן הנכרי, בספר היובל לכבוד הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, כרך ראשון (עמ' רפו-רפז), אות יט (עמ' רצה-רצו).
34 . יבמות עח, א.
35 . יבמות צז, ב ועוד.
36 . ע' אמרי משה סי' כז סק"ו.
37 . ע' בזה בפתחי תשובה אבהע"ז סימן ד סק"א, וראה גם במאמרו של הגרז"נ גולדברג, הערה 6 (עמ' 255).
38 . אין כוונתו דבעינן טבילה כדי שיקבל קדושת ישראל. דכיון שנולד מבת ישראל, הוא ישראל גמור, ואף קדושת ישראל יש לו. רק דמ"מ יש בו פסול גיות – ולזה צריך טבילה לסילוק פסול זה. וע' להלן, וראה מאמרו הנ"ל של רא"י כלאב, סימן ד (עמ' 263). וע' בחידושי הגר"ש שקאפ זצ"ל למסכת כתובות סימן יג; חידושי הגרנ"ט כתובות יא, א; אמרי משה סי' כז ס"ק ג – ט, וסקי"ט בסוף. (וראה במאמרו הנ"ל (הערה 33 ) של הרב שאול ישראלי, אותיות ו – יא (עמ' רצ-רצב).
39 . וכעי"ז מצינו בתוס' בקידושין (סח, ב ד"ה ולדה כמוה מנלן) שהגמרא למדה מקרא ד"האשה וילדיה תהיה לאדוניה" (שמות כא ד) דבן שפחה כנענית וולדה עבד כמוה. והקשו התוס' מאי קמ"ל, פשיטא – הוולד הולך אחר הפגום. ותירצו : "ונראה דה"פ ולדה כמוה. מנא לן שלא יהא קרוי בנו לשום דבר, ואפילו כבנו ממזר לא הוי, לא ליורשו ולא לטמא לו ולא לייבם אשת אחיו ולא לפטור אשת אביו מהיבום", ולכן צריך קרא. ודבריהם תימה, דאי הוי הולד עבד, אין לו יחס, ואיך יהיה בנו לגבי ירושה ויבום וכדומה. חזינן דסברו התוס' דלולי קרא ה"א דבאמת מתייחס אחר האב, והוי בנו לירושה, טומאה ויבום. ורק דמצד דין דהוולד הולך אחר הפגום יהיה לו פסול של עבד, למרות דמתייחס לאביו. וזה קמ"ל קרא דכלל לא מתייחס לאביו. וזוהי דעת רבי אליעזר במשנה (קידושין סט, א. וע' אב"מ סי' ד' סקי"ג ; אמרי משה, שם, ס"ק טז – יח) דממזר הבא על השפחה הוולד עבד ממזר. אף דלעבד אין יחס – מ"מ הוולד הולך אחר הפגום, ולכן לא תליא ביחס והוולד ממזר. כן סברו התוס' דבישראל הבא על השפחה, לולי קרא ה"א דהבן מתייחס לאב, ומ"מ פסול דשפחה יש לו. (ע' ירושלמי קדושין פ"ד סוף ה"ז, ובפ"מ וק"ע שם. ובנועם ירושלמי ביאר דכוונת הירושלמי דע"י דבריו נעשים בניו כבני עכו"ם הבא על בת ישראל דטעונים טבילה, ומ"מ שרי לטובלן בשבת, דאין זו טבילת גרות, דהולד כשר, אלא טבילת טהרה בלבד לסלק לפסול של עכו"ם, וכדברי הזכר יצחק).
40 . וכן ס"ל נמי לגר"ש שקאפ, שם (הערה 40 ) ; ולאמרי משה, שם, ס"ק ו-ז.
41 . במאמרו, פרקים ה-ו (עמ' 257-255). וזה שלא כדעת הגרעק"א דס"ל שכשיתגייר יהיה כתינוק שנולד וללא יחס לאמו היולדתו (ודכן סבירא ליה לרא"י כלאב, דאמרן לעיל). ועיין במנחת חינוך מצוה תקס"ג דס"ל דאף למ"ד עובר לאו ירך אמו (ואף שהביא לדברי האב"מ דלדעה זו צריך הקטן גיור נפרד), מכל מקום מתייחס אחר אמו שילדתו (ולדעת האב"מ צריך לומר דלפחות עד הגיור דאורייתא, דאפשר שאז הוי כתינוק שנולד). והוכיח כן מגמ' (יבמות עח, א) שמצרית מעוברת שנתגיירה בנה מצרי שני. ובגמ' לא תלוי דין הבן בהיות אביו מצרי – למרות שבעכו"ם הולד הולך אחר האב. אלא דחזינן דכיון שנתגיירה לפני הלידה הולד הולך אחר האם שילדתו, ולא אחר האב, ע"ש. (וראה אב"מ סי' ד סק"ז, וצ"ע).
וראה גם בעיטור, שער השני, הל' שחיטה (כח ע"ג), שכתב : "ואו"ב (=ואותו ואת בנו) דאסור דווקא דאתיליד, אכל שחט ליה לחיותא ואשכח ליה וולד לא מחייב משום או"ב, דכתיב (ויקרא כב, כ"ז) : 'שור או כשב או עז כי יוולד', לא מתקרי בן עד דנפיק לאוויר העולם. וכתיב (בראשית טז, י"א ; שופטים יג, ה,ז) : 'הנך הרה ויולדת בן' (=ולא, הנך הרה בן ויולדת) וכן בדוד ה"א 'בני אשר ממני' (אשר יצא ממעי – כצ"ל, והוא בשמואל ב, טז, י"א – שער חדש שם אות נ"ז)". וע"ש בשער חדש אות נו. והנה גם לדעת העיטור לא מיקרי בן עד הלידה. ולסברת בית האוצר, שם (הערה 31) ד"אם-בן" ו"אב-בן" הם שמות מצטרפים דתלו אהדדי, הרי גם אביו ואמו מיקרי אב ואם רק לכשנולד. ומסתבר לפי"ז דמתייחס אחר אמו שהיתה בשעת הלידה. וע' הערה 31 .
42 . והנה אנן פסיקנן להלכה שגוי ועבד הבא על בת ישראל, הוולד ישראל כשר ואינו זקוק לגרות או לטבילה, אף לא לצורך הסרת ה"פסול גוי" שעליו. ובטעם הדבר, דשונה גוי ועבד הבא על בת ישראל ממעוברת שנתגיירה, צ"ל דבגוי ועבד הבא על בת ישראל, כיון שנזרע זרעו ברחם ישראלית, אפקריה רחמנא לזרעיה, ופקע מזרע זה שם זרע של גוי. אבל במעוברת שנתגיירה, כיון שבזמן ההזרעה היתה נכריה, א"כ זרע הנכרי נזרע בנכריה. ועל כן, אף דאין לו יחס, מ"מ חל עליו דין "פסול גוי" מחמת זרעו של אביו. ולכן אף לכשתתגייר אמו, עדיין יש עליו "פסול דגוי", וזקוק לטבילה לסלקו. ולפי"ז צ"ע באם בהפריית מבחנה מביצית של נכריה, יהיה הוולד זקוק לטבילה לסילוק ה"פסול גוי" שעליו. דזה פשוט, שבאם הזרע הוא זרע של גוי, ודאי דיצטרך לטבילה, לדעת הזכר יצחק, לסילוק ה"פסול גוי". שהרי זרע זה נזרע במבחנה, ואין עליו בזמן ההזרעה דין רחם ישראלית, שיחול עליו דין ה"אפקריה" של התורה. וממילא בזמן ההזרעה חל על הוולד שם גוי, וטעון טבילה לסילוק ה"פסול גוי" שעליו. אבל באם יפרה ביצית של נכריה מזרע של ישראל, צ"ע. דאפשר דגם הביצית של נכריה דיו כדי להטיל על הוולד "פסול דגוי". אולם אפשר גם, דכיון דהזרע הוא של קדושה, והלידה היא בקדושה, אין בוולד זה שום פסול.
43 . יבמות צח, א. וע' תוס' בכורות מו, א ד"ה "נתגיירה מעוברת" (וכבר ציין הרש"ש ביבמות שם שהתוס' לא הרגישו בדברי רש"י ביבמות. וע"ש בבכורות במעדני יו"ט על הרא"ש, פ"ח, ס"א, אות ד- שגם לא הרגיש בדברי רש"י אלו. וע' הערה 51 ). אמנם ע' רש"י ביבמות שם בהמשך העמוד ד"ה: "נשא אחותו מן האם – שנולדה בהיותה עובדת כוכבים יוציא, ואע"ג דלאו אחותו היא, דכקטן שנולד דמי…". ושם גרס רש"י דמיירי בהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, ומ"מ קאמר רש"י דיש לו דין קטן שנולד, וזה סותר דבריו בריש העמוד. אמנם בדוחק אפשר לפרש שכוונת רש"י שלאחותו שהתגיירה יש דין קטן שנולד.
איברא דכסתירה זו מצאנו גם בדברי הנ"י שם בסוגיא (לא, ב – לב, א בדפי הרי"ף). דבפירושו למשנה ולגמרא משמע כמה פעמים כדעת רש"י דבהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אין דין קטן שנולד. ומפורשים דבריו בסוגיית אחים תאומים : "ואי נולד בקדושה דליכא למימר כקטן שנולד …". ומ"מ בהמשך גרס כרש"י "גר שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה", ומ"מ פירש "יש להם שאר האם דמחמת קורבא, הלכך גזרינן בהו אפי' עכשיו שהוא כקטן שנולד". וסתר עצמו בדומה לסתירה ברש"י עצמו. ואף רש"י בסנהדרין נח, א כתב : "שהורתו שלא בקדושה – וכל גר שנתגייר כקטן שנולד עכשיו בלא אב ואם וקרובים דמי, ואין עליו קורבה מקודם לכן". וזה בסתירה לדבריו ביבמות שציטטתי למעלה בפנים, ובדומה לדבריו ריש הערה זו. ולא מצאתי מי שהעיר על זה.
וראה זה פלא, בחי' המיוחסים לר"ן סנהדרין (שם) הביא שיטה בשם הר"ר דוד (תלמיד הרמב"ן) דמי שהיתה הורתו שלא בקדושה, אסור בשאר האם מדרבנן רק באותן שהתגיירו אחר שנולד. אבל אותם שהתגיירו לפני שנולד "קורבה גמורה יש לו עמהם הואיל ובקדושה ילדתו" ו"בכה"ג איכא איסורא דאורייתא, כיון שכשנולד יהודי היתה אחותו מאמו יהודית". ודבריו כפלא, שהרי אחיותיו שנתגיירו הם כקטן שנולד, ואין להם שום יחס לא לאמו ולא לו, וא"כ מה איכפת לן אם נתגיירו לפני שנולד או אחר שנולד. ואולי ס"ל להר"ר דוד דדין "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" אינו דין בגר, דנעשה כברייה חדשה. אלא דס"ל דכוונת הלכה זו, דכיון שנתגייר ונעשה ישראל, שוב אין עליו איסורי עריות של קירבה משפחתית, (ה"ה לשאר דינים הנובעים מקירבה משפחתית), למשפחתו שהם ב"נ. דאיסורי משפחה לא שייכים בין ישראל לב"נ. אבל הם נשארים משפחתו, ורק לגבי איסורי ערווה פקע האיסור, כי לא חל איסורי ערוות משפחה בין ישראל לב"נ. אמנם, כשתתגייר אמו או אחותו של גר זה, לא יחול עליו איסור חדש, שאף שנשארה אמו (או אחותו), מ"מ אין מה שיחיל האיסור, שהרי הגרות לא גורמת שיחול איסורי ערווה משפחתיים. ולכן מותר בקרוביו אף כשנתגיירו.
אמנם קטן זה שלידתו בקדושה, הרי בלידתו חלים עליו כל איסורי ערווה משפחתית שבתורה, וממילא נאסר באחיותיו, בנות אמו. ואף שהם נתגיירו, ומותרים כאחיהם שנתגיירו איתם, הרי כבר ביארנו שזהו דין חד פעמי, דבזמן גרותם פקע מהם איסרי ערווה שלהם. אבל קטן זה שלידתו בקדושה לאחר גירותן, בזמן לידתו חלים עליו כל איסורי ערווה הנובעים מקירבה משפחתית. (ואפשר שלמד הר"ר דוד דין זה מדינו של רבי יוחנן, ביבמות סב, א, דהיו לו בנים בגיותו ונתגייר קיים פו"ר. וס"ל כדעת רמב"ם פט"ו מאישות ה"ו ; וטושו"ע אבהע"ז סי' א ה"ז, דרק בנתגיירו הבנים. דמכאן למד דנשאר להם קירבה אליו כבנים, ורק איסורי ערווה ושאר דינים הנובעים מקירבה משפחתית פקעו). ועדיין צ"ע בזה.
וע' יבמות מב, א ברש"י ד"ה "ויפטור את יבמתו לשוק", וע"ש במהרש"א (ולא הזכיר דברי רבא עצמו בדף צח), וע' לעיל הערה 31 .
44 . יחזקאל כג, כ.
45 . ראה מאמרו של הרב מ. סולוביצי'ק, שם (הערה 6 ) שנתעלמו ממנו דברי רש"י ביבמות, ודייק מרש"י בבכורות דס"ל דמ"מ מתייחס הוולד אחר אמו (ואביו – לולי דין "אפקריה רחמנא לזרעיה"), ועל כן כתב לבאר דס"ל לרש"י דלמרות דברגע הגיור נהיה כתינוק שנולד, מ"מ חוזר אח"כ ומתייחס לאביו ולאמו מכיוון שהם הוריו הביולוגיים, ע"ש. אמנם לשון רש"י ביבמות מוכח דס"ל דהכא ליכא כלל דין תינוק שנולד, וכמבואר למעלה בפנים.
46 . ע' מי נפתוח ליבמות צח, א; וע' לעיל סוף הערה 31 .
47 . וכמש"כ למעלה בשיטה א (באות 1 ) דלגר לגבי עצמו אין דין כקטן שנולד – רק לגבי קרוביו. כך גם לגבי מי שחלות הגרות שלו חלה גם עליו, אין דין כתינוק שנולד. ועוד, דלגבי זה הרי העובר כירך אמו, וממילא לגבי חלות הגרות הוי כחלק מהאם.
48 . ועל פי דברים אלו אמר מו"ר הגר"ש זצ"ל שניתן לבאר קצת שיטת הש"ך (יור"ד רס"ט סק"ו) דרש"י וכל הפוסקים ס"ל דשני אחים תאומים לאו דווקא, אלא אפי' אחד הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, והשני נולד לגמרי ישראל, ג"כ חייבין משום אשת אח, וכן פסק הב"י (שם). ובתנ"ך כתב דמהרמב"ם חזינן דתאומים דווקא. וכוונתו דלמ"ד תאומים לאו דווקא, צ"ל דמאי דאמרינן "תאומים" הוא לרבותא, דאפי' תאומים (שהם טיפה אחת שנחלקה לשתיים), לא חולצין ולא מייבמים. אבל משום אשת אח חייב אפי' בלא תאומים. אבל רמב"ם הביא לדין דאחים תאומים שהורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה חייבם משום אשת אח בהלכות איסורי ביאה (פי"ד הי"ד) ודין לא חולצין ולא מייבמין פסק במקום אחר (פ"א מיבום ה"ח ; ובא"ב שם, הי"א). וע"כ הוכיח הש"ך דס"ל דתאומים דווקא, דאל"ה היה לרמב"ם לחדש טפי דאפי' אחד הורתו שלא בקרושה ולידתו בקדושה והשני ישראל גמור ג"כ חייבים משום אשת אח. (ודוחק לומר דכוונת רמב"ם דאין לאח בנים, וקמ"ל דחייב משום אשת אח למרות שיש דין יבום, דהא לא מיירי ביבום. ומתורצת תמיהת הקרבן נתנאל פי"א דיבמות אות ז ועוד אחרונים). אמנם בדגול מרבבה (שם) העיר דהרמב"ם עצמו (פ"ח ה"ח) כתב שתמר היתה אחות אבשלום מאמו, שנולדה מביאה ראשונה של יפת תואר, והיתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה. ומוכח דס"ל דאף כשהאח השני ישראל גמור (כאבשלום) אסור.
ומ"מ סברת הש"ך לחלק בין תאומים ללא תאומים טעונה בירור. אמנם לפי דברי הגרי"ז הלוי זצ"ל ביאר מו"ר הגר"ש זצ"ל דהנה אמנם למי שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אין דין כקטן שנולד, דאין להם חלות גרות (דחלות גרות דאם מהני להם). אבל לאם הרי יש דין קטן שנולד. אלא שאין לה דין קטן שנולד לגבי העובר עליו חלה חלות הגרות שלה. אבל לגבי שאר העולם יש לה דין קטן שנולד גמור. וא"כ לגבי בנה שנולד לה כולו בקדושה, נחשבת היא כקטן שנולד מזמן הגרות, וא"כ לגביו מי שנתעברה ממנו לפני הגרות איננו נחשב אחיו ואינו מתייחס אליו כמו בנים שנולדו לה לפני גיורה ! ולכן ס"ל לש"ך, דכיון דלגבי זה שכולו בקדושה, הראשון שהורתו שלא בקדושה אינו מתייחס לאמו, שוב אין בו איסור אשת אח. אמנם שאר הפוסקים סוברים דלא בעינן כדי שיאסר באשת אח, ששני האחים יוולדו מאותה אם. מספיק שלשניהם יש אותה אם – שהרי היא אם גם של זה שהיה עובר כשנתגיירה, דלגביו אין לה דין תינוק שנולד. ומכיון שלשניהם יש אותה אם, שוב יש להם דין אחים, וחייב משום אשת אח. והנה הרמב"ן (ראה נ"י יבמות מז, ב) הוכיח ממעוברת שנתגיירה דבנה אינו צריך טבילה, דמילה וטבילה דגרות אין הסדר מעכב, ואף בהקדים הטבילה מהני. דהא קטן זה מהני לו טבילת האם, אף שלא מל שהרי לא ימול עד שיוולד. (אמנם ברא"ה (שם בנ"י) כתב דכיון שהוא עובר שלא שייך בו מילה, הרי גרותו בטבילה לבד וכמו אשה. אבל מי שצריך מילה וטבילה, צריך שימול לפני שיטבול). חזינן מדעת רמב"ן דאף מילת הקטן הוי חלק ממעשה הגרות. וא"כ קשה האיך נאמר שחלות הגרות של האם מהני לעובר, הרי בזמן שחל הגרות על האם לא נגמר מעשה הגרות של העובר, ואיך יהיה חלות גרות לפני שנגמר מעשה הגרות.
ותירץ הגר"ש רוזובסקי זצ"ל דס"ל לגרי"ז הלוי זצ"ל בדעת הרמב"ן, דכמו דחלות גרות דאם מהני לוולד, ואין הוולד זקוק לחלות גרות לבד. כך אפשר דגם מעשה הגרות דאם מהני לוולד, דגם לגבי זה הוי כירך אמו לכ"ע. ורק דס"ל כזכר יצחק, דמ"מ בעי טבילה בוולד עצמו לסלק את פסול דגוי – ולזה לא מהני מעשה דאם. ורמב"ן ס"ל דלא די בטבילה לבד, אלא בעי טבילה ומילה לסלק פסול גוי ממנו. אבל ישראל נעשה ע"י מעשה הגרות וחלות הגרות דאם, וממילא אין קפידא בכך דחלות הגרות חל לפני גמר הסרת הפסול דגוי, דכיון דמעשה הגרות נגמר (יחד עם מעשה האם) אין עיכוב בחלות הגרות, למרות שעוד זקוק להסרת פסול דגוי.
49 . אלא שעדיין לא ברור אם תורמת הביצית תחשב כאם רק כאשר ההפריה היתה בגופה ומתוך רחמה הוצא העובר, או שמא גם כאשר הופרתה ביצית התורמת בתוך מבחנה (וכדעת הגר"א נבנצל לעיל הערה 3 ). לכן אין מכאן הוכחה לדעת הגרא"י וולדינברג במחלוקתו עם הגר"א נבנצל.
50 . ויתכן דאף למ"ד עובר ירך אמו, היינו רק במי שנתעברה ממנו. וא"כ יתכן שגם לא מתייחס אחר מי שילדה אותו, אא"כ הוי כירך שלה, דהיינו שנתעברה ממנו.
52 . ויתכן לומר דאף מעשה גרות דאב מהני לעובר, ולא בעי מעשה גרות ג"כ, רק בעי מעשה של סילוק הפסול של גוי ע"י טבילה, ולרמב"ן טבילה ומילה. אולם מכיון שאין לעובר זה חלות גרות, אין בו כלל דין "תינוק שנולד" (כי דין זה נובע מחלות הגרות). ולכן נשאר קשור למעשה העבור הראשון. ולכן אף דיחוס לאם נקבע ע"י העבור, ולא ע"י הלידה, מ"מ לעובר זה יש קשר לעבור, ולכן חייב משום אשת אח, ויש לו שאר מן האם.
* מהדורה ראשונית של מאמר זה נתפרסמה ב"בדרך אפרת", 26, שבט תשמ"ו.
(מקור: אסיא מא (יא, א), ניסן תשמ"ו, עמ' 40-25)