גלוקוסמין

שאלתך כבר נדונה בשאלה קודמת בנושא (#3524). למרות שמדובר בתרופה המיוצרת במקרים רבים מחומרים ביולוגיים האסורים באכילה כמו סחוס של פרות נבלות שמן הסתם לא נשחטו כדין ואולי גם משרצים אסורים אחרים, בכל זאת יש ארבע רגליים להיתר עבור אדם הסובל סבל ממשי המצריך שימוש בתרופה.

א. מדובר באכילה שלא כדרכה שמותרת לחולה שאין בו סכנה;

ב. גם אילו היה מדובר באכילה כדרך, מאחר ומדובר בחצי שיעור, יש להתיר לדעת הריטב"א ולדעת בעל ספר החינוך.

ג. בתהליך הייצור של התרופה פקע ממנה לגמרי שם האיסור שבה.

ד. מעשה מדובר כאן בטיפול במצב רפואי שיש בו סכנה, או לפחות בטיפול העשוי למנוע מצב של סכנה עתידית צפויה. (רגל זו מותנית בכך שהשימוש בתרופה עשוי למנוע ניתוח אורטופדי)

לרגל הראשונה שתי תמיכות:

1. התרופה נעשית מסחוס של פרות. גם לפני שעובד לתרופה סחוס זה איננו ראוי למאכל אדם, לכן אכילתו נחשבת ל "שלא כדרך". ע"פ הגמרא בפסחים כד,ב, – כה,א, אכילה שלא כדרך לא נאסרה בתורה, ומותרת לכתחילה לצורכי רפואה גם בחולה שאין בו סכנה.

2. מדובר בבליעה ולא באכילה. לדעת תורת חיים (חולין קך) שהובא בנוב"י מהד"ק, יו"ד לה, בליעה נחשבת כאכילה שלא כדרכה. ואף שהנוב"י שם חולק ומוכיח מחולין קג,ב, שגם בליעה יכולה להחשב כדרך, כבר פסק הגרש"ז אויערבאך במנחת שלמה, חלק א, סי' יז, שדבר ששימושו רק בבליעה, הבליעה נחשבת אכילה שלא כדרך.

גם לרגל השניה שתי תמיכות:

1. בשו"ת מהר"ש ענגיל (ח"ח סי' יב) כותב : אך ידוע דלשיטת הריטב"א דאיסור דחצי שיעור מטעם אחשביה, א"כ כשאוכלו לרפואה ל"ש אחשביה וליכא שום איסור. (אמנם לשיטת הרא"ם סתם אכילה בכלשהו, ככ"ז ניתן לצרף להלכה את שיטת הריטב"א, ולכן הגר"ש ענגיל התיר לכתחילה במקום שיש עוד ספק אחד נוסף.)

2. לשיטת ספר החינוך (מצוה שיג: "ולפיכך מי שהוא חולה אע"פ שאין בו סכנה גמורה, אם יהיה חלוש הרבה ראוי להאכילו ולהשקותו מעט מעט כשיעור שאמרנו," ) גם לדידן שקיי"ל חצי שיעור אסור מן התורה, בכל זאת חצי שיעור הותר לצורך חולה שאין בו סכנה.

הרגל השלישית מבוססת על פסיקה ידועה של ר' חיים עוזר באחיעזר (ח"ג סי' לא ויו"ד סי' יא ס"ק ה) להתיר אכילת איסור עבור חולה כשהאיסור עבר הפרדה כימית ונפסל מתורת אוכל, ואפילו בנפסל מאכילת אדם לבד פקע איסורו, וכמ"ש החוות דעת הו"ד סי' קג ס"ק א בביאורים, שאף אם מתקנו וממתקו אח"כ שרי דכבר פרח האיסור מיניה ונעשה כעפרא ואינו חוזר לאיסורו. ואף שבשאגת אריה סי' עה אוסר אפילו לחולה שאבו"ס, כבר נהוג עלמא להקל לצורך חולה, גם לדעות המחמירים בבריאים., שהרי זהו מקור ההיתר להתיר קפסולות של תרופות שרובן עשויות מג'לטין, שהיתרו מתבסס על האחיעזר והחוו"ד הנ"ל. וכך פסקו כבר גדולי עולם בשאלות דומות.

אם מדובר במצב בו השימוש בתרופה עשוי למנוע את הצורך בניתוח אורטופדי– קיימת גם רגל רביעית.

גם לרגל הרביעית שתי תמיכות:

1. מצב המחייב ניתוח אלא שניתן למונעו על ידי טיפול, הטיפול נחשב לכל הפחות כטיפול מונע סכנה, שדוחה איסורים. (ראה גם בשמירת שבת כהלכתה שהגדיר את העיקרון שמניעת סכנה דוחה איסורי תורה.)

על ההבדל בין טיפול בחולה שהוא בסכנה כבר עכשיו לבין הטיפול בחולה למנוע אותו מלהסתכן, ראה חידושי הגרי"ז הלוי על הרמב"ם בהלכות שביתת עשור.

2. מנסיוני כרופא ראיתי ולמדתי כי התוצאה של אי ריפוי ברכיים היא בהכרח המעטת פעילות גופנית חיונית, המביאה להתפתחות כמעט וודאית של מצבי סכנה.

לסיכום:

לאור ארבע הרגליים היציבות של ההיתר, אין ספק כי במצב המתואר מותר לבלוע את התרופה ללא חשש, ואין להחמיר.

מרדכי הלפרין

מקורות נוספים:

הציץ אליעזר (ח"ו סי' טז, ח"ז סי' לב אות ח.) מתיר לחולה שאבו"ס לקחת תרופה הבאה מן האיסור כאשר הרופא מצוה עליו לקחתה.

וראה גם בנשמת אברהם ח"ב, יו"ד סי' פד, ס"ק ב.

כמו כן, אם ניתן באופן סביר להשיג תרופה כשרה, יש עדיפות לכך.