לרב שלום! רציתי לשאול גם מבחינה הלכתית וגם מבחינה מעשית בחיי היומיום. האם מבחינה הלכתית, יש מחויבות של האישה כלפיבעלה לקיים עימו יחסי אישות בכל פעם שרוצה? אם כן, מבחינה מעשית, אם יש פעמים שאני לא מסוגלת ואני מסרבת וזה לא יוצר חיכוכים ומתקבל בהבנה, יש לזה מקום? תודה! בבקשה לא להציג שאלה זאת בפורום השאלות הכלללי.
מקומה האמיתי לשאלה זו הוא לא במסגרת מעין זו.
אך את העקרונות ניתן לומר:
חייב להמצא איזון בין צרכי הבעל ורצונותיו, לצרכי האישה ורצונותיה.
מצד אחד, אחת המטרות המוצהרות של הנישואין, היא לאפשר לבני הזוג לקיים יחסים ולפרוק את הדחפים המיניים שלהם בצורה מותרת שאף יש בה קיום מצוה.
מצד שני, אין שיעבוד גוף מוחלט של בן זוג אחד למשנהו.
ולכן, על אף שדחפיו הבסיסיים של הגבר הם קשים יותר לשליטה מאלה של האישה, בכל זאת תנאי מוקדם הוא יצירת האוירה המתאימה המפשרת לשני בני הזוג לא להרגיש מנוצלים.
החובה על הבעל לדאוג לאוירה כזו – חובה המוגדרת בהלכה כ"ריצוי אשתו", וחובתה של האישה גם היא להתחשב בצרכיו של הבעל עד כמה שידה מגעת.
אני מתנדבת במד"א שנים לא מועטות וגם שם אני עושה שבתות וחגים תוך כדי הקפדה ככל יכולתי על קדושת השבת, אך זה בקרבת הבית שלי
בס"ד שלום, אני לא נשואה, אך שמעתי שלא רק בבעלי אסור לגעת כשאני נידה. רציתי לדעת איך אני אמורה שלא ללחוץ יד לאבא שלי, (כשאני
למה אלוקים ? יש לי הכל בחיים, וברוך השם לא חסר לי כלום… מה שכן יש לי גהנום נפשי בצורה הכי הרסנית שאפשר לעלות על