לידה והפלה – במשנה והיום

יש במשנה זו (אהלות ז, ו) שלשה הסברים אפשריים הידועים לי.

הסבר ראשון: שיטת רבי יוסי בתוספתא דאהלות כאן, המבדיל בין טומאה בלועה שסופה לצאת שמטמאה — משנפתח הקבר — כאילו אינה בלועה, לבין טהרה בלועה שאינה מקבלת טומאה אף אם נפתח הקבר וסופה לצאת. "שדרך הטומאה לצאת ואין דרך הטומאה להיכנס".

לכן כשיצא החי ראשון, הוא פתח את הקבר בו נמצא הוולד המת, שמטמא הכל כי דרך הטומאה לצאת. בעוד שאם יצא המת קודם, אין טומאתו חודרת חזרה לקבר הפתוח, שכן אין דרך הטומאה להכנס.

הסבר זה מתאים למציאות הידועה לנו.

הסבר שני: לדעת חכמים בתוספתא שם, הסוברים שאין לוולד טומאה עד שיצא לאויר העולם, צריך להבין למה אם יצא חי ראשון בכל זאת נטמא.

לענ"ד ההסבר הוא על פי המשנה בפרק בהמה המקשה, שהחיה שפשטה ידה למעי אישה בה נמצא עובר מת, טמאה שבעה (מדרבנן, למסקנת הסוגיא שם). ולכן, כשיצא ראש העובר החי הרי הוא כילוד ולכן הוא כבר מקבל טומאה, אף שרגליו נמצאים עדיין בתוך הרחם ונוגעים בוולד המת. משום כך הוא נטמא כמו במשנת חולין בדין החיה שפשטה ידה.

לעומת זאת אם העובר המת יצא ראשונה, אין הוא מטמא את הטהרה הבלועה — העובר החי — הנמצא ברחם, כמו בהסבר הראשון.

גם הסבר זה מתאים למציאות.

הסבר שלישי של הרמב"ם בפירוש המשניות לאהלות ז,ו. לפי הסבר זה, עובר חי נוטל חלק פעיל בתהליך הלידה, ולכן איננו נגרר אחרי העובר המת, אלא מעכב עצמו ואיננו יוצא מייד אחרי יציאת המת, לכן איננו נטמא.

מה שאין כן עובר מת שהוא פסיבי ונגרר מייד בלא עיכוב אחרי העובר החי, ומטמאו.

ככלל, ההסבר על האקטיביות של העובר החי, איננו מוכר לי במציאות.

אמנם, במקרים רבים של עובר שמת ברחם, העובר המת הינו קטן באופן משמעותי מהעובר החי, ולכן הוא יכול לצאת מיידית אחר העובר החי בלא צורך בצירי לחץ חדשים.

מה שאין כן בעובר חי שיוצא אחרי עובר מת, אפילו אם העובר המת איננו קטן יותר וק"ו אם הוא קטן יותר, שאז יש צורך בצירי לחץ חדשים להרחיב את הפתח שנוצר בלידת הראשון, ולכן איננו יוצא מייד אלא כעבור זמן.

להבהרה אוסיף כי גם אם שני העוברים שווים, בכל זאת לאחר יציאת הראשון, עקב גמישות פתח הרחם, מייד אחרי יציאת הוולד הפתח נסגר מעט, ולכן הוולד השני אינו יוצא מיידית אלא נזקק לכמה צירי לחץ נוספים. לכן רק אם העובר השני קטן באופן משמעותי מהראשון, יציאתו חלקה ללא צורך לפתוח שוב את פתח הרחם.