יחסי אם בת

שלום לך, יש לי בעיה שמאוד מטרידה אותי אני בת 22, אמא שלי מתעלמת ממני כאלו אני לא קיימת בבית האמת שזו לו הנקודה שמתרידה אותי, אלא זה שמצד אחד אני לא קיימת, אבל.. לצערי.. אני זו שתמיד מקבלת מטר של הערות על כל מטר שאני זזה בבית על כל פיפס שאני זה שדואגת עוזרת במטלות הבית שזה נובע מתוך רחמים ותיסכול עם רגשות אשם אחר כך למה עזרתי כי אני יודעת שזה יעודד אותה להמשיך ביחס אלי בכלל לא. יש פה דברים לא מובנים לי מצד אחד אני עצלנית, לא איכפת לי מכלום, ועוד.. מצד שני מתי שהיא צריכה עזרה אז זה ממני?! מצד אחד אני גם כאלו לא קיימת בבית לא שלום לא מה נשמע כאלו אני אויר. מצד שני כשצריכה עזרה היא פונה ואחר כך אני לא קיימת. מצד אחד היא מעבירה ביקורת סמויה מצנה על אדם מסויים שמשקף אותי מצד שני היא לא דיברה עלי, וכשאני פונה אליה מתוך בקשה שלא תדבר כך לפחות לידי אני נהפכת להיות חצופה ומי אני שאסתום לה את הפה בכלל. רציתי לדעת איך אתה מפרש את ההתנהגות הזו מראית מבט שלך? ומה עלי לעשות בכדי לשנות את המצב הקיים בתוך הבית? זה פשוט אנדרלמוסיה לא יודעת מה לעשות?

האים עלי לשנות את התנהגותי ולא לעזור "לא תיתן בפני עיוור מכשול" מתוך ידיעה שהמצב מחמיר ככל שאני ממשיכה בדפוס ההתנהגות הזה אני נורא מבולבלת פגועה ואפילו כבר חולה.

אשמח אם תענה לי בהקדם ותוסיף מקורות לתשובה