נגישות

מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה

Organ Donation

[DISPLAY_ULTIMATE_SOCIAL_ICONS]

23 באוקטובר 2018

הרב המשיב: הרב ד"ר מרדכי הלפרין

שאלה:

Dear Rabbi Dr. Halperin Shelita

I am preparing a Shiur on Organ donation and am trying to achieve some

clarity on the position of the Rabbanut.

I am aware of the Psak of the Rabbanut printed on page 124 of Assia vol. 7.

Point 8 of the psak states that until the stipulations made in point 7 are

accepted then the psak does not become active.

Have these stipulations ever been accepted by the medical fraternity in

Israel? Has the recent law passed concerning Organ Donation made any

difference?

In a recent article in the Kfar Chabad magazine, (vol. 1318 page 44) there

is a statement that many of the requirements of the Rabbanut have not been

fulfilled and therefore there is no blanket heter and each case must be

decided on its individual circumstances.

Is this statement true? It is not clear from the article whether this was a

quote from you or from the author of the article.

I am also interested to know how the psak of the Rabbanut would apply to the

diaspora where many of the requirements of the Rabbanut are not in place.

Thank you in advance for your help.

I am writing in English as my keyboard does not have Hebrew characters,

however I am happy to receive a reply in Ivrit.

Bevirkas Kol Tuv

Yehuda Pink

תשובה:

א. להלן שאלות בנושא שהופנו לרב מרדכי אליהו על ידי חברי ועד ההלכה של הסתדרות הרבנים דאמריקה. הרב אליהו הפנה אלי את השאלות על מנת שאענה עליהם.

להלן השאלות והתשובות, כאשר תשובה מס' 5 דנה בנושא שאלתך.

לבקשת הרשל"צ הגר"מ אליהו

להלן התשובות:

1. ברמה העקרונית מועצת הרבנות הראשית דאז קבלה את העקרון שמוות מוחי בלתי הפיך של גזע המוח אכן דינו כמוות לכל דבר, לאור העובדה שהנשימה העצמונית פסקה לחלוטין, ומוות של גזע המוח פירושו שאין מדובר בהתעלפויות והנשימה העצמונית לא יכולה יותר לחזור. פסק זה התבסס על הבנה בדברי החת"ס והגרמ"פ פיינשטיין זצ"ל. (מאוחר יותר התפרסם מכתבו של הגרמ"פ לד"ר באנדי, בו מתאשרת פרשנות מועצת הרבנות הראשית לדברי הגרמ"פ באגרות משה). מאחר והבנה זו בדברי החת"ס והגרמ"פ נחשבה בזמנו כדבר מחודש, באופן מעשי העדיפה מועצת הרה"ר להגביל אז את ההיתר למצבים בהם יש סניפי היתר נוספים. הגבלות אלו באו לידי ביטוי הן בכך שהתיר רק השתלות לב (ולא, למשל השתלות כבד ממצב של מוות מוחי), והן בכך שהוא התייחס במפורש רק לבית חולים אחד – הדסה עין כרם בירושלים.

בנוסף, כדרכם של פוסקים, הגבילו אז את ההיתר לנטילת איברים ממצב של מוות מוחי רק מנפגעי תאונה, שאז כמעט תמיד מדובר גם במצב של טריפה ע"פ ההלכה ויש כאן סניף נוסף של דעות כמה פוסקים.

ראו נא במאמרי 'האם מותרת השתלת לב ע"פ ההלכה?' [עמק הלכה חלק א', עמ' 84-108 (1985), נדפס שוב בתוך- קביעת רגע המוות, עמ' 182-207 (2006)] מאמר שנכתב שנים אחדות לפני החלטת מועצת הרבנות הראשית.

אולם למרות הגבלה זו שהוזכרה בהחלטת המועצה, נימוקי ההכרעה ברורים בכך שהפסקה בלתי הפיכה של הנשימה מגדירה כשלעצמה מוות. ראה גם באסיא נ"ג-נ"ד עמ' 17-20, מה שהסביר הרב אברהם כהנא שפירא שהיה אז הרב הראשי לישראל את החלטת מועצת הרבנות הראשית.

לגבי דרישה להגבלת ההיתר רק בדרך של שנים שעשאוה – זאת לא שמעתי אף שישבתי כחבר בועדת ההשתלות ונוכחתי גם ובדיוני מועצת הרבנות הראשית שקבלה את הצעת ועדת ההשתלות.

עניינית הסברא לא נראית לי כיישימה גם ברמה המעשית, כי בתהליך הוצאת האיברים יש אחד שעושה כמעט הכל כשהשני רק מסייע, ודומני שזה לא כלול בכלל שנים שעשאוהו (המסייע מחזיק את החלל של החתך פתוח, והמנתח הראשי הוא חותך בעצמו את כלי הדם של הלב ומנתק אותו). יתר על כן, כשמדובר בשנים שהרגו אין בכך שום היתר אלא פטור מעונש ולכן אינני בטוח שהנושא נוגע לנ"ד.

2. כאמור הפסק ניתן אז לגבי לב ולא לגבי כבד מכמה סיבות. האחת מהן היא שהשתלת כבד אז סיכוייה הרפואיים היו קטנים ביותר. אך הטעם העיקרי הוא שמועצת הרבנות השתדלה להמנע ממתן היתר כללי שעלול לצאת אחר כך מכלל שליטה, והעדיפה היתר ספציפי מקומי, שבהתאם לנסיון שנלמד מיישומו ניתן יהיה להחליט אם להרחיב ההיתר או לצמצמו. מהלך העניינים בישראל אחר כך הוכיח את צדקת המועצה גם בנקודה זו.

3. מצב של שבץ מוחי יכול להביא מבחינה רפואית למוות של גזע המוח. אך כדי לוודא שגזע המוח באמת מת חייבים לבצע את סדרת הבדיקות במלואה.

לכאורה חסר כאן התנאי של ה"סניף" – היות התורם מוגדר, לכל הפחות, כטריפה.

יש עדיין מקום לדון אם לקביעת דין טריפות באדם יש הכרח בפגיעה אנטומית מרשימת הטריפות המובאות בהלכה. לגבי נקודה זו ראו מאמרי, מדע ורפואה בתלמוד – קבלה או אקטואליה? (אסיא עא-עב, עמ' 90-102 (2003)), הערה 27 שם.

בנוסף יש מקום לדון אם התוצאות הפתולוגיות של שבץ מוחי יכולות ליצור מצב של טריפה לכל הדעות, אך הדיון בכך חורג ממסגרת זו.

4. לפי פסק זה בודאי שמותר להפסיק מתקן מנשם למי שנמצא במצב של מוות מוחי אע"פ שאין רוצים באבריו להשתלה אלא לקבעו כמת ולקברו.

אך כדאי לדעת כי גם לדעת הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שאיננו מתיר בישראל נטילת איבר להשתלה במצב של מוות מוחי, בכל זאת הוא מתיר הפסקת מכשיר ההנשמה בכה"ג, כי לדעתו מצב כזה בימיו היה של ספק מת ספק גוסס, ולדעתו (המובאת בנשמת אברהם חיו"ד סי' קנ"ה סק"ב המנוגדת בנקודה זו לדעת כמעט כל הפוסקים) הפסקת מכשיר הנשימה מותרת בגוסס כמו נטילת מלח מעל לשונו וכד'.

5. משרד הבריאות לא אימץ עדיין את החלטת מועצת הרה"ר, ולכן בהתאם לסעיף 8 בהחלטת מועצת הרבנות הראשית "אין עדיין שום היתר לביצוע השתלות לב בישראל" (וראה בהערת העורך מס' 34 להחלטה)

אמנם באופן מעשי הרבנים הראשיים דאז (וגם חלק מאלה שאחריהם) נהגו, כשנשאלו על ידי משפחה של מי שמצוי במוות מוחי, לבקש מאחד הרופאים המקובלים עליהם כמו פרופ' שטיינברג, הח"מ ועוד, על מנת שיבדקו אם מתמלאים התנאים המהותיים של ההחלטה ובמידה וכן, הורו לנו לומר בשמם (בשם הרבנים הראשיים דאז) שמותר להם להסכים לתרומת האיברים. מקרים כאלה קרו פעמים רבות, ללא פרסום.

כמו כן משרד הבריאות מינה לפני כמה שנים ועדה חשובה של רבנים ורופאים בכירים שהגיעה להסכמה על יישום העקרונות של החלטת מועצת הרבנות הראשית (ועדת ברלוביץ). אמנם אחד מהרופאים חברי הועדה (פרופ' אבינועם רכס) חזר בו מהסכמתו הראשונית כך שהועדה הגיעה בגלל חזרה זו למבוי סתום.

6. עיקר ההסתמכות בהחלטת מועצת הרה"ר היא על מה שכתב הגר"מ פיינשטיין זצ"ל באגרות משה. כדאי לדעת, שכמה שנים אחרי החלטת מועצת הרה"ר התפרסם מכתב הגרמ"פ זצ"ל לד"ר באנדי שמאשר את הבנת מועצת הרה"ר בשיטתו.

(ראו גם במאמרי על דעתו של הגרמ"פ בסוגיית המוות המוחי , קביעת רגע המוות, עמ' 65-72 , ובמאמרו של הרב משה דוד טנדלר, עמדת הגרמ"פ זצ"ל בענין מוות מוחי).

7. לפי פסק מועצת הרבנות הראשית מה שקובע מוות הוא הפסקת הנשימה באופן בלתי הפיך, וכמשמעות דברי החת"ס יו"ד של"ח, והגרמ"פ באג"מ, במיוחד במכתבו לד"ר באנדי.

המוות המוחי של גזע המוח תורם בכך שהוא מאשר את הסופיות (אי-ההפיכות) של הפסקת הנשימה. ובעצם מכאן נובע שמבחן הפסקת הנשימה Apnea test שהוא חלק מהמבחנים הקליניים לבדיקת מוות מוחי, הוא בעצם המבחן החשוב ביותר מבחינה הלכתית.

לעומת זאת דעת הגרש"ז אויערבאך זצ"ל להכיר במוות של כל תאי המוח כמוות על פי ההלכה בדומה למי שנכרת ראשו (עדויות א' משנה ו'), ראו במאמרי גילויי דעת תורה בענין מיתת המוח במהדורה המורחבת של הספר 'קביעת רגע המוות' , העומד לצאת לאור בשבועות הקרובים.

8. אם מדובר בחולים הנמצאים בהכרה הכלל הוא פשוט: שמי שנמצא בהכרה דינו כחי לכל דבר כמבואר אליה רבא אהלות פ"א מ"ו.

אם מדובר במי שמוטל כאבן דומם ובטלה נשמתו ויש לנו הוכחות ברורות שביטול הנשימה הוא מוחלט ובלתי הפיך – מבחינה זו לא יהיה הבדל אם אי ההפיכות נקבעה ע"י מוות גזע המוח או עקב מבחן אחר כמו הפסקת פעולת הלב לדקות ארוכות או כל מבחן אחר, שיוכל להוכיח את אי-ההפיכות של הפסקת הנשימה.

ב. חוק מוות מוחי-נשימתי התשס"ח 2008 שהתקבל בכנסת לפני שנה תואם בין היתר גם עם הרב מרדכי אליהו. החוק אמור להיכנס לתוקף בעוד ארבעה חודשים. אם הוא ייושם כרוחו וכלשונו – לדעת הגר"א אליהו מתמלאים בכך התנאים שהציבה הרבנות הראשית בהחלטתה משנת תשמ"ז.

ג. כדאי לדעת כי גם לדעת הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, הסובר ברמה העקרונית כי מוות של כל המוח נחשב כמוות על פי ההלכה, אבל למעשה כל עוד לא ניתן להוכיח שבאמת כל תאי המוח מתו האדם נחשב ספק מת ספק גוסס ולכן אסור לקבל תרומת לב בישראל.

בכל זאת הוא התיר לקבל תרומות לב ואיברים אחרים בחו"ל בגלל ההבדלים בהלכות "לפני עיוור" כאן ושם, דהיינו בארץ הדבר נחשב כתרי עברי דנהרא ובחו"ל כחד עברא דנהרא ע"פ שיטת המשנה למלך, ואכמ"ל.

[print_link]

שאלות נוספות